לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי י"ז טבת תשפ"א

מסכת פסחים דף מ"א

דף מ"א ע"א

אין מבשלין את הפסח במשקין – לחכמים קל וחומר ממים שאין מפיגין טעמן, ולרבי שנאמר 'ובשל מבושל'. והנפ"מ ביניהם ב'צלי קדר' (שמבשלו בקדירה בלא משקה אלא במים הנפלטים משמנו) – לחכמים מותר, ולרבי אסור.

יוצא ידי חובת מצה ברקיק השרוי בתבשיל לאחר אפייתו, אם לא נימוח לגמרי. ובמבושל – לר"מ יוצא, ולר' יוסי הבישול מבטלו מתורת לחם ואין יוצא בו.

קרבן פסח שבישלו ואח"כ צלאו – חייב מלקות על אכילתו. צלאו ואח"כ בישלו – לרב כהנא חייב רק לר' יוסי הסובר שבישול לאחר אפיה בישול הוא, ולעולא חייב לדברי הכל, שנאמר 'ובשל מבושל'.

עשאו שרוף פטור, שנאמר 'נא ובשל מבושל' ולא שצלאו כל צרכו.

אסור לאכול את הפסח חי, שנאמר 'כי אם צלי אש'. ואם אכלו אינו לוקה, שנאמר 'נא ובשל מבושל' ולא חי. (ומשום 'כי אם צלי אש' אינו לוקה, למ"ד אין לוקין על לאו שבכללות).

המבשל בחמי טבריה בשבת – פטור, שאינו תולדת אש ולא נקרא בישול. פסח שבישלו בחמי טבריה, למ"ד לוקין על לאו שבכללות לוקה משום 'כי אם צלי אש'.

דף מ"א ע"ב

דין מלקות על לאו שבכללות: לשיטת רבא – לוקין.ולפיכך, אם אכל את הפסח נא או מבושל לוקה שתים, אחת משום נא או מבושל, ואחת משום 'כי אם צלי אש'. אכלו נא ומבושל, לוקה שלש. שיטת אביי – ללשון א': כשאכלו נא או מבושל, אינו לוקה על 'כי אם צלי אש', שכבר לוקה משום נא או מבושל. אבל כשאין לוקה משום נא ומבושל (כגון בישלו בחמי טבריה), לוקה על 'כי אם צלי אש'. וללשון ב': אין לוקין בשום אופן על 'כי אם צלי אש', כיון שאינו מיוחד כלאו של חסימה.

לשיטת רבא – נזיר שאכל זג או חרצן לוקה שתים, משום זג או חרצן, ומשום 'מכל אשר יעשה מגפן היין'. אכל זג וחרצן, לוקה שלש. לאביי – אכל זג או חרצן לוקה אחת. (אכל זג וחרצן, לוקה שתים). אכל עלין ולולבין, ללשון א' לוקה ללשון ב' אינו לוקה.

אכל כזית נא מבעוד יום פטור, אכל משחשיכה חייב. שנאמר 'אל תאכלו ממנו נא וגו' כי אם צלי אש', בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא.

אכל כזית צלי מבעוד יום, לא פסל עצמו מבני חבורה (משום הדין ש'אין הפסח נאכל בשתי חבורות'), שהאכילה מבעוד יום לא שמה אכילה.

בישל את הפסח מבעוד יום ואכלו משחשיכה חייב, שנאמר 'ובשל מבושל' מכל מקום.

אכל כזית צלי מן הפסח מבעוד יום, עובר משום לאו הבא מכלל עשה, שנאמר 'ואכלו את הבשר בלילה' ולא ביום. ולשיטת רבי יהודה עובר גם בלאו שנאמר 'לאמר'.

ליקוטי תוספות:

צלי קדר נחלקו רק לענין לאו ולכו"ע פסול הוי וגם עובר בעשה.

***************

שבת קודש י"ח טבת תשפ"א

מסכת פסחים דף מ"ב

דף מ"ב ע"א

לשיטת רבי יהודה עוברין בלאו במקום שנאמר 'לאמר', שמשמעו 'לא נאמר בדברים', וי"מ 'לאו אמור'. ולפיכך: האוכל כזית צלי מן הפסח מבעוד יום, והמתפיס תמימים לבדק הבית, עובר בלאו (שנאמר בהם 'לאמר' בתחילת הפרשה).

מי תשמישו של נחתום – כשהן מרובין, שופך אותם במדרון ולא באשבורן, שמתאספים במקום אחד ואין נבלעין מהר. וכשהן מועטין, שופך אותם גם באשבורן.

אין לשין אלא במים שלנו בלילה, שבימי ניסן המעיינות חמין וצריך לצננם.

אשה לא תלוש עיסה בחמה, שחום השמש מחממה. ולא במים שהוחמו בחמה, ולא במים שנשארו בשולי דוד של נחושת שתלוי כל שעה על האור (אפילו כשאין שם אור). וצריכה לעסוק בבצק כל שעה, ושיהיה לה שתי כלים אחד שמקטפת בו ואחד שמצננת בו ידיה.

עברה ולשה בחמין ואין בעיסה סימני חימוץ – למר זוטרא מותר, ולרב אשי אסור משום קנס.

פרק אלו עוברין

משנה: דברים שעוברים עליהם בפסח ב'בל יראה', והאוכלן עובר בלאו ואין בהם כרת: א. כותח הבבלי. ב. שכר המדי (ממי שעורים). ג. חומץ האדומי (יין שנותנים בו שעורים). ד. זיתום המצרי (שיש בו מלח כרכום ושעורים, וי"א חיטים). ה. זומן של צבעים (מי סובין שצובעים בו עור). ו. עמילן של טבחים (פת תבואה שלא הביאה שליש שמניחה ע"פ קדירה לשאוב הזוהמא). ז. קולן של סופרים (דבק שרצענין מדבקין בו עורות וסופרין מדבקין ניירותיהם). ח. לר"א גם טיפולי נשים (סולת שבנות עשירים משירים בו את השיער). יש מהם חמץ גמור ע"י תערובת, ויש מהם חמץ נוקשה (ועיין להלן מג.).

שלשה דברים נאמרו בכותח: מטמטם את הלב משום מי החלב שבו, מסמא את העינים משום המלח שבו, ומכחיש את הגוף משום עיפוש הפת.

פת קיבר, שכר חדש, וירק חי (כרישין ובצלין כשאוכל מהן הרבה) – מרבין זבל, וכופפים את הקומה (שמתישין כחו), ונוטלים אחד מת"ק ממאור עיניו. פת נקיה של סולת, בשר שמן מעז שלא ילדה, ויין ישן של שלש שנים – ממעטין זבל, זוקפין את הקומה ומאירין את העינים.

דף מ"ב ע"ב

כל דבר המועיל לחולי זה קשה לזה, חוץ מזנגביל לח, ו'פלפלי אריכתא', פת נקיה, בשר שמן ויין ישן, שמועילים לכל הגוף.

כשבית המקדש היה קיים היו מביאין נסכים מיהודה, ובזכות זה היה טעם ביינם ולא היה מחמיץ עד שנותנים לתוכו שעורים. ועכשיו אין יינם של אדומיים מחמיץ עד שנותנים לתוכו שעורים, לקיים מה שנאמר 'אמלאה אחרבה', אם מליאה זו חרבה זו. וי"א מ'ולאום מלאום יאמץ'.

המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו – לת"ק פטור ממעשר ולר' יהודה חייב. י"א שלא חייב רבי יהודה רק כשנותנים מים בשמרים, לפי שהיין מעורב בו, אבל כשנותנים בחרצנים פטור.

אמר רבי יהודה: בראשונה הלוקח חומץ מעם הארץ ביהודה א"צ לעשר, חזקה שבא מן התמד (ואע"פ שהמתמד חייב במעשר, לא נחשדו ע"ה על התמד. וי"א שנחשדו ומדובר בתמד של חרצנים). ועכשיו הלוקח חומץ מעם הארץ צריך לעשר, חזקה שבא מן היין.

ליקוטי תוספות:

א.    לאמר לימד על כל הפרשה שהיא בלאו, דווקא אם בלאו הכי הוי לאו הבא עשה.

אלו עוברין: לרש"י היינו בבל יראה ובל ימצא .לתוספות רק לאכילה (לרשב"א ב. אינו עובר מדאורייתא בבל יראה ובל ימצא מכל מקום חייב לבער מדרבנן).

***************

יום ראשון י"ט טבת תשפ"א

מסכת פסחים דף מ"ג

דף מ"ג ע"א

מאחר ששנינו שכל מין דגן עובר בפסח, למה מנו חכמים את אלו (כותח הבבלי וכו' לעיל במשנה), כדי שיהא רגיל בהן ובשמותיהן ולא יכשל באכילתם.

שיאור – שהתחיל להחמיץ ולא גמר חימוצו – אסור בהנאה, והאוכלו לוקה (לרבי מאיר. ואע"פ שאינו ראוי לאכילה, 'כל' מחמצת מרבה 'חמץ נוקשה'). ומהו שיאור? לרבי מאיר שהכסיפו פניו. ולרבי יהודה שהתחיל ליסדק כקרני חגבים, אבל הכסיפו פניו מצה היא ומותר בהנאה.

האוכל 'חמץ ע"י תערובת' (שנתערב בדבר אחר ונימוח) – לרבי אליעזר עובר בלאו, שנאמר 'כל' מחמצת לא תאכלו, ופטור מכרת (ש'כל' האמור בכרת בא לרבות נשים כדלהלן). ולחכמים פטור מכלום.

לשיטת התנא במשנתינו בין אוכל חמץ גמור ע"י תערובת ובין חמץ נוקשה בעין עובר בלאו. י"מ ר"מ היא, הסובר ב'חמץ נוקשה' שעובר בלאו, וק"ו בחמץ ע"י תערובת שחמור ממנו. וי"מ ר"א היא, הסובר בחמץ ע"י תערובת שעובר בלאו, וק"ו בחמץ נוקשה שחמור ממנו.

האוכל חמץ שנתחמץ מחמת דבר אחר חייב כרת, שנאמר 'מחמצת'.

דף מ"ג ע"ב

'כי כל אוכל מחמצת ונכרתה' לרבות את הנשים. ואע"פ שהשווה הכתוב איש לאשה לכל עונשין שבתורה, היה צד לפוטרם לפי שהוקש איסור חמץ לאכילת מצה שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. ולאחר שנתרבו לאיסור חמץ, למדים מן ההיקש שחייבות גם באכילת מצה.

לר"א הלימוד לרבות נשים הוא מתיבת 'כל'. ולחכמים שאין דורשים 'כל' הלימוד הוא מ'כי כל'.

האוכל חֵלב של בעל מום חייב, שנאמר 'מן הבהמה' לרבות בעלי מומין. האוכל חלב חולין חייב, שנאמר 'כי כל' אוכל חלב.

שאור בל תקטירו אפילו מקצתו (חצי זית), שנאמר 'כל'. וכן עירובו אסור להקטיר, שנאמר 'כי כל'.

ליקוטי תוספות:

היקש לחומרא מקשינן ולא לקולא, מיהו היכא שאפשר לומר שהסיפא מפרש לרישא מקשינן לקולא.

***************