לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום שני כ״ט שבט תשפ"ג

מסכת נזיר דף כ״ח

דף כ"ח – ע"א

שלשה פעמים נאמר 'קרבנו' בפרשת חטאת, למעט –

א. אם הפריש אביו בהמה לחטאת ומת, אין הבן יוצא בה לחטאת שהוא חייב, בין מן הקלה על החמורה ובין מן החמורה על הקלה.

ב. אינו יוצא בבהמת אביו גם מחמורה על חמורה או מקלה על קלה.

ג. לא רק כשהפריש אביו בהמה אינו יוצא בה – כמו שמצינו שאין נזיר מגלח על בהמת נזירות אביו, אלא גם אם הפריש אביו מעות לחטאתו אין הבן יוצא בהם, אפילו מחמורה על חמורה או מקלה על קלה, אף שמגלח על מעות סתומים של נזירות אביו.

'קרבנו על חטאתו' למעט –

א. אינו יוצא בקרבן שהפריש לעצמו מקלה על חמורה ומחמורה על קלה, או מקלה על קלה ומחמורה על חמורה. [ומה ששנינו בזבחים 'חטאת חלב ששחטו לשם חטאת דם כשרה' – א. שם מדובר שהיה חייב רק חטאת חלב ולכך עדיף, אך כאן שהיה חייב שתי החטאות הרי זו עקירה יותר. ב. שם הכוונה שמתכפר בה החטאת חלב שעומדת לכך אף ששחטה לשם חטאת דם, וכאן שנינו שאם רוצה לעקרה להתכפר בה חטאת דם לא כיפר חטא הדם].

ב. לא רק בבהמה – שלא מעל בשוגג כשהביאה על חטא אחר, שלא יצאה לחולין כיון שלא הוציאה מרשות הקדש, ולכן גם במזיד לא נתכפר בה, אלא גם בהפריש מעות על חטא אחד, שאם קנה עמהם בהמה עבור חטא אחר בשוגג מעל, וממילא נתכפר בה על החטא האחר, אף על פי כן אם עשה כן במזיד לא נתכפר

משנה . נזירה טהורה שנזרק דמים מאחד קרבנותיה –

לת"ק: אינו יכול להפר להתירה להתגלח ולפטרה מלהביא שאר קרבנותיה, משום שאין בנדרה עינוי נפש שהרי היא כבר מותרת ביין, ואינו יכול לומר 'אי אפשי באשה מגלחת', משום שאפשר בפאה נכרית. לרבי עקיבא: אפילו נשחט אחד הקרבנות ולא נזרק הדם, אינו יכול להפר משום הפסד קדשים. [ויש להסתפק אם עבר והפר אם מופר, כיון שאינו אלא איסור דרבנן, או שאינו מופר, שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה].

לרבי מאיר: אף אחר שחיטה וזריקה יכול להפר כל זמן שלא גילחה, שיכול לומר 'אי אפשי באשה מגלחת', ולא נוח לו בפאה נכרית משום זוהמה שאינה מגופה.

לרבי אליעזר: יכול להפר כל זמן שלא גילחה, שסובר שתגלחת מעכבת מלשתות יין, ויש לה עינוי נפש עד שתגלח.

נזירה טמאה יכול הבעל להפר אפילו נזרק עליה אחד מן הדמים של קרבן נזיר טמא, וכן לרבי עקיבא אף שנשחט אחד מהקרבנות – כיון שצריכה למנות ימי נזירות טהרה, יש עינוי נפש של איסור שתיית יין.

דף כ"ח – ע"ב

כבשי עצרת ששחטם שלא לשם עצרת (אלא לשם שלמי נדבה) – הדם יזרק ביום טוב, והבשר יאכל, וכן אם שחטם לפני או לאחר זמן מותר לזרוק דמם שלא לשמם, אך בשבת אסור מדרבנן לזרוק הדם, ואם עבר וזרק הורצה להקטיר אימורים לערב.

מה שסובר רבי עקיבא שנזירה שנשחט עליה אחד הקרבנות אין הבעל מפר משום הפסד קדשים – היינו רק בנשחט החטאת, שאינו יכול לזרוק דמה אחר כך לשם נדבה או לשם שלמים, שחטאת שלא לשמה פסולה. אבל נשחטו העולה או השלמים שאין בזה הפסד קדשים, שיכול לזרוק הדמים לשם נדבה – יכול הבעל להפר כל זמן שלא נזרק הדם.

משנה . האיש מדיר את בנו בנזיר [שאומר 'יהא בני נזיר', ומתחילה הנזירות אפילו אין הבן יודע. וי"א שמצוה את בנו לומר 'הריני נזיר'], ואין האשה מדרת בנה בנזיר.

האיש שהדיר בנו בנזיר יכול הבן בעצמו וגם הקרובים למחות [מיד כששמעו, ובהמשך כתבו תוס' שאפשר שגם אחר שהתחיל לנהוג הנזירות יכולים למחות ולהפסיקה. ואם נעשה הבן גדול (שנעשה בן י"ג והביא שתי שערות) באמצע נזירות אביו – מפסיקה הנזירות], ואם גילח או גילחוהו קרוביו אין לך מחאה גדולה מזו.

הדירו האב ואחר כך מחה הבן או קרוביו והייתה לו בהמה מופרשת – החטאת תמות, והעולה והשלמים יקרבו, ונאכלים השלמים ליום אחד ואינם טעונים לחם. היו לו מעות סתומים – יפלו לנדבה. מעות מפורשים – דמי חטאת ילכו לים המלח, לא נהנים מדרבנן ואין מועלים, בדמי עולה יביאו עולה ומועלים בהם, בדמי שלמים יביאו שלמים, ונאכלים ליום אחד ואינם טעונים לחם.

***************

יום שלישי ל׳ שבט תשפ"ג

מסכת נזיר דף כ״ט

דף כ"ט – ע"א

המקור שהאיש מדיר בנו בנזירות ולא את בתו, והאם אינה מזירה את בנה:

לרבי יוחנן – הלכה למשה מסיני, ודווקא אב ולא אם, ודווקא לבנו [ששייך במצוות כשיגדל] ולא לבתו, ודווקא בנזיר אבל לא נתקבלה ההלכה שידירו בנדרים להביא קרבן או לקבל עליו לקיים מצות סוכה ולולב.

לריש לקיש – אב מדיר בנו בין בנזיר בין בנדרים מדרבנן, כדי לחנכו במצוות. [ומה שאמרו ביבמות שאין ב"ד מצווים להפריש קטן אוכל נבילות – א. לא שייך חינוך אלא במצות עשה ולא בלא תעשה. ב. דווקא אב מחויב בחינוך בנו ולא אחרים]. אך אין מחויב לחנך בתו [ויש לחלק בין נזירות למה ששנינו ביומא שחייב לחנך הבת לצום ביום הכיפורים]. ורק האב חייב בחינוך בנו ולא האם.

מחאת בנו או קרוביו מועילה לבטל נזירות האב –

לרבי יוחנן: כך נמסרה ההלכה,

לריש לקיש: כיון שחינוך של בזיון הוא שמגלח שערו, נתנו חכמים רשות לקרוביו למחות. [ויש גורסים: שחינוך הוא כדי להחשיבו, וזה מבזה אותו].

לריש לקיש שהאב מדיר בנו בנזירות מדרבנן:

א. מקיף כל ראשו במלאת נזירותו.

ב. מביא קרבנותיו ואף החטאת שאינה באה בנדבה, אף שמדאורייתא אינו חייב והרי היא חולין לעזרה.

ג. הכהן אוכל בשר העוף בלי שחיטה שהרי מלקו – שסובר שלש איסורים אלו רק מדרבנן, ומצות חינוך דרבנן דוחה איסורי דרבנן. [ומותר להביא הלחם והזרוע בשלה מן האיל ולהניף בעזרה. ואימורי החטאת יעלה לשם עצים, והדם יזרוק לשם מים, ועולה ושלמים יקריב לשם נדבה].

דף כ"ט – ע"ב

חטאת עוף באה על ספק זיבה ולידה – שנאמר 'והזב את זובו לזכר ולנקבה', מקיש נקבה לזכר, מה זכר מביא קרבן על הספק – אשם תלוי, אף נקבה מביאה. ומה זכר מביא מאותו מין שהוא מביא על הוודאי (בהמה), אף נקבה – חטאת עוף שמביאה על הוודאי מביאה על הספק. אמנם זכר קרבנו נאכל על הספק ולא הנקבה, שבזכר יש רק ספק איסור אחד – חולין בעזרה, ובנקבה יש גם ספק נבילה שהרי העוף נמלק.

האב מדיר בנו בנזיר –

לרבי: עד שיהא בן י"ג ויביא ב' שערות.

לרבי יהודה: עד שיגיע לעונת נדרים – שיהא בן י"ב ויודע למי נודרים. וטעמם: א. נחלקו במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, לרבי הלכה היא בנזיר ועד י"ג, לרבי יהודה משום מצות חינוך והיינו עד שיצא מרשותו לענין נדרים. ב. לכו"ע הלכה היא, ונחלקו אם מופלא הסמוך לאיש דאורייתא ויצא מרשותו, או רק דרבנן ולכן מדירו עד י"ג. ג. לכו"ע משום חינוך דרבנן [ואמנם דעת רבי שיש שחיטה לעוף מן התורה, ולכן יביא חטאת העוף ולא תאכל משום נבלה, וכדין חטאת העוף הבאה על הספק], ומופלא הסמוך לאיש דרבנן, ונחלקו אם חינוך דרבנן דוחה דין מופלא הסמוך לאיש דרבנן.

***************

יום רביעי א׳ אדר תשפ"ג

מסכת נזיר דף ל׳

דף ל' – ע"א

אביו של רבי חנינא הדירו בנזיר, בדקו רבן גמליאל אם הביא שתי שערות, ורבי יוסי אמר שבדקו אם כבר הגיע לעונת נדרים. אמר לו רבי חנינא: רבי, אל תצטער לבדקני, אם קטן אני אהיה בשביל אבא, ואם גדול אני אהיה בשביל עצמי. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר: מובטח אני בזה שמורה הלכה בישראל, וכן היה אחר ימים מועטים.

לרבי יוסי ב"ר יהודה שהאב מדיר עד שיגיע הבן לעונת נדרים – על ידי התנאי שעשה רבי חנינא יצא מכל ספק, ויכול להביא קרבנותיו לאחר שלושים יום, שאם לא הגיע לעונת נדרים בשעה שהזיר האב – חלה רק נזירות אביו, ואף אילו באמצע שלושים ימי הנזירות הגיע לעונת נדרים לא פקעה הנזירות, הגיע לעונת נדרים בשעת נדרו – חלה רק נזירות עצמו. אבל לרבי – באופן שלא הביא שתי שערות בשעה שהזיר האב וחלה נזירות האב, ובאמצע שלושים יום הביא שתי שערות, פקעה נזירות האב, כיון שנעשה גדול ויצא מרשות אב, ומספק אינו יכול להביא קרבנות לאחר שלושים, ולכן צריך למנות שלושים יום לנזירות אביו ועוד שלושים יום לנזירות עצמו, ורק אז מביא קרבנותיו.

משנה . האיש מגלח על נזירות אביו,

לרבי יוסי: היינו אם אביו הפריש מעות סתומים לנזירותו ומת, ואמר בנו: הריני נזיר על מנת שאגלח על מעות אבא. אבל היו הוא ואביו נזירים, והפריש אביו מעות לנזירותו ומת – הרי אלו יפלו לנדבה.

לרבי אליעזר ורבי מאיר ורבי יהודה – גם באופן זה הבן מגלח על מעות אביו.

דף ל' – ע"ב

אשה אינה מגלחת על נזירות אביה אפילו אם אין בנים והיא יורשת אותו -שכך נתקבלה ההלכה.

איבעיא: יש לו שני בנים נזירים – האם ההלכה נתקבלה שכל הקודם וגילח על מעות אלו זכה, או שמתחלקים המעות כדין ירושה, וכל אחד נוטל חציים.ואם תאמר שמתחלקים: האם בכור נזיר נוטל פי שניים במעות אלו ומגלח בכל חלקו, או לא. ואם תמצא לומר שנוטל ומגלח פי שניים: האם היינו דווקא אם אמר האב לשון חולין, כגון 'מעות אלו לנזירותי', או אפילו אמר בלשון הקדש – 'אלו לקרבנות נזירותי'. ונשאר בתיקו.

איבעיא: אביו נזיר עולם שמגלח אחת לתקופה, והבן נזיר סתם, או להיפך – אם גם בזה נמסרה ההלכה שמגלח הבן במעות אביו. [וכן יש להסתפק בשניהם נזירי עולם, ואפשר שבזה פשוט שמגלח, כיון שנזירותם שוה]. וכן איבעיא באביו נזיר טהור והוא נזיר טמא, והפריש האב לקרבנות טומאה ורוצה הבן להביא מהם קרבנות טהרה [או שגם האב הפרישם לקרבנות טהרה שיביא אחר שימנה שוב לאחר שיטהר, ואינם דומים ממש לקרבנות שחייב הבן שלא נטמא כלל], וכן להיפך. ונשאר בתיקו.

הדרן עלך פרק מי שאמר

***************