
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שלישי כ"א אב תש"פ
מסכת עירובין דף ב'
מסכת עירובין
דף ב' ע"א
מבוי – מותר לטלטל בו מן התורה (לפי שאינו רחב ט"ז אמה, וגם אם הוא רחב ט"ז מותר אם אינו מפולש). ורבנן גזרו שלא לטלטל בו דאתי לאחלופי ברה"ר, והתירוה ע"י היכר של לחי או קורה.
הניח את הקורה למעלה מעשרים אמה – לת"ק ימעט, לרבי יהודה אינו צריך. אם פתח המבוי רחב מעשר אמות – ימעט,שאינו פתח אלא פירצה. (ולרבי יהודה א"צ למעט, גמרא ע"ב). ואם יש לו צורת הפתח (לחי מכאן ולחי מכאן וקורה על גביהן), א"צ למעט.
בסוכה שנינו פסולה ובמבוי ימעט – א. סוכה דאורייתא, ומימות משה נתנה מידתה, וחכמיםבאו לפרש שאם לא עשה כן פסולה, מבוי דרבנן, וכאן התחילו להודיע שיעורה. ב. בסוכה כולל התנא כמה פסולים יחד, שנה על הכל לשון 'פסולה'.
לרב, למדו חכמים שלמעלה מעשרים ימעט מפתחו של היכל, שגבהו עשרים ורחבו עשר, ורבי יהודה למד מפתחו של אולם שגבהו ארבעים ורחבו עשרים. ונחלקו: ללשון א – במה שנאמר 'פתח אהל מועד' שהוא ההיכל, לחכמים קדושת אולם אינו כהיכל (ולא נאמר על פתחו לשון 'פתח'), ולרבי יהודה היכל ואולם קדושה אחת היא. ב. גם לרבי יהודה קדושת אולם אינו כהיכל, ומ"מ נאמר לשון פתח על פתחו שנאמר 'אל פתח אולם הבית', וחכמים מפרשים הבית הפתוח לאולם והוא ההיכל.
ולמסקנא (ע"ב) אמר רב חסדא שרב טעה, אלא רבי יהודה למד מפתחי מלכים שהם גבוהים הרבה. ומטעם זה התיר גם עד חמשים אמה.
שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין. שנאמר 'ושחטו פתח אהל מועד' כשהן פתוחין ולא כשהן נעולים. וה"ה במקדש שמקדש נקרא משכן.
מקדש נקרא משכן – שנאמר 'ונתתי (את) משכני בתוככם'. משכן נקרא מקדש – שנאמר 'ועשו לי מקדש'.
דף ב' ע"ב
מידת פתח שער החצר: ללשון א', רחבו עשרים וגובהו חמש, ואין למדים ממנו לעירובין שנקרא 'פתח שער' ולא 'פתח'. וללשון ב' לא נאמר על רחבו שיעור. (ושיעור גובהו, לפירוש א' ברש"י כל קלעי החצר גבוהים חמש, והקלעים משני צדי השער גבוהים עשרים. לפירוש ב' ברש"י כל קלעי החצר גבוהים ט"ו, חמש אמות משפת המזבח שהיה גבוה עשר אמות, כדי שלא יהא כהן עומד על המזבח ועבודה בידו והעם רואין אותו בחוץ. ופירוש זה עיקר).
אע"פ שחכמים למדו מפתחו של היכל א"צ במבוי דלתות כמו שהיו בהיכל, שהדלתות היו לצניעות בעלמא.
לרב אפילו אם יש לו צורת הפתח, אם היה רחב מעשר אמות ימעט.
***************
יום רביעי כ"ב אב תש"פ
מסכת עירובין דף ג'
דף ג' ע"א
לר"נ בר יצחק, הטעם שקורה גבוהה מעשרים אמה פסולה הוא משום היכר, שיראו האנשים שעשו תקנה ולא יחליפו ברה"ר. ומה שאמרו בברייתא יותר מעשרים פסולה 'כפתחו של היכל', סימן בעלמא הוא. וזה גם הטעם בסוכה שפסולה למעלה מעשרים אמה (לשיטת רבה), שנאמר 'למען ידעו דורותיכם', ויותר מעשרים אמה אין העין שולטת בו.
קורה גבוהה מעשרים שיש לה אמלתרא (להלן מבואר מהו): לרב – נחלקו תנאים בדין זה, לברייתא אחת א"צ למעט, ולברייתא שאמרו שיותר מעשרים פסולה כפתח ההיכל צריך למעט, שהרי בפתח ההיכל היו אמלתראות כמו שהיה באולם (שתבנית היכל כתבנית האולם). ולר"נ בר יצחק שטעם הפסול משום היכר – לדברי הכל א"צ למעט, שע"י האמלתרא מסתכלים בה גם למעלה מעשרים.
מהו אמלתרא? י"א קיני עופות בולטים (מצויירים), וי"א כלונסות של ארז ארוכין התחובין בכותל, שחשובים ויש להם קול, וק"ו בקיני עופות (אבל המפרש קיני עופות, אינו מכשיר בכלונוסות של ארז).
מחלוקת אמוראים כשמקצת קורה של מבוי או סכך של סוכה בתוך עשרים, ומקצת למעלה מעשרים: לשון א' לרבה – במבוי כשר בסוכה פסולה. והטעם – א. מבוי עשוי לרבים, ואם תירקב הקורה מלמטה ותעמוד לגמרי למעלה מעשרים, יזכירו זה את זה לתקנה, סוכה עשויה ליחיד, ואם יפול מקצת הסכך שלמטה מעשרים, לא יזכור לתקנו. ב. סוכה שהיא מן התורה החמירו בה חכמים, ובמבוי שהוא מדרבנן לא החמירו. לשון ב' לרבה – במבוי פסול בסוכה כשרה. והטעם – א. סוכה עשויה ליחיד, ומוטל על עצמו לזכור, מבוי עשוי לרבים, וכל אחד סומך על חבירו שיתקן – כמאמר העולם 'קדרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא'. ב. סוכה דאורייתא א"צ חיזוק, מבוי דרבנן וצריך חיזוק. י"א זה וזה פסול.וי"א זה וזה כשר,ששיעור עשרים אמה עולה על החלל, וכן לענין פחות מעשרה טפחים שהוא פסול, היינו כשהחלל הוא פחות מעשרה.
דף ג' ע"ב
שיעור האמה שיטת אביי: אמה של מבוי – לענין גובהו (שאם הקורה למעלה מעשרים פסולה) ופירצת מבוי (שאם יש בה פירצה עשר אמות פסולה), בת חמשה טפחים לחומרא, ואמה של משך המבוי – למ"ד אין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהא ארכו ארבע אמות – בת ששה טפחים לחומרא. אמה של סוכה – לגובהה ולדופן עקומה, בת חמשה טפחים לחומרא, לשיעור סוכה – לרבי הסובר שהכשר סוכה בארבע על ארבע אמות – בת ששה טפחים לחומרא. שיטת רבא: אמה של סוכה ושל מבוי בת ששה עצבות (מצומצמות) – לחומרא.
קרחת הכרם – פירוש כרם שחרב באמציעתו – לבית שמאי אם יש בו כ"ד אמות מניח ארבע אמות בכל צד וזורע את השאר, יש בו פחות מכ"ד אסור. ולבית הלל אם יש בו ט"ז אמה מותר. מחול הכרם – שחרב בין הכרם לגדר – לב"ש ט"ז אמה, ולב"ה י"ב. שיעור האמה בענין זה – לדברי הכל ששה טפחים גדולים (שוחקות).
כרם שיש בו גפנים רצופים, שאין בין שורה לשורה ארבע אמות, לחכמים נקרא כרם ואסור לזרוע בו, ולרבי שמעון אינו כרם ומותר לזרוע בו, ושיעור האמה בענין זה – לאביי – באמות של חמשה טפחים לחומרא.
***************