לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת סוטה דף מ״ד – מ״ז
דף מ"ד ע"א
חצר שלפני מערת קבורה העומד בתוכה טהור, לבית שמאי: דווקא ביש בה ד' אמות, לבית הלל כל שיש בה ארבעה טפחים, ודווקא אם פתחה מן הצד, אבל פתחה מלמעלה גם לבית הלל צריך ארבע אמות שבפחות אי אפשר שלא יאהיל.
חכמים גזרו שיהא המת מטמא כל הנכנס בארבע אמות – כדי שלא ירגילו אוכלי טהרות להתקרב אליו, ויאהילו עליו.
המארס הבתולה, אלמנה, שומרת יבם אפילו יש חמשה אחים – כולם חוזרים.
'מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה' – פרט אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין וממזר.
קידש אשה אסורה לו אין עבירה בקידושין עד שיבעול, שמביא זרעו או האשה לידי חילול, ובאיסור ממזרת נאמר 'לא יבא', ובנתינה נאמר 'לא תתחתן', ולכן אם קידשו אחד מן הפסולים אינם חוזרים מעורכי המלחמה, ואינם בכלל 'הירא ורך הלבב' שפירושו לריה"ג המתיירא מעבירות שבידו.
נאמר 'אשר בנה' ואחר כך 'אשר נטע' ואחר כך 'אשר ארש' – לימדה תורה דרך ארץ שיבנה בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה.
'הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך אחר ובנית ביתך' – קודם בית, אח"כ כרם, ואח"כ ישא אשה. ויש דורשים: קודם מקרא, ואח"כ משנה, ואח"כ גמרא. ויש דורשים: קודם מקרא ומשנה, ואח"כ גמרא, ואח"כ מעשים טובים. ויש דורשים: קודם מקרא ומשנה וגמרא ואח"כ מעשים טובים, ואח"כ דרוש וקבל שכר.
לרבי יהודה הבונה בית על מכונו אינו חוזר – דווקא אם סתרו ובנה כבראשונה, אבל אם חידש בו שורה של אבנים הרי הוא בכלל בית חדש.
לרבי אליעזר הבונה בית לבנים בשרון לא היה חוזר – שאינו מתקיים, וצריך לחדשו פעמיים בשבע שנים.
'כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא' – אפילו לקח אלמנה וגרושה – שחדשה היא לו, יצא מחזיר גרושתו – שאינה חדשה לו.
'לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר' – אף לא יספק מים ומזון ויתקן דרכים, ואף שכתב 'לא יעבור' כתב גם 'לא יצא בצבא' – לעבור בב' לאוין.
בנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חללו, ארס אשה ולא לקחה – חוזרים, ומספקים מים ומזון, ומתקינים הדרכים, שנאמר במי שלקח אשה חדשה 'לא יעבור עליו' – עליו אי אתה מעביר אבל אתה מעביר על אחרים.
דף מ"ד – ע"ב
משנה . 'הירא ורך הלבב' – לרבי עקיבא: כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה.
לרבי יוסי הגלילי: שמתיירא מעבירות שבידו, ואפילו עבירות דרבנן כגון שח בין הנחת תפילין של יד לראש.
לרבי יוסי: דווקא בעבירות דאורייתא.
'ולא ימס את לבב אחיו כלבבו' – שמע קול קרנות או הגפת תריסים והרתיע, צחצוח חרבות ומי רגלים שותתים על ברכיו מחמת יראה.
'והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם' – העמידו בראשם גיבורים, שאם יפול אחד מהנלחמים יעמידוהו, וכן העמידום בעקב העם – שלא יחזרו אחרונים לאחריהם, וכעין חיצים של ברזל בידיהם, וכל המבקש לחזור הרשות בידו לקפח את שוקיו, שתחילת נפילה היא ניסה.
מה שחוזרים מעורכי המלחמה ויש שאינם זזים ממקומם היינו במלחמת רשות – כגון מלחמת בית דוד שנלחם לרווחה, אבל למלחמת יהושע של כיבוש ארץ ישראל הכל יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. מלחמה למעט עכו"ם שלא יבואו על ישראל – לת"ק נקראת מלחמת רשות, והעוסק בה חייב במצוות, ולרבי יהודה נקראת מלחמת מצוה, והעוסק בה דינו כעוסק במצווה ופטור מן המצווה, אך לכו"ע חוזרים עליה מעורכי המלחמה.
הדרן עלך פרק משוח מלחמה
פרק תשיעי עגלה ערופה
משנה . בעגלה ערופה נאמר 'ויצאו זקנך ושופטיך' – לרבי שמעון: שנים, ואין עושים בית דין שקול ומוסיפים עוד אחד, ו'שופטיך' היינו המיוחדים שבשופטיך – מלשכת הגזית.
לרבי יהודה: חמשה, שדרש וי"ו של 'ושופטיך' להביא עוד שניים.
הזקנים אומרים 'ידינו לא שפכו…' והכהנים אומרים 'כפר לעמך…' בלשון הקודש – שלמדים 'וענו ואמרו', מ'וענו ואמרו' הנאמר בלוים בהר גריזים ועיבל, שהיה בלשון הקודש.
נמצא החלל טמון בגל או תלוי באילן או צף על פני המים לא היו עורפים – שנאמר 'באדמה' ולא טמון בגל, 'נופל' ולא תלוי באילן, 'בשדה' ולא צף.
נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עכו"ם – לא היו עורפים. ואין מודדים אלא לעיר שיש בה בית דין.
**************
דף מ"ה – ע"א
'ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו': ויצאו – הם ולא שלוחיהם, ומדדו – אפילו הוא ברור שאין עיר קרובה כעיר זו, שמצוה לעסוק במדידה.
לרבי אליעזר בן יעקב 'זקינך' היינוכל הסנהדרין גדולה של ע"א, (ולא כר"ש שהיינו ג' ולא כרבי יהודה שהיינו ה'), 'שופטיך' – זה מלך וכהן גדול.
אינו זקן ממרא – אלא כששאל סנהדרין גדולה כשהם בלשכת הגזית, שנאמר 'וקמת ועלית אל המקום' – המקום גורם.
'שררך אגן הסהר אל יחסר המזג' – אם אחד מן הסנהדרין צריך לצאת לדבר הרשות יוצא רק אם נשארים שם עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה, אבל לדבר מצוה מותר לצאת בכל אופן.
נמצא החלל טמון לא היו עורפים שנאמר 'כי ימצא חלל באדמה', משמעות 'כי ימצא חלל' היינו בכל מקום שנמצא, וא"כ 'אדמה' בא למעט טמון.
'כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה' – רבי יהודה דרש: שכחה דומה לקציר, מה קציר בגלוי אף שכחה, אך טמון פטור, לחכמים 'בשדה' לרבות טמון, ולרבי יהודה בא לרבות שכחת קמה והיינו שכחת שדה, וחכמים לומדים שכחת קמה מ'כי תקצור קצירך בשדך ושכחת' ששכח קמה העומדת בשדה, ולרבי יהודה היינו למעט אם צפו עומריו לתוך שדה חבירו.
איבעיא בצפו עומרים בתוך שדהו ומוטלים על גבי אבן או עמוד או זו על זו – אם אויר שדה כשדה.
עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו על גבי חבירו ושכחו – לת"ק: התחתון שכחה והעליון אינו שכחה, או משום שהחזיק בו להרימו זכה בו ושכחה אינה אלא כשהוא שכוח מעיקרו, או לפי הצד באיבעיא שצף באוויר שדה אינו כשדה,
לרבי שמעון: גם התחתון אינו שכחה שהוא טמון.
איבעיא, שני חללים זה על גבי זה, אחד משוך מעט יותר לעיר אחת, והשני לעיר אחרת, האם:
א. מודדים מהעליון – שמין במינו לא נקרא צף אלא כמונח על הקרקע, ולא מהתחתון – שהוא טמון.
ב. מודדים מהתחתון – שמין במינו אינו טמון, ולא מהעליון – שמין במינו נחשב צף.
ג. אין מודדים כלל, שהעליון צף והתחתון טמון.
ד. מודדים מהעליון – שמין במינו אינו צף, ומהתחתון – שמין במינו אינו טמון.
דף מ"ה – ע"ב
חלל – היינו בכלי ברזל כעין חרב ולא שנמצא חנוק. לת"ק: חלל – ולא מפרפר, באדמה – ולא טמון בגל, נופל – ולא תלוי באילן, בשדה – ולא צף על פני המים.
לרבי אליעזר: כל חלל עורפים אף מפרפר צף וטמון ותלוי, שנתרבו מהאמור כמה פעמים 'חלל'.
נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עכו"ם – לא היו עורפים, שנאמר 'כי ימצא', פרט למצוי תדיר.
נמצא סמוך לעיר שאין בה בית דין –מודדים לעיר הקרובה שיש בה ב"ד, שצריך לקיים 'ולקחו זקני העיר'.
משנה . נמצא מכוון בין שתי עיירות – לרבי אליעזר: כל אחת משתיהם מביאה עגלה, שסובר אפשר לצמצם ולכוון המידה, והנאמר 'והיה העיר הקרובה' משמע גם כמה קרובות .
ירושלים – לרבי אליעזר אינה מביאה עגלה ערופה, שנאמר 'לרשתה', וסובר שירושלים לא נתחלק לשבטים.
קוברים את החלל במקום שנמצא, והוא אחד מעשרה תנאים שהתנה יהושע שהמת קנה מקומו לקברו שם.
נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר – לרבי אליעזר: מוליכים הראש אצל הגוף, שתולים שהראש התגלגל ונתרחק מגופו. לרבי עקיבא: מוליכים הגוף אצל הראש.
מודדים לעגלה ערופה – לרבי אליעזר: מטיבורו, שסובר שזהו עיקר מקום חיותו.
לרבי עקיבא: מחוטמו, שסובר שזהו עיקר מקום חיותו.
לרבי אליעזר בן יעקב: ממקום שנעשה חלל והיינו הצוואר.
מהיכן נוצר הולד – לת"ק: מראשו, לאבא שאול מטבורו, והיינו לעניין יצירתו שמתחיל מאמצעו, אבל לעניין חיותו מודה שעיקר חיותו באפיו.
********************
דף מ"ו – ע"א
משנה . נפטרו זקני ירושלים והלכו להם, שאין עליהם אלא למדוד. זקני אותה העיר מביאים עגלת בקר אשר לא עובד בה ולא משכה בעול.
שאר העבודות פוסלות בעגלה אם היא עבודה לצורך, אבל הניח עליה שק ולא להוליכו לא פסלה, אבל משיכת עול טפח פוסל גם אם משכה שלא לצורך עבודה.
אין מום פוסל בעגלה, ואין לומדים מפרה שפוסל בה מום אף שאין השנים פוסלים בה, ק"ו לעגלה שפוסל בה שנים – שנאמר בפרה 'אשר אין בה מום' – 'בה' למעט עגלה.
הניח על פרה אדומה אגודה של שקים פסולה – יש תנא הלומדו בגזירה שווה 'עול' 'עול' מעגלה שגם שאר עבודות פוסלות, ולשיטתו שאר עבודות פוסלות בפרה רק אם משכה וכדין עגלה, ויש תנא הלומדו מהנאמר בפרה 'אשר לא עלה עליה' היינו שום דבר, ו'עול' בא ללמד שעול פוסל גם שלא לצורך מלאכה, ולשיטתו פוסל כל שעלה עליה גם אם לא משכה.
עבודה בבהמת קדשים אינה פוסלת אותה להקרבה – שנאמר בעגלה 'אשר לא עובד בה'למעט קדשים, וגם נאמר 'עורת או שבור… לא תקריבו אלה לה" – אלה אי אתה מקריב אבל מקריב אם נעבד בה, וגם נאמר 'ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלוקיכם מכל אלה' – אלה אי אתה מקריב אבל מקריב אם נעבד בה, יתור הפסוקים מלמד – גם אם נעבד בה מלאכת איסור כגון בשבת או כלאים, וגם אם נעבד בה אחר שהקדישה.
שיעור עול הוא טפח, ונפקא מינה אם קנה עול צריך שיהיה לכל לפחות טפח.
מורידים העגלה לנחל, שאמר הקב"ה: הביא עגלה שלא עשה פירות, ויערוף במקום שאין עושה פירות ויכפר על מי שלא הניחוהו לעשות פירות דהיינו מצות.
דף מ"ו – ע"ב
מורידים העגלה לנחל איתן, היינו קשה, ולאחרים היינו ישן ולא שהובאה קרקע אחרת שם, ואין איתן אלא למצווה ואינו מעכב.
עורפים אותה בקופיץ (כמין סכין גדול) מאחוריה – שלומדים מחטאת העוף שנאמר בה 'ממול ערפו'.
מקום עריפת העגלה אסור מלזרוע ומלעבד – שנאמר 'ולא יזרע', לרבי יאשיה גם למפרע לא זרע ועבד בה – שנאמר 'אשר לא יעבד' ולא 'ולא יעבוד בו', לרבי יונתן משמע רק להבא ולא למפרע – שלא נאמר 'אשר לא נעבד'.
מותר לפרוק שם פשתן ולנקר שם אבנים, אבל שאר עבודות אסור, שנאמר 'אשר לא יעבד בו' היינו כל העבודות, ו'לא יזרע' מלמד שדווקא כעין זריעה שהיא בגופה של קרקע.
'וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו ידיהם על העגלה הערופה בנחל איתן' – היינו על מקום עריפתה.
'ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועיננו לא ראו' – שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולויה.
כופים ללויה – שאין שיעור לשכרה.
כנעני שהראה באצבעו או בעקימת שפתיו לשומרים את מבוא העיר והצילו אותו ומשפחתו, ובנה העיר לוז שצובעים בה תכלת, ולא בלבלה סנחריב ולא החריבה נבוכדנצר, ואף מלאך המוות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקניה בזמן שדעתם קצה עליהם יוצאים חוץ לחומה ומתים, ומה כנעני זה שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות, ק"ו למי שעושה לויה ברגליו.
המהלך בדרך ואין לו לויה – יעסוק בתורה.
בשביל ארבעה פסיעות שליווה פרעה לאברהם – נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה.
כל המלווה חבירו ד' אמות בעיר – אותו היוצא לדרך אינו ניזוק.
לויית הרב לתלמיד – עד הבית שבתוך ע"א אמה ושיריים לבתי העיר. לחברו – עד תחום שבת. תלמיד לרבו שאינו מובהק – עד פרסה, לרבו מובהק – ג' פרסאות.
רב כהנא ליווה את רב שימי בר אשי מפום נהרא עד ביה צינתא דבבל שהיו שם הרבה דקלים, ואמר פירוש הכתוב 'בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם' – ארץ שגזר עליה אדם ראשון לישוב נתיישב, ובשביל שלא גזר אדם שיהא שם ישוב לא עבר בה אדם, וכן במקום זה גזר עליו אדם הראשון ישוב דקלים ולא ישוב אחר.
כל שאינו מלווה ומתלווה – כאילו שופך דמים, שאילמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע לא גירה דובים לתינוקות.
נאמר באלישע 'ויעל משם בית קל והוא עלה בדרך ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח': 'נערים קטנים' – מנוערים מן המצות וקטני אמונה, או שהיו נערים שבזבזו עצמם כקטנים, ולעגו על אלישע שהיו מימיהם מים רעים ופרנסתם היה להביא מים למכור ואלישע הפך מימיהם ממים רעים למים טובים ונפסד פרנסתם, ואמרו לו: עלה שהקרחת עלינו את המקום.
'וארם יצאו גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה' – היינו קטנה ממקום הנקרא נעורן.
'ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה' ותצאנה שתים דובים…' – לרב לא קללם בפה אלא בראיה, שכל מקום שנתנו חכמים עיניהם היינו או מיתה או עוני, לשמואל ראה בנבואה שכולם נתעבר אמם ביוה"כ, לרבי יצחק נפחא ראה שיש להם בלורית כאמוריים, לרבי יוחנן ראה שלא הייתה בהם לחלוחית של מצוה ולא בזרעם עד סוף כל הדורות.
*************
דף מ"ז – ע"א
'ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים' – נחלקו רב ושמואל אם היה שם יער בלא דובים, ונעשה נס שבאו דובים, או שלא היה לא יער ולא דובים, ונעשה נס בתוך נס, ולא נעשה נס שיהיו דובים בלי יער – שיראים להתגרות כשאין להם יער קרוב להתחבאות שם.
בשביל מ"ב קרבנות שהקריב בלק הובקעו מישראל מ"ב ילדים שביזו אלישע, ואע"פ שלומדים מהקרבנות שהקריב בלק שלעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר קרבנותיו יצא ממנו רות שיצא ממנו דוד שלמה שהרבו להביא קרבנות – מכל מקום כוונתו נתקיימה למעט את ישראל.
שלשה חינות – חן מקום על יושביו, שהרי אנשי העיר אמרו לאלישע 'הנה נא מושב העיר טוב' אף שהמים שם היו רעים, חן אשה על בעלה, חן מקח על לוקחו.
שלשה חלאים חלה אלישע – שנאמר 'חלה את חליו אשר ימות בו', משום שגירה דובים בתינוקות, ודחפו לגחזי בשתי ידיים.
לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת – לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו, ולא כיהושע בן פרחיה שדחף לאחד מתלמידיו בשתי ידיו.
נעמן אמר לגחזי שיקח שתי ככרי כסף ושתי חליפות בגדים, ואלישע אמר לגחזי על לקיחתו מנעמן נגד רצונו 'לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות' (ח' דברים) אע"פ שלא לקח אלא כסף ובגדים, שבאותו עת עסק אלישע בפרק שמונה שרצים, ואמר לו: רשע, הגיע עת ליטול שכר תורתך בעולם הזה שלמדת.
אלישע הקפיד על גחזי ואמר: וצרעת נעמן 'תדבק בך ובזרעך לעולם', וזהו מה שכתוב 'וארבעה אנשים היו מצורעים' זהו גחזי ושלשת בניו.
'וילך (ויבא) אלישע דמשק' -שהלך להחזיר גחזי בתשובה ולא חזר, שאמר לו: כך מקובלני ממך, כל מי שחטא והחטיא את הרבים אין מספיקים בידו לעשות תשובה.
גחזי חטא והחטיא את הרבים במה שהעמיד עגלים של ירבעם באוויר בין שמים לארץ, או שם חקק על פי ע"ז שהייתה אומרת אנוכי ולא יהיה לך, או שדחה תלמידים מלבוא לפני אלישע.
ינאי המלך הרג כל החכמים, חוץ משמעון בן שטח שהטמינו אחותו אשת ינאי, ורבי יהושע בן פרחיה ברח לאלכסנדריא של מצרים עד שנעשה שלום, וקראו רבי שמעון בן שטח שיחזור.
יהושע בן פרחיה שיבח את בעלת האכסניה במעשיה, תלמיד אחד אמר: רבי עיניה עגולות, אמר לו: רשע, בכך אתה עוסק להסתכל באשת איש, והחרימו בשמתא, והיה בא לפניו כל יום ולא קיבלו, יום אחד כשבא לפניו היה קורא קריאת שמע, והיה דעתו לקבלו והראה בידו שרוצה לקבלו, והוא סבר שנתכוין לדוחפו, והלך ועבד ע"ז ועשה כישוף והסית והדיח והחטיא את ישראל. אמר לו יהושע: חזור בך. אמר לו: כך מקובלני ממך, כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקים בידו לעשות תשובה.
יצר תינוק ואשה – תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.
משנה . נמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה – לתנא דמתניתין תצא ותרעה בעדר, ולא כתנא הסובר שירידתה לנחל איתן אוסרת. משנערפה העגלה – תקבר במקומה, שעשתה את שלה שבאה לכפר כל זמן שהוא ספק, ואסורה בהנאה שנאמר בה 'כפרה' כבקדשים.
נערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג – אין העגלה פוטרת אותו ונהרג, שנאמר 'ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו'.
דף מ"ז – ע"ב
עד אחד האומר ראיתי את ההורג לא היו עורפים – שנאמר 'לא נודע מי הכהו', ולא אם נודע אפילו הכיר בו אחד בסוף העולם.
סנהדרין שראו אחד שהרג הנפש – לרבי עקיבא: אע"פ שאין מכירים אותו לא היו עורפים, שנאמר 'ועינינו לא ראו'.
עד אחד האומר שראה ההורג ועד אחר מכחישו – אין עורפים, שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים, ואמר רבי חייא שהיינו דווקא אם בא עד השני אחר שנתקבלו דבריו של הראשון, אבל באו בבת אחת עורפים.
עד אומר ראיתי את ההורג ושנים אומרים לא ראית – עורפים, ולפי רבי נחמיה שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הולכים אחר רוב דעות אפילו אם אותם השנים היו נשים הם נאמנות נגד העד הראשון הכשר. ללשון ב': היינו דווקא אם עד הראשון היה גם כן עד פסול, אבל אם היה עד כשר ובאו שתי נשים אחר שנתקבלו דבריו אינם נאמנות, אבל באו בבת אחת הרי הם כעד המכחיש עד והוא ספק.
שנים אומרים ראינו את ההורג ואחד אומר לא ראיתם – אין עורפים, והחידוש לרבי נחמיה שבפסולי עדות הולכים אחר רוב דעות בין לקולא בין לחומרא.
משרבו הרוצחים בגלוי בטלה עגלה ערופה – שאינה באה אלא על הספק ועכשיו יודעים מי הם.
'ונקה האיש מעון' – המים בודקים האשה רק בזמן שהאיש מנוקה מעוון ביאה אסורה, בין מזו בין מאחרת, בין אשת איש בין פנויה, בין הוא בין בניו ובנותיו, ולכן משרבו המנאפים הפסיק רבן יוחנן בן זכאי המים המרים.
משרבו בעלי הנאה – נתעוותו הדינים ונתקלקלו המעשים ואין נוח בעולם, שמתוך שהם בעלי הנאה אין טורחים לעיין להורות לציבור, ומתוך כך נתקלקלו מעשיהם, ואין להקב"ה נחת רוח בעולמו.
משרבו רואי פנים בדין – בטל 'לא תגורו', ופסק 'לא תכירו', ופרקו עול שמים ונתנו עליהם עול בשר ודם.
משרבו לוחשי לחישות בדין – רבה חרון אף בישראל ונסתלקה השכינה.
משרבו אחרי בצעם לבם הולך – רבו האומרים לרע טוב ומשבחים הרשעים ואומרים לטוב רע, משרבו האומרים לרע טוב ולטוב רע – רבו הוי הוי בעולם.
משרבו מושכי הרוק מתוך גאוה – רבו היהירים ונתמעטו התלמידים והתורה מחזרת אולי תמצא לומדיה, משרבו היהירים התחילו בנות ישראל להינשא ליהירים שאין דורינו רואה אלא לפנים, ולבסוף נמאס עליהם – שהמתגאה אינו מקובל אפילו על אנשי ביתו.
משרבו הדיינים המטילים פרקמטיא שלהם על בעלי בתים להשתכר על ידם – רבה השוחד והטיית משפט ופסקה טובה.
משרבו הדיינים המסבירים פנים לאחד מבעלי הדין מפני טובה שעשה לו – רבו איש הישר בעיניו יעשה שאינם יראים מהדיינים, ושפלים הוגבהו והגבוהים הושפלו – אין אימת הגדולים על הקטנים ואין ניכר בין גבוה לשפל, ומלכותם של ישראל הולכת ומתנוולת.
משרבו צרי עין (מלהנות אחרים בממונם) וטורפי טרף (גזלנים) – רבו מאמצי הלב מלרחם על העניים ומלהלוות, ועברו על הנאמר 'השמר לך פן יהיה עם לבבך בליעל…'.
משרבו נטויות גרון ומשקרות עיניים – רבו מים המרים, אלא שנפסקו ע"י רבן יוחנן בן זכאי.
משרבו מקבלי מתנות – נתמעט הימים ונתקצר השנים, שנאמר 'שונא מתנות יחיה'.
משרבו זחוחי הלב שאין מטין אזנם לשמוע יפה מפי רבם וסומכים על בינתם – רבו מחלוקות בישראל.
משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכם – רבו מחלוקות בישראל ונעשו כשתי תורות.
משרבו מקבלי צדקה מעובדי כוכבים – היו ישראל למטה ולאחור, והעכו"ם למעלה ולפנים.
משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יהודה איש ירושלים בטלו האשכולות, והיינו איש שהכל בו – תורה באמתתה ואין דופי ושכחה ומחלוקת.
***************