לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שלישי כ"ב אייר תשפ"א
מסכת יומא דף כ"ג
דף כ"ג ע"א
כל תלמיד חכם שאינו נוקם נקמתו, ונוטר את האיבה בלבו כנחש אינו תלמיד חכם, אבל צריך שיהא מתפייס כשמפייסים אותו.
לא תקום ולא תטור היינו בעניני ממון, כגון שלא רצה להשאילו מגל ולמחר ביקש הוא לשאול ממנו קרדום וענה לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני – זו היא נקימה, ואם השאילו ואמר לו איני כמותך שלא השאלתני – זו היא נטירה, שהדבר שמור בלבו ולא הסיחו מדעתו.
הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עושים מאהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו', אך גם הם מותר להם לשמור איבה בלבם, כל זמן שאינו מפייסם, ואם בא אחר לנקום נקמתו בקיום המשפט שותקים.
כל המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו, והיינו שכשמפייסים אותו מתפייס.
כשמצביעים בפייס שבמקדש – בריא מוציא אצבע אחת, חולה שאינו יכול לכבוש אצבעותיו מוציא שתיים, ואין מוציאים עם האצבע לא גודל ולא אצבע שלישית, ובדיעבד, בהוציא שלישית – מונים אותו, ואם הוציא אגודל ניכר שהוא רמאי, ואין מונים אותו, ולוקה מן הממונה על המלקות.
מעשה בשני כהנים שקדם אחד מהן בכבש לתוך ד' אמות של חבירו ותקע סכין בלבו, ומשום מעשה זה עדיין לא תקנו פייס, שסברו שמקרה הוא, אך כיון שראו שבאים מעצמם לסכנה ע"י ריצה תקנו פייס.
כשהרג הכהן שקידמו בכבש, עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר, על מי להביא עגלה ערופה, היושבים בעיר או הכהנים שומרי עזרה, ואמנם ירושלים אינה מביאה עגלה ערופה (שנאמר 'כי ימצא חלל באדמה אשר ה"א נותן לך לרשתה' – וירושלים לא נתחלקה לשבטים), וגם הרי נודע מי הכהן, מ"מ להרבות בבכיה אמר כן, ואכן געו כל העם בבכיה.
דף כ"ג ע"ב
כשבא אביו של כהן הנהרג ומצאו מפרפר אמר מיתתו תכפר עליכם, ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין, ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים שהיתה מזולזלת אצלם.
'ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן' – מקיש בגדים שלובש להוצאת הדשן לבגדים שפושט שהרים בהן הדשן שהן בגדי קודש.
'אחרים והוציא' – שיהיו פחותים מבגדים שתורם בהם, שיהיו שחקים או מפשתן שאינו מוצהב, שגנאי הוא שיתלכלך בבגדים שמשמש בהן על גבי המזבח. לרבי אליעזר – שגם כהנים בעלי מומים כשרים להוצאת הדשן, אבל לת"ק פסולים.
תרומת הדשן בכהן בעל מום לרבי אליעזר, לריש לקיש – כשרה, שאינה עבודה, שהרי נאמר 'ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד' ומשמע שאין צריכה כל בגדי כהונה, לרבי יוחנן – פסולה, שעבודה היא, וגלי רחמנא שצריך ללבוש כתונת מכנסיים והוא הדין למצנפת ואבנט.
'מדו בד' – שתהא כתונת הכהן כמידת קומתו, לא נגררת ולא מסולקת.
לא יהא דבר קודם למכנסיים – שנאמר 'ומכנסי בד ילבש על בשרו', 'על בשרו' מיותר ללמד שילבשנו בעודו ערום, שאין עליו אלא בשרו.
***************
יום רביעי כ"ג אייר תשפ"א
מסכת יומא דף כ"ד
דף כ"ד ע"א
'ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו', יתור 'ילבש' – לרבי יהודה לרבות עוד לבישה, והיינו מצנפת ואבנט, לרבי דוסא לכך אין צריך לימוד, שמכך שהוצרך ללבוש כתונת ומכנסיים של קודש למדים שעבודה היא, וממילא צריך ללבוש כל ד' בגדי כהונה [או שסובר רבי דוסא כריש לקיש שאינה עבודה ואין צריך ללבוש אלא כתונת ומכנסים], ו'ילבש' בא לרבות בגדי כהן גדול ביום הכיפורים שכשרים לכהן הדיוט, אך לרבי אינם כשרים, שאבנטו של כהן גדול ביוה"כ של בוץ ושל כהן הדיוט של כלאים, ועוד, בגדים שנשתמש בהן קדושה חמורה לא ישתמש בהן קדושה קלה, ולדעתו 'ילבש' בא לרבות שחקים שכשרים לכל עבודה ובלבד שלא יהיו קרועים.
'ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש (ביוה"כ) והניחם שם', לת"ק היינו שצריכים גניזה, ולרבי דוסא היינו שלא ישתמש בהן כהן גדול ביוה"כ אחר, וא"צ לגונזם אלא כהן הדיוט מותר ללובשם כנ"ל.
מ'והרים את הדשן' למדים גזירה שווה ל'והרים' שנאמר בהרמת 'קומץ' – ששיעור תרומת הדשן מאומד קומץ.
'ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרוכת ועבדתם עבודת מתנה וגו' והזר הקרב יומת' – זר חייב מיתה רק על העבודות הנלמדות מפסוק זה:
'ועבד-תם' – עבודה תמה, שהיא גמר ולא שיש אחריה עבודה, כגון זריקה, והזאת חטאת העוף, ומיצוי דם עולת העוף, הקטרה, והמעלה על המזבח אפילו דבר פסול – שאם עלה לא ירד.
'עבודת מתנה' – לרב, היינו עבודת נתינה ולא עבודת סילוק, כגון תרומת הדשן, ללוי, חייב גם על עבודת סילוק כגון תרומת הדשן, מריבוי 'לכל דבר המזבח'.
'לכל דבר המזבח' – לרבות שבע הזאות מדם הפר בפנים, ומלוג שמן של מצורע בהיכל, אע"פ שאינם 'דבר המזבח'.
'ולמבית לפרוכת ועבדתם עבודת מתנה' – בעבודות שלפנים מן הפרוכת גם לוי מודה שחייב רק על עבודת מתנה, כגון הזאה בין הבדים ונתינת קטורת על האש ביוה"כ, ולא עבודת סילוק, כגון הוצאת כף ומחתה.
'ולמבית' – ה'ל' מיותר, ובא לרבות שגם היכל דינו כקודש הקדשים, ופטור בו על עבודת סילוק.
סידור השולחן – אינה עבודה תמה, שיש אחריה סידור בזיכים.
סידור בזיכים – אינה עבודה תמה, שלא נגמרה עבודתם עד סילוקם והקטרתם בשבת הבאה.
סידור המנורה, שסילק הנרות וקינחם וחזר וקבעם, או נתן פתילה או שמן – אינה עבודה תמה, שצריך להדליקה, והדלקה עצמה – אינה עבודה.
סידור עצי המערכה – אינה עבודה תמה, שנותן אחריה שני גזירי עצים.
נתינת שני גזירי עצים – לרבי יוחנן, עבודה תמה היא, שזהו גמר סידור מערכת העצים, לרב, אינה עבודה תמה, שיש אחריה סידור אברים.
'ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח' – הצתת קיסמים דקים כדי להצית אחת מן המערכות עבודה היא, וכשרה רק על ידי כהן כשר הלבוש בבגדי כהונה.
נאספים לפייס ארבעה פעמים ביום, כדי להשמיע קול המון עם רב כמה פעמים, שהוא כבוד למלך – שנאמר 'בבית אלוקים נהלך ברגש'.
בגדי הנאספים לפייס: לרב נחמן – חול, שאם ילבשו קודש בעלי זרועות חומסים העבודה בכח אף שלא זכו בפייס, לרב ששת – קודש, שאם ילבשו חול, שמא אותם שזכו בפייס מחמת חביבותם יעבדו בבגדי חול.
***************
יום חמישי כ"ד אייר תשפ"א
מסכת יומא דף כ"ה
דף כ"ה ע"א
רב נחמן ורב ששת חולקים אם הכהנים לבשו בגדי כהונה בשעת הפייס (כנ"ל כ"ד(:, לרב נחמן שלבשו בגדי חול – אחר הפייס מסרו אותם שזכו בפייס לשמשים להלבישם בגדי כהונה, וכשעדיין עליהם שאר בגדי חול לבשו מכנסיים של קודש, ואחר כך פשטו בגדי חול ולבשו שאר בגדי כהונה. ולרב ששת שלבשו בגדי קודש בשעת הפייס – מסרו אותם שלא זכו בפייס להפשיט מהם בגדי כהונה, ולא הניחו עליהם אלא מכנסים.
בשעת הפייס היו הכהנים עומדים בעגול, והממונה נטל מצנפת מראשו של אחד מהם, לדעת שממנו התחיל המנין, ולרב ששת של קודש הייתה המצנפת, ולרב נחמן של חול הייתה שעשו אמותיהם של הכהנים לבניהן.
הפייס נעשה בלשכת הגזית, שהיא הייתה בית גבוה שעל עלייה, מחציתה בקודש ומחציתה בחול, ונעשה הפייס במזרחה – שהוא קודש – שצריך הפייס להעשות בקודש משום 'בבית אלוקים נהלך ברגש', וזקן של ב"ד יושב במערבה – שהוא חול, שאין ישיבה בעזרה בקודש אלא למלכי בית דוד בלבד.
שני פתחים היו ללשכת הגזית – אחת לקודש ואחת לחול, שלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש תוכן קודש, והבנויות בקודש ופתוחות לחול תוכן חול.
הפייס השני: מי שוחט, מי זורק, מי מדשן מזבח הפנימי, מי מדשן המנורה, מי מעלה אברים לכבש – הראש יחד עם רגל ימין, שתי ידיים, העוקץ ורגל שמאל, החזה והגרה ומחוברים בו הקנה והכבד והלב והחזה [גירסת ב"ח: הקנה הריאה והכבד], שתי הדפנות, הקרביים, הסולת למנחת נסכי התמיד, החביתין, והיין.
דף כ"ה ע"ב
לא היו מפייסין לכל עבודה ועבודה רק לשחיטת התמיד, ושנים עשר הכהנים העומדים לצידו זוכים בשאר עבודות.
קבלת הדם היתה ע"י הכהן שזרק הדם, ולא על ידי השוחט, ששחיטה כשרה בזר, וקבלה פסולה בזר, ושמא ישחוט זר ויקבל.
בן קטין עשה י"ב דדים לכיור, כדי שיהיו י"ב כהנים העסוקים בקרבן תמיד מקדשים ידיהם ורגליהם בבת אחת, אבל השוחט א"צ לקדש ידיו ורגליו – אף אם הוא כהן, לפי שכשירה בזר.
סדר האברים להקרבה:
לכל השיטות – הראש ורגל ימין תחילה, שנאמר 'ואת ראשו ואת פדרו, וערך', ומקריבים הרגל עמו – שבראש יש הרבה עצמות, וברגל יש הרבה בשר. ו'פדר' מלמד שמכסים בית השחיטה המלוכלך בדם – בפדר, משום כבוד של מעלה.
שאר איברים שאחר הראש והרגל:
לתנא שבמשנה – לפי עילוי גודל האברים היו קרבים, הגדול גדול קודם.
לרבי יהושע – לפי דרך הילוכו בחייו – החזה, והגרה, ושתי ידיים, ושתי דפנות, העוקץ והרגל.
לרבי יוסי – לפי סדר הפשטו, והיו מפשיטים מצד הרגליים לראש – העוקץ ורגל שמאל, ושתי דפנות, ושתי ידיים, החזה והגרה.
לרבי עקיבא – לפי סדר ניתוחו – שתי ידיים, החזה והגרה, ושתי דפנות, העוקץ והרגל.
לרבי יוסי הגלילי – לפי סדר מיטב ומבחר שומן נתחיו – החזה והגרה, ושתי דפנות, העוקץ והרגל, ושתי ידיים.
***************