לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום חמישי י״א תשרי תשפ"ג
מסכת כתובות דף צ״ב
דף צ"ב – ע"א
ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות, וחזר שמעון ומכרה לראובן באחריות, ובא בעל חוב של ראובן וטרפה ממנו – סבר רמי בר חמא ששמעון חייב לפצות הבעל חוב, ואמר לו רבא שמה שלא קיבל עליו ראובן אחריות כלפי שמעון היינו דווקא מערעור שאינו מחמתו, אבל אחריות הבאה מחמתו בוודאי קיבל עליו, ושמעון פטור.
יורש שמכר קרקע ללוקח שלא באחריות, וחזר הלוקח ומכרה ליורש באחריות, ובא בעל-חוב של המוריש וטרפה – גם לדעת רבא צריך הלוקח לפצות את היורש שחזר וקנאה ממנו, משום שבעל חוב של המוריש כבעל חוב של אחר הוא, וכיון שמכרה שלא באחריות לא קיבל עליו אלא אחריות עצמו ולא של מורישו.
המוכר שדה באחריות והלוקח עדיין לא פרע לו תשלום השדה אלא זקפו במלוה, ומת המוכר, ובא בעל חוב של המוכר לגבות השדה, ופייסו הלוקח במעות דמי השדה שחייב ליתומים – יכולים היתומים לתבוע מהלוקח את דמי השדה, ואינו נפטר בזה שנתן המעות לבעל חוב, שהרי מעות השדה שבידו מטלטלי יתומים הם ואינם משועבדים לבעל חוב, ואינו יכול לחזור על היתומים מחמת אחריות שקיבל על השדה מאביהם, שהרי לא ירשו קרקע מאביהם. ואם הלוקח פיקח יפרע ליתומים את דמי השדה בקרקע, ויחזור ויטרפנה מהם לאחריות מקחו, שיתומים שגבו קרקע בחוב אביהם הרי היא כקרקע שירשו מאביהם ובעל חוב חוזר וגובה מהם.
לווה שמכר כל שדותיו בשטר אחד, וחזר הלוקח ומכר שדה בינונית ללוקח שני – רצה בעל חוב גובה עידית שנשארה ביד לוקח ראשון – שאומר לו אתה נכנסת תחת הלווה, וכל זמן שאמצא אחת משדותיו בידך לא אטריח לוקח שלך, רצה גובה מלוקח השני – שלקח שדה הבינונית המשועבדת לבעל חוב, והיינו דווקא אם לא הניח אצל לוקח ראשון בינונית, שאם הניח יכול לומר לבעל חוב הנחתי לך מקום לגבות חובך מלוקח ראשון. אבל אם לא לקח הראשון כל השדות בבת אחת, אין יכול בעל חוב לגבות מלוקח שני אלא אם לקח השדה שקנה לוקח ראשון באחרונה, אך אם קנה השדות שקנה לוקח ראשון תחילה, הרי לא נשתעבד לבעל חוב כל זמן שיש לו לגבות מבני חורין – שדות שעדיין ביד הלווה, וממילא גם מלוקח שני אינו יכול לגבותה.
דף צ"ב – ע"ב
לווה שמכר כל שדותיו באחריות, ובא בעל חובו לגבות מהלוקח – אם יש ללווה איזו טענה נגד הבעל חוב (כגון שבידו לטעון כנגדו שגם הוא חייב לו כנגד החוב, וכן יכול להשביעו שעדיין לא פרעו) יכול לבא ולטעון, ואין הבעל חוב יכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את שהרי איני טורף ממך, משום שאומר לו הלווה מה שאתה מוציא מהלוקח יחזור עלי, וי"א שהוא הדין במכר לו שלא באחריות, משום שטוען שאינו רוצה שתהא ללוקח עליו תערומות.
***************
יום שישי י״ב תשרי תשפ"ג
מסכת כתובות דף צ״ג
דף צ"ג – ע"א
לקח שדה שלא באחריות ויצאו עליה עוררים – קודם שהחזיק בה בדישה על מצריה יכול לחזור בו, אפילו קודם שטרפוה ממנו, אם עדיין לא נתן מעות, אחר שהחזיק בה – אינו יכול לחזור בו, שכבר קנאה בחזקה ונתחייב במעותיה. וי"א שאפילו אם קנאה באחריות אינו יכול לחזור בו בטענה שסוף סוף אחזור עליך לתבוע ממוני ולמה אצטרך לטרוח בבית דין ובדיינים, שמשיב לו המוכר: כשתצא השדה מידך בדין אשלם לך, שהרבה עוררים אינם זוכים בדין.
משנה . מי שהיה נשוי שלש נשים ומת, כתובה של זו מנה ושל זו מאתיים ושל זו שלש מאות, ושלשתם נחתמו ביום אחד:
אין שם אלא מנה – חולקות בשווה, שכח שלשתם שוה בשעבוד מנה.
היו שם מאתיים – לתנא דמתניתין (רבי נתן) במנה ראשון ששעבוד כולם שווה – חולקות בשווה, ובמנה שני ששעבוד בעלת המאתיים ובעלת השלש מאות שוות – הן חולקות בו (ונמצא: ראשונה – 33 ושליש, שניה ושלישית – 83 ושליש). לרבי – כיון שכל נכסיו אחראים לכל הג' כתובות – שלשתם חולקות בשווה.
היו שם שלש מאות – לתנא דמתניתין (רבי נתן) מנה ראשון ומנה שני – כנ"ל בהניח מאתיים, ומנה שלישי נוטלת בעל השלש מאות (ונמצא: ראשונה – 33 ושליש, שניה – 83 ושליש, שלישית – 183 ושליש). לרבי – כיון שכל נכסיו אחראים לכל הג' כתובות שלשתם חולקות בשווה.
היו שם מאתים, וכתבה בעלת מאתים לבעלת מנה 'דין ודברים אין לי עמך במנה' – לתנא דמתניתין חולקות בעל מנה ובעלת השלש מאות במנה הראשון, ובמנה השני גובה בעלת המאתיים שבעים וחמש ובעלת השלש מאות רק עשרים וחמש כיון ששעבודם שוה בו ובעלת המאתיים לא נתנה חלקה במנה הראשון לבעלת המנה שלא סילקה עצמה אלא מלריב עמה. נמצא: ראשונה – 50, שניה ושלישית – 75.
היו שם שלש מאות וכתבה בעלת שלש מאות לבעלת מאתיים ולבעלת מנה 'דין ודברים אין לי עמכם במנה' – לתנא דמתניתין חולקות בעלת המנה ובעלת המאתיים במנה הראשון, ובמנה שני חולקות בעלת מאתיים ובעלת שלש מאות, ומנה שלישי כולו לבעלת שלש מאות. נמצא: ראשונה – 50, שניה – 100, שלישית – 150.
נפלו להם שבעים וחמשה – חולקות בשווה, ואם נפלו אח"כ עוד מאה עשרים וחמשה – כיון שבעלת מנה תובעת שבעים וחמשה לכן חולקים סכום זה בשווה ביניהם, והשאר מתחלק בין בעלת מאתיים ובעלת ג' מאות. נמצא: ראשונה – 50, שניה ושלישית – 75. ואם נפלו בפעם שניה מאתיים עשרים וחמש – ע"ה חולקות בשווה, מאה חולקות בעלת המאתיים ובעלת הג' מאות, וחמשים שנשארו הם לבעלת ג' מאות. נמצא: ראשונה – 50, שניה – 100, שלישית – 150.
דף צ"ג – ע"ב
שלשה שהטילו מעות לכיס לקנות סחורה – לשמואל אם לקחו שור לחרישה וחורשים בו, כיון שאין חלקו של זה מועיל בלא חלקו של זה – חולקים הריווח בשווה ולא לפי ממון. השביח בבשר ושחטוהו – לרבה מודה שמואל שכל אחד נוטל לפי מעותיו, שהרי מתחלק לפי אברים, לרב המנונא גם בזה הריווח מתחלק ביניהם בשווה.
שלשה שהטילו זוזים ישנים לכיס, ונשאו ונתנו בהם עד שיש בידם מטבעות חדשים היוצאים בהוצאה, וכן להיפך שהכניסו חדשים ונפסלו המטבעות, כשבאים לחלוק המטבעות חולקים לפי המעות שהטיל כל אחד לכיס, אפילו לדעת שמואל, כיון שאין חולקים השכר אלא מה שבעין. אבל אם נוספו מטבעות או שנפסד – הריווח וההפסד לאמצע.
***************
שבת קודש י״ג תשרי תשפ"ג
מסכת כתובות דף צ״ד
דף צ"ד – ע"א
משנה . מי שהיה נשוי ד' נשים ומת – הראשונה קודמת לשניה, שניה לשלישית, שלישית לרביעית. ראשונה נשבעת לשניה אם שניה טוענת שמא לא ישאר נכסים כשיעור כתובתי, וכן שניה נשבעת לשלישית, ושלישית לרביעית.
רביעית שאין אחריה עוד אשה הגובה כתובתה – לת"ק נפרעת שלא בשבועה, לבן ננס אף היא נשבעת. וטעמם: לשמואל – היינו באופן שאחת מן השדות שגבו הראשונות נמצאה גזולה בידו, ונחלקו בדין בעל חוב מאוחר שקדם וגבה, לת"ק לא גבה, ולכך אינה צריכה להישבע, שאם יבא הנגזל ויטרוף תחזור ותוציא מהרביעית, ולבן ננס מה שגבה גבה ולא תוכל להוציא ממנה, ולפיכך חייבת להישבע לראשונות קודם גבייתה. לרב נחמן אמר רבה בר אבוה – לכו"ע בעל חוב מאוחר שקדם וגבה לא גבה, ובן ננס חשש שהרביעית תזניח השדה אם לא נשביעה, ולת"ק אין חוששים (ואינה צריכה להישבע ליתומים כדין כל הבא להיפרע מנכסי יתומים, שמדובר ביתומים גדולים). לאביי – מדובר שגובות מיתומים גדולים, ונחלקו אם הדין שהבא לגבות מיתומים אינה גובה אלא בשבועה היינו דווקא כשגובה מיתומים קטנים, או גם כשגובה מיתומים גדולים.
ב' אחים או שותפים שיש להם דין נגד אחר, ודן אחד מהם עמו ונתחייב – לרב הונא אין השותף השני יכול לומר לאו בעל דברים דידי את, אלא כל שותף שליח הוא לחבירו לדון עם בעל דין שכנגדם. ורב נחמן הביא ראיה לדבריו מהמשנה, שהראשונה נשבעה לשניה, ומשמע ששוב אינה צריכה להישבע לשלישית ולרביעית, והגמרא דוחה ראייתו שדווקא שבועה לאחת מועילה לכולם, אבל לענין דין יכול השותף השני לומר אני הייתי יכול לטעון יותר טוב ממנו, אמנם אם היה אז בעיר ולא בא לדין אינו יכול לטעון כן, ומתחייב על ידי חבירו.
דף צ"ד – ע"ב
היו כתובות של כמה נשים יוצאות ביום אחד על בעל אחד, אם כתבו שעות – כל הקודמת לחברתה אפילו בשעה אחת זכתה, ובירושלים היו כותבים שעות.
היו הכתובות יוצאות בשעה אחת ואין שם אלא מנה – חולקות בשווה.
לרבי מאיר עדי חתימה כרתי – הם עיקר הכריתות, לרב אלעזר עדי מסירה כרתי, ואין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם, שמא ימותו עדי מסירה או ילכו למדינת הים. לרב – הלכה כרבי אלעזר בגט ולא בשאר שטרות, לשמואל – הלכה כרבי אלעזר אף בשאר שטרות.
שתי שטרות היוצאים ביום אחד ולא כתבו בהם שעות, אף שידוע שאחד נכתב בשחרית והשני במנחה, לרבי מאיר שעדי חתימה כרתי – אין זה גובה יותר מזה, שגילו דעתם שאין מקפידים על הקודם לחבירו, וחולקים. לרבי אלעזר שעדי מסירה כרתי – זה שנמסר לו תחילה זכה, ואם אין ידוע למי נמסר תחילה – נחלקו התנאים אם במקום ספק חלוקה עדיפא או שודא עדיפא, ושמואל ורב ששת ורב נחמן פסקו ששודא עדיפא.
שתי שטרי מתנה שיצאו ביום אחד – זיכה רב ששת למי ששטרו נכתב קודם, ואמר לו רב נחמן שכיון שלא נכתבו שעות בשטרות אין הולכים אחר זמן הכתיבה, ופוסקים שודא דדיינא, ואין רב ששת יכול לקיים פסקו מכח שודא, כיון שלא זיכה לו מעיקרו על דעת כך.
שתי שטרות מכר יצאו על שדה אחת, זמנו של אחד ה' ניסן ושל השני ניסן סתם, והעמיד רב יוסף השדה ביד בעל השטר של ה' ניסן, משום שידו של השני על התחתונה – שמא נכתב בכ"ט ניסן, ומאידך אי אפשר לכתוב לשני על האחריות שיש לו שטר טירפא לטרוף לקוחות שקנו מראש חודש אייר ואילך – שהלקוחות יכולים לומר שטרך קודם ללוקח של ה' ניסן והוא לקח שלא כדין, ואינו יכול לגבות מלקוחות אלא אם בעל השטר דה' בניסן יכתוב לו הרשאה, שאז גובה מהם ממה נפשך.
***************