לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום שלישי ל׳ תשרי תשפ"ג

מסכת כתובות דף קי״א

דף קי"א – ע"א

רבי זירא רצה לעלות לארץ ישראל, והסתתר מרב יהודה שהיה מוחה בידו, מפני שסבר שהעולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר 'בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם', ולרבי זירא הפסוק נאמר על כלי שרת. ורב יהודה סובר שיש ללמוד מ'השבעתי' אתכם (כדלהלן) שגם ישראל מוזהרים שלא לעלות מבבל לארץ ישראל.

נאמר ג' פעמים בשיר השירים 'השבעתי אתכם בנות ירושלים… אם (או מה) תעוררו וכו', ונכפל 'תעירו' ו'תעוררו', הרי ששה שבועות – א. שלא יעלו ישראל בחומה – כולם יחד ביד חזקה.  ב. שלא ימרדו באומות העולם.  ג. שלא ישתעבדו אומות העולם בישראל יותר מדאי.  ד. שלא יגלו הנביאים את הקץ.    ה. שלא ירחקו את הקץ (בעוונותיהם, וי"ג שלא ידחקו – שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי).  ו. שלא יגלו הסוד לאומות העולם (י"א סוד העיבור וי"א טעמי התורה). ולרב יהודה אחד מהם בא ללמד איסור לישראל לעלות מבבל לארץ ישראל.

'בצבאות או באילות השדה' – אמר הקב"ה לישראל: אם אתם מקיימים את השבועה מוטב, ואם לאו אני מתיר ומפקיר בשרכם כצבאות וכאיילות השדה.

'ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון' – לרבי אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון. לרבא: הפסוק מדבר על הסובלים מחולי שמתמרקים עוונותיהם.

כל הקבור בארץ ישראל – כאילו קבור תחת המזבח.

עולא היה רגיל לעלות לארץ ישראל, אך נפטר בחוץ לארץ, קרא עליו רבי אלעזר הפסוק 'על אדמה טמאה תמות', ואע"פ שהביאו לקבורה בארץ ישראל – אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מיתה.

אחד שאל ר' חנינא אם יצא לחוץ לארץ ליבם יבמתו – אמר לו: אחיך נשא כותית בת חו"ל ומת, ברוך המקום שהרגו, והוא ירד אחריו?

כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל, כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות, שבבבל יש ישיבות המרביצות תורה תמיד. ואף מפומבדיתא לבי כובי הסמוכה אסור לצאת, והיה אחד שיצא והחרימו רב יוסף, ואחד יצא משם לאסתוניא ומת, ואמר אביי שאם היה נשאר בפומבדיתא היה חי.

כשרים שבבבל – מוליכים ארונותיהם להיקבר בארץ ישראל, ושל שאר ארצות – מוליכים לבבל שיש שם זכות תורה.

כל הדר בבבל – כאילו דר בארץ ישראל.

בבבל לא יראו חבלי משיח, והיינו בהוצל דבנימין, ויקרא בימות המשיח פינת הצלה.

מתים שבחוץ לארץ לרבי אלעזר אינם עומדים לתחיה בחוץ לארץ – שנאמר 'נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה', ובארץ ישראל אפילו הנפלים שבה קמים, וצדיקים שבחו"ל עומדים על רגליהם והולכים במחילות עד ארץ ישראל ושם מבצבצים ויוצאים. ולר' אבא בר ממל – מתים שבחו"ל עומדים שם לתחיה, ו'לעם עליה' היינו שאפילו שפחה כנענית שבארץ ישראל מובטח לה שהיא בת עוה"ב.

'ורוח להולכים בה' – כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עולם הבא.

'ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם' – יודע היה יעקב אבינו שצדיק גמור היה וחשש שמא לא יזכה למחילות.

'וישבע יוסף את בני ישראל…' – יודע היה יוסף בעצמו שצדיק גמור היה, והטריח את אחיו ד' מאות פרסה שמא לא יזכה למחילות.

אדם אחד היה מצטער על אשה אחת וביקש לירד לחוץ לארץ, כיון ששמע שמתי חו"ל אינם קמים לתחיה בלא גלגול עצמות גלגל בעצמו עד יום מותו.

אחיו של רבה שלחו לו אגרת שיעלה לארץ ישראל, וכתבו בו שיעקב אבינו חשש מגלגול מחילות של מתי חו"ל, ואף על פי שחכם גדול אתה אינו דומה לומד מעצמו ללומד מרבו, ויש לך רב כאן שיוכל ללמדך והוא רבי יוחנן.

עוד שלחו לו: הזהר בג' דברים: אל תרבה בישיבה – שקשה לתחתוניות, אל תרבה בעמידה – שקשה ללב, אל תרבה בהליכה – שקשה לעיניים, אלא שליש בישיבה שליש בעמידה שליש בהילוך, וישיבה שאין בה סמיכה עמידה שיש בה סמיכה נוחה הימנה.

דף קי"א – ע"ב

פרידה שתבעה – לרבי יהודה אין מרביעים עליה לא סוס ולא חמור אלא מינה, שמסתפק אם חוששים לזרע האב, ולחכמים אין חוששים לזרע האב, לרבי יצחק נפחא ור"ש בן פזי או ר"ש בן לקיש ור' אושעיא בן רבי – הלכה כרבי יהודה.

עמי הארצות אינם חיים בתחיית המתים, שכל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו, אך יש להם תקנה מן התורה – שנאמר 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום', והלא אי אפשר להדבק בשכינה, אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמיד חכם והמהנה תלמיד חכם מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה, וזהו גם כוונת הפסוק 'ולדבקה בו', וע"י דיבוקו בתלמידי חכמים יזכו לקום בתחיית המתים.

עתידים צדיקים שמבצבצים ועולים בירושלים בלבושיהם – קל וחומר מחיטה הנקברת ערומה ויוצאת בכמה לבושים.

עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות – פת אפויה, וכלי מילת.

עתידה חיטה שתתמר כדקל ועולה בראש הרים, ולא יהא צער לקוצרה, שהקב"ה מביא רוח מבית גנזיו ומנשבה עליה ומשירה את סלתה, ואדם יוצא לשדה ומביא מלא פיסת יד, וממנה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.

'עם חלב כליות חטה' – עתידה חיטה להיות גדולה כשתי כליות של שור הגדול.

'ודם ענב תשתה חמר' – לא כעולם הזה עולם הבא, עולם הזה יש בו צער לבצור ולדרוך, עולם הבא מביא ענבה אחת בקרון או בספינה ומניחה בזווית ביתו ומסתפק ממנה כחבית גדולה, ואת עצה מסיק תחת התבשיל, וכל ענבה אין בה פחות מל' גרבי יין.

'אוסרי לגפן עירה' – אין לך גפן בארץ ישראל שאין צריך עיר אחת לבוצרה.

'ולשורקה בני אתונו' – אין לך אילן סרק שבארץ ישראל שאינו מוציא משוי שתי אתונות ענבים, ויש בהם יין, שנאמר 'כבס ביין לבושו', והוא אדום – שנאמר 'ודם ענב', ומרוה – שנאמר 'סותה' שמסית השיכור, ויש בהם טעם – שנאמר 'חכלילי', כל חיך שטועמו אומר לי לי, וגם לזקנים יפה – שנאמר 'ולבן שינים' – לבן שנים.

'חכלילי עיניים מיין ולבן שינים מחלב' – אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, רמוז בעיניך כשתראני פנים צהובות ושוחקות שזה מבושם לי מיין, והראה נא את שיניך והיינו שחוק שהוא מבושם לי מחלב.

טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב.

רב חייא בר אדא היה מלמד התינוקות של ריש לקיש, ושאלו למה החסיר ג' ימים, וענה שירש כרם, וביום ראשון בצר ממנה ג' מאות אשכולות ומכל אשכול הוציא סאה, ביום ב' ג' מאות אשכולות שתי אשכולות לסאה, יום ג' ג' מאות אשכולות ג' אשכולות לסאה, והפקיר יותר מחציה, ואמר לו שמה שהחסיר כל יום יותר מאתמול משום עונש שביטל מתורה.

***************

יום רביעי א׳ חשון תשפ"ג

מסכת כתובות דף קי״ב

דף קי"ב – ע"א

'ארץ זבת חלב ודבש' – רמי בר יחזקאל ראה עיזים אוכלים תאנים והדבש נוטף מהם והחלב זב מן העזים ונתערבו יחד כמו נחל, ר' יעקב בן דוסתאי עבר ג' מילים עד קרסוליו בדבש של תאנים, ריש לקיש ראה זבת חלב ודבש של ציפורי והיה ט"ז מיל על ט"ז מיל, לרבה בר בר חנה זבת חלב ודבש של כל ארץ ישראל הוא כ"ב פרסאות על ו' פרסאות.

הביאו לפני רבי חלבו ור' עוירא ור' יוסי בר חנינא אפרסק שהיה חמש סאה, אכלו שליש והפקירו שליש ונתנו לפני בהמתם שליש, לסוף שנה היה ר' אלעזר שם ומצא האפרסקים קטנים שאוחזו ביד אחת, ואמר 'ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה'.

רבי יהושע בן לוי ראה אשכולות שהיו נראים כעגלים, אמר: ארץ הכניסי פירותייך, למי את מוציאה פירותיך לערביים הללו שעמדו עלינו בחטאתנו, לסוף שנה ראה רבי חייא שעומדים כעזים, אמרו לו: לך אל תעשה לנו כמו שעשה חברך.

כשהשנה מבורכת בארץ ישראל בית סאה עושה חמשת ריבוא כור, שהרי רבי מאיר ראה בית סאה בבית שאן שהיא בחו"ל עושה ע' כורים, וארץ מצרים היא המעולה מכל הארצות, שנאמר 'כגן ה' כארץ מצרים', וצוען היא המעולה מכל ארץ מצרים, וחברון היא ארץ הכי כחושה מכל ארץ ישראל, והיא עושה פירות פי שבעה מצוען, שנאמר 'וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים', והיינו ז' פעמים שבעים כורים שהיא 490 כורים, והיינו בחברון שהיא ארץ טרשים, אבל שלא בטרשים 500 כור, ובברכתה של ארץ ישראל נאמר 'ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה", והיינו 100X500= חמש ריבוא.

סאה חיטה ביהודה היתה עושה ה' סאין – סאה קמח, סאה סולת, סאה סובין, סאה מורסין, סאה קיבוריא.

מבית סאה אחת שירש צדוקי אחד הוציא יין ותבואה וקיטניות, ושם היה רועה מקנהו.

מצד א' של דקל הוציא ששים כור תמרים.

'ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי' – ארץ ישראל נמשלה לצבי שאין עורו מחזיק בשרו, אף ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה שהם מרובים, ומה צבי קל מכל החיות אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל פירותיה, אך אין דומה לצבי שאין בשרו שמן – שארץ ישראל פירותיה שמנים בחלב ומתוקים מדבש.

כשעלה רבי אלעזר לארץ ישראל אמר: נצלתי מא' מהקללות, כשסמכוהו אמר: נצלתי מב' קללות, כשהושיבוהו בסוד העיבור אמר: נצלתי מג' קללות, שנאמר 'והיתה ידי אל הנביאים החוזים שוא… בסוד עמי לא יהיו (סוד העיבור) ובכתב בית ישראל לא יכתבו (סמיכה) ואל אדמת ישראל לא יבואו'.

רבי זירא כשעלה לארץ ישראל לא מצא גשר, ועבר על קורה צרה באחזו בחבל המתוח מלמעלה. אמר לו צדוקי: עם בהול שהקדמתם פיכם לאוזניכם כשהקדמתם נעשה לנשמע עודכם בבהלתכם, ענה לו: מקום שמשה ואהרן לא זכו להגיע אליו מי אומר שאני יזכה.

דף קי"ב – ע"ב

רב אבא היה מנשק אלמוגים וי"א הסלעים של עכו, רב חנינא היה משוה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שלא יצא שם רע על הדרכים, רב אמי ורב אשי כשהיה חם היו עוברים למקום צל, וכשהיה קר היו עוברים למקום חם שמא שלא להתרעם על ישיבת ארץ ישראל, רב חייא בר גמדא התגלגל בעפרה של ארץ ישראל.

דור שבן דוד בא הרבה מסטינים ומלמדים חובה יהיו כנגד תלמידי חכמים, גזירות על גזירות.

עתידים כל אילנות סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות, שנאמר 'כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם'.

הדרן עלך שני דייני גזירות וסליקא לה מסכת כתובות

הדרן עלך והדרן עלן . דעתן עלך ודעתן עלן . לא נתנשי מינך ולא תתנשי מינן לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי