לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום ראשון ה׳ אדר תשפ"ג

מסכת נזיר דף ל״ד

דף ל"ד – ע"א

משנה: תשעה אנשים ראו כוי, וכל אחד קיבל נזירות בתנאי אחר: 'הריני נזיר שזה חיה', 'שאינו חיה', 'שזה בהמה', 'שאינו בהמה', 'שזה חיה ובהמה', 'שאינו חיה ולא בהמה', 'הריני נזיר שאחד מכם נזיר', 'שאין אחד מכם נזיר', 'שכולכם נזירים' – כל אחד מהם נזיר. ומשנה זו אף לדעת בית הלל, שכולם נזירים מספק, כיון שאי אפשר לברר הדבר, וכדעת רבי שמעון שאדם מכניס עצמו לספק. [ו' הראשונים – נזירים מספק, וג' האחרונים – נזירים ודאי, שהרי נתקיימו דבריהם, שזה שאמר 'שאחד מכם נזיר' – אמת הוא שאחד מהם – זה שכיון האמת – נזיר. והשני שאמר 'שאין אחד מכם נזיר' – משמע 'יש בכם אחד שאינו ודאי נזיר', וכן האמת שזה שלא כיון לאמת נזיר רק מחמת הספק. והשלישי שאמר 'כולכם נזירים' – הרי על כולם ספק נזירות. ויש מפרשים שגם ג' אחרונים נזירים רק מספק, שיש להסתפק בדבריהם, זה שאמר 'שאחד מכם נזיר' – שמא כוונתו 'אם אחד מכם יש עליו נזירות' וזהו אמת, ושמא כוונתו 'אם יש אחד מכם שיודע בעצמו שהוא ודאי נזיר' וזה אינו אמת. זה שאמר 'שאין אחד מכם נזיר' – שמא היינו 'אם אין אחד שידע בעצמו שאינו ודאי נזיר', ואינו. וזה שאמר 'כולכם נזירים' – יש לפרש 'שכולכם נזירים ודאים' ואינו, וגם יש לפרש 'שכולכם בספק נזירות' וזהו אמת. וממילא כולם נזירים מספק]. חזר אדם עשירי ואמר: 'הרי עלי כל דין נזירות כולכם' – הרי עליו ט' נזירויות ספק, ואם ירצה לתקן עצמו יאמר: 'אם יש עלי ט' נזירות חובה מוטב, ואם לאו הרי עלי ט' נזירות נדבה'.

הדרן עלך פרק בית שמאי

פרק שישי – שלשה מינין

משנה . ג' מיני איסורים בנזיר: הטומאה, התגלחת, והיוצא מן הגפן, וכל היוצא מן הגפן מצטרף לכזית.

דף ל"ד – ע"ב

למשנה ראשונה אינו חייב מלקות עד שישתה רביעית יין, לרבי עקיבא: די בכזית יין, ואפילו שרה פיתו ביין מצטרפת הפת לכזית.

אכל כזית חרצנים או זגים בפני עצמם – לתנא קמא חייב, לרבי אלעזר בן עזריה אינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזג.

חרצנים – לרבי יהודה אלו הקליפות החיצונות, והגרעינים הם ה'זגים'. לרבי יוסי: להיפך, וסימן: כזוג של בהמה שהחיצון נקרא זוג.

אכל עלים ולולבים: לחכמים פטור – שדרשו הפסוקים בפרט וכלל ופרט: 'מיין ושכר יזיר' – פרט, 'מכל אשר יעשה מגפן היין' – כלל, 'מחרצנים ועד זג' – פרט, פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש פרי (-ענבים) ופסולת פרי (-חומץ), אף כל פרי (-בוסר) ופסולת פרי (-ענבים שהתליעו). לרבי אלעזר חייב – שדרש בדרך מיעוט וריבוי: 'מיין ושכר יזיר' – מיעוט, 'מכל אשר יעשה מגפן היין' – ריבה, מיעט וריבה – ריבה הכל ואף עלים ולולבים, ומיעט רק זמורות. [ופרט האחרון – 'מחרצנים ועד זג' דרש כרבי אלעזר בן עזריה כדלהלן (דף לה.)].

'מחרצנים ועד זג' (ולא נאמר 'חרצן וזג') – לרבות ענבים קטנים שבין הגדולים, שאינם רואים פני החמה ואינם מתבשלים כל כך ולא יהיו גדולים לעולם. [א. והם גרועים מבוסר, שהבוסר יגדל לבסוף, ולכן צריכים ריבוי מיוחד. ב. הם מעולים מבוסר, ואילו לא נאמר לימוד להם, היינו מרבים מכעין הפרט רק אותם ולא בוסר. ויש מפרשים: לרבות שאם ליקט כזית רק מגוף הפרי שבין הקליפה לגרעין – חייב, ואין אומרים שבטלה דעתו ואין זו אכילה].

'פרט וכלל' אין דורשים כעין הפרט אלא אם יש פרט אחר הכלל, שאם לא כן נעשה כלל מוסיף על הפרט ומרבה הכל, ובנזיר אילו לא היה נכתב הפרט 'מחרצנים ועד זג' אחר הכלל, אלא היה נכתב קודם הכלל יחד עם שאר הפרטים, היו חכמים מרבים כל היוצא מן הגפן, ואף עלים ולולבים.

***************

יום שני ו׳ אדר תשפ"ג

מסכת נזיר דף ל״ה

דף ל"ה – ע"א

רבי אלעזר בן עזריה שדרש 'מחרצנים ועד זג' שאינו חייב עד שיאכל שני חרצנים וזג – או משום שסובר כרבי אלעזר שמיותר הוא לדרשה, ולא כחכמים שדרשוהו לפרט אחרון של 'פרט כלל ופרט'. או שסובר כחכמים (ועדיף כן, שאילו כרבי אלעזר בן עזריה קשה שהיה צריך להיכתב יחד עם שאר הפרטים), ואע"פ שנצרך לפרט שאחר הכלל, עדיין יש לדייק שצריך שני חרצנים וזג אחד, שאם לא כן היה צריך להיכתב או שניהם בלשון רבים ('מחרצנים ועד זגים') או שניהם בלשון יחיד ('מחרצן ועד זג').

גם רבי אלעזר שדרש הפסוקים בנזיר בדרך מיעוט וריבוי, מודה במקומות אחרים שדורשים בדרך פרט וכלל ופרט [שבכל מקום שדורשים חכמים 'כלל ופרט וכלל' – אם יכול להפיל הכלל הראשון דורשו ב'פרט וכלל ופרט', ואם אינו יכול להפילו דורשו ב'מיעט וריבה ומיעט'] –

לר' אבהו: בפרשת שומר שכר – 'וכי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה' – פרט, 'וכל' – כלל, 'בהמה' – פרט, לרבות כל שהוא כעין הפרט – מטלטל וגופו ממון, ולמעט עבדים שטרות וקרקעות.

לרבא: גם בפרשת עולה – 'ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים', מן – פרט, שמשמע ולא כל צאן, 'צאן' – כלל, 'כבשים ועזים' – פרט, לרבות כל שהוא כעין הפרט – צאן אף שהוא יותר מבן שנה (שכבש ועז הם בני שנה), ולמעט בעל מום. [ויש מפרשים לרבות מי שנעבדה עמו עבירה (–חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה), ולמעט מי שנעבדה בגופו עבירה – נרבע ונעבד]. ואמר לו רב יהודה מדיסקרתא, שיש ללמוד גם מהכתוב בתחילת הפרשה 'מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן', מן – פרט, הבהמה – כלל, שגם חיה בכללה, בקר וצאן – פרט, לרבות כל שהוא כעין הפרט – שור הבר אף שרגיל בין החיות, ולמעט חיה.

דף ל"ה – ע"ב

המקור לחכמים לכלל ופרט וכלל שמרבה כל כעין הפרט: פרשת מעשר שני, שנאמר: 'ונתת בכל אשר תאוה נפשך' – כלל, 'בבקר ובצאן וביין ובשכר' – פרט, 'ובכל אשר תשאלך נפשך' – כלל, לרבות כל כעין הפרט – פרי מפרי וגדולי קרקע (שבהמות מתעברות זו מזו ויולדות, וגדלות ע"י אכילת עשב הארץ), והיינו עופות, ולמעט דגים ומים ומלח. [ורבי אלעזר שדרש ריבה מיעט וריבה – מרבה אף דגים, וממעט רק מים ומלח].

כלל ופרט – אין בכלל אלא מה שבפרט [ונכתב הכלל – כדי שלא נלמד בגזירה שוה או במה מצינו יותר מהפרט], ואם חזר וכלל – מרבה כל כעין הפרט.

פרט וכלל – הכלל מוסיף על הפרט ומרבה הכל [ונכתב הפרט – כדי שלא נלמד בגזירה שוה או במה מצינו למעט מהכלל], ואם חזר ופרט – מרבה כל כעין הפרט.

החילוק בין 'כלל ופרט וכלל' ל'פרט וכלל ופרט', הגם שבשניהם מרבים כל כעין הפרט – ב'כלל ופרט וכלל' מרבים כל שדומה לפרט אפילו בצד אחד, ב'פרט וכלל ופרט' מרבים רק דבר הדומה לפרט בשני צדדים. [ומה שמיעטו חכמים מ'כלל ופרט וכלל' האמור בשומרים כל שאינו מטלטל ואין גופו ממון, ואין די שדומה לפרט בצד אחד – שהוא מטלטל, או שגופו ממון: א. יש סוברים שהכלל הוא להיפך, שב'כלל ופרט וכלל' מרבים רק הדומה בשני צדדים, ומ'פרט וכלל ופרט' מרבים גם הדומה בצד אחד. ב. 'מטלטל' ו'גופו ממון' שקולים הם, וחשובים כצד אחד].

החילוק בין 'פרט וכלל' ל'מיעט וריבה': ב'פרט וכלל' – הכלל מוסיף ומרבה הכל, 'מיעט וריבה' – מרבה הכל, כגון בנזיר, אילו נדרש 'פרט וכלל' – היינו מרבים גם עלים הקשים של הגפן, אך 'מיעוט וריבוי' מרבה רק לולבים ועלים הרכים ולא עלים הקשים. [ומה שאמרו לעיל (ע"א) שרבי אלעזר דרש 'מיעוט וריבוי' ומחייב גם בעלים, היינו הרכים ולא הקשים].

***************

יום שלישי ז׳ אדר תשפ"ג

מסכת נזיר דף ל״ו

דף ל"ו – ע"א

לרבי אבהו אמר רבי יוחנן בכל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור – שאם אכל חצי זית בשר וחצי זית חֵלֵב אינו חייב, חוץ מאיסורי נזיר שמצטרפים – שאם שרה פתו ביין ויש מפת ויין כדי לצרף כזית חייב, ונדרש מריבוי 'משרת'. לזעירי – אף בהקטרת שאור, שאם הקטיר חצי זית שאור וחצי זית מצה עובר בלאו 'כל שאור לא תקטירו', ודרש כן מריבוי 'כל שאור' כדלהלן. וכן לענין אכילת חמץ, שאם אכל חצי זית חמץ וחצי זית מצה חייב, וכרבי אלעזר שדורש זאת מריבוי 'כל מחמצת לא תאכלו'.

שנינו בברייתא במנחות: 'כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו', אין לי אלא כולו, מקצתו מניין, תלמוד לומר 'כל'. עירובו מניין, תלמוד לומר 'כי כל'. ונחלקו אביי ורבא בפירוש הברייתא: רבא סובר שקומץ הוא שני כזיתים, ו'כל' מרבה שאף אם הקטיר רק חצי קומץ והיינו כזית – חייב, ו'כי כל' מרבה שאף אם רק חלק מכזית הוא שאור והשאר מצה – חייב, שהיתר מצטרף לאיסור. וכן נקט זעירי וכדלעיל, משום שאין הקטרה בפחות מכזית. ואביי סובר שקומץ הוא כזית, ולכן פירש: 'כל' מרבה שאף אם הקטיר חצי כזית שאור חייב, ואף שזו הקטרה פחותה מכזית, ו'כי כל' מרבה שאף אם המחה ועירב השאור במצה ואינו ניכר – חייב על הקטרתו.

מקפה (תבשיל עב) של תרומה, והשום והשמן של חולין, ונגע טבול יום במקצתם – פסל את כולם, כיון שהתרומה היא העיקר והשום והשמן הרי הם כידות לטומאה. מקפה של חולין, והשום והשמן של תרומה, ונגע טבול יום במקצתם – פסל רק מקום מגעו, ואף שאין במקום מגעו שיעור כביצה מהשום, שהרי הוא מפוזר על המקפה, ואין אוכלים פחות מכביצה מקבלים טומאה [ואמנם השמן שהוא משקה מקבל טומאה בכל שהוא. ורש"י חולק שאף אוכלים מקבלים טומאה בכל שהוא, ומפרש קושיית הגמרא כאן משום שהשום והשמן בטלים במקפה], מכל מקום כיון שאילו זר היה אוכל אכילת פרס מהמקפה (4 ביצים), היה אוכל כזית מהתרומה והיה לוקה, נמצא שהמקפה שהיא היתר מצרפת האיסור ללקות על אכילתו, ולכן מועיל גם ההיתר לצרף האיסור שיהא בו שיעור לקבל טומאה, אף שאין במקום המגע שיעור. (ואביי סבר בתחילה שהיינו מפני שאף אם אכל זר כזית בלבד מהמקפה חייב, שבכל התורה היתר מצטרף לאיסור).

דף ל"ו – ע"ב

כל האוכלים מצטרפים מדאורייתא בכדי אכילת פרס, ואף אם הם בתערובות, שאף שאין ההיתר מצטרף לאיסור, אינו מבטל האיסור. (ואביי סבר בתחילה שדין זה הוא רק מדרבנן).

'כל מחמצת לא תאכלו' – לרבי אליעזר לרבות כותח הבבלי ושכר המדי, אף שלא אכל כזית מן האיסור, שלעניין חמץ נתרבה שהיתר מצטרף לאיסור. וחכמים חולקים, שאין היתר מצטרף לאיסור, ומאיסור עצמו לא שייך לאכול כזית בכדי אכילת פרס, שהרי נאכל רק בטיבול, ואם אכלו לבדו – בטלה דעתו אצל כל אדם [ופטור, שאין זו דרך אכילה. רש"י. לתוספות: חייב, אך כיון שלא שכיח לא דיברו חכמים בזה].

שתי מדוכות של תבלין – אחת של תרומה ואחת של חולין,ולפניהם שתי קדירות – אחת של תרומה ואחת של חולין, ונפלו אלו לתוך אלו – שתיהם מותרות, שמקילים בתרומת תבלין שהיא מדרבנן, אבל בתרומת תירוש ויצהר שהיא מדאורייתא מחמירים מספק שמא נתערב תרומה וחולין, ושמא יאכל כזית מן האיסור תוך כדי אכילת פרס. (ואביי סבר בתחילה שגם בדאורייתא אין להחמיר, ש'כדי אכילת פרס' אינו מדאורייתא, ואין היתר מצטרף לאיסור כשהרוב היתר).

שתי קופות – אחת של תרומה ואחת של חולין,ולפניהם שתי סאים – אחת של חולין ואחת של תרומה, ונפלו אלו לתוך אלו – שניהם מותרים, שאני אומר חולין לתוך חולין נפל, ותרומה לתוך תרומה נפלה. והיינו דווקא בתרומה בזמן הזה דרבנן, אבל בתרומה דאורייתא חוששים לצירוף אכילת כזית בכדי אכילת פרס. (ואביי סבר בתחילה שגם בדאורייתא אין להחמיר כל שההיתר מרובה מהאיסור (ואין האיסור נותן בו טעם), כנ"ל).

***************