לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום רביעי כ"ח שבט תשפ"א
מסכת פסחים דף פ"א
דף פ"א ע"א
שומרת יום כנגד יום ששחטו וזרקו עבורה קרבן פסח ביום שני שלה ואח"כ ראתה, כיון שנטמאה אינה אוכלת ממנו. ולענין חיובה בפסח שני – לרבי יוסי פטורה, שסובר שרק מכאן ולהבא היא טמאה, כיון שמקצת היום עולה לספירתה, והיתה טהורה בשעת הקרבן. ולחכמים איגלאי מילתא למפרע שזבה היתה בשעת הקרבה, וחייבת בפסח שני.
מודה רבי יוסי שמדרבנן מטמאה למפרע.
זבה גדולה לרבי יוסי הסובר ששומרת יום טמאה רק מכאן ולהבא, משכחת רק בשופעת ג' ימים רצופים, או ברואה ב' ימים בבין השמשות.
טומאת תהום לא הותרה אלא בטומאת מת, ולא בטומאת שרץ וטומאת זיבה.
כהן המרצה בתמיד (לפי הצד שכהן המרצה בפסח ונזיר הותרה לו טומאת התהום) – הותרה לו טומאת התהום, שלמדים 'מועדו' 'מועדו' מפסח.
דף פ"א ע"ב
נזיר שנגע ברביעית דם המת או שנשאה – רבי עקיבא היה דן בקל וחומר שמגלח (סותר נזירותו) עליה, שמה עצם כשעורה שאין מטמאה באהל אעפ"כ נזיר מגלח עליה (מהלכה למשה מסיני), ק"ו לרביעית דם המת שמטמאה באהל. ורבי אליעזר השיבו שאין דנים קל וחומר מהלכה למשה מסיני, וכן נקטה הגמרא כאן.
המקור שטומאת התהום הותרה בפסח ונזיר – הלכה למשה מסיני, ויש אסמכתא לכך מפסוקים (בנזיר – וכי ימות מת עליו – במחוורת עליו. בפסח – לרבי יוחנן, 'איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם' – בטומאה המחוורת לכם. לריש לקיש, כ'דרך', מה דרך בגלוי – אף טומאה בגלוי).
נודע לו לפני זריקה שנטמא בטומאת התהום – מותר לזרוק לכתחלה, שמרצה עליו הציץ (רש"י פ"א. ד"ה בתמיד), אבל נודע לו לפני שחיטה – לא ישחוט (רש"י ד"ה שאין לו מקום, ועי' ג"כ לעיל פ: ד"ה נטמא גופו).
טומאת תהום הותרה רק לפסח ונזיר ולא לתרומה, ולכן מת המונח לרחבו של דרך, העובר בדרך זו – טמא לתרומה, שבודאי עבר על המת (ולפסח ונזיר טהור, אף שודאי עבר עליו, כיון שבשעה שעבר עליו לא היתה הטומאה ידועה). ואם אין ממלא כל רוחב הדרך, אלא יש מקום לעבור, או שהיה מונח לאורך הדרך – טהור גם לתרומה, שמא לא עבר עליו, וספק טומאה ברשות הרבים טהור. וכן אם היה מונח לרחבו אלא שהיה משובר ומפורק – טהור גם לתרומה, שאפשר שהלך בין העצמות ולא נטמא, אבל אם היה בקבר, הקבר מצרפו וכל המקום מטמא, ואף החלק הריק שבקבר. וכן אם היה טעון ורכוב כיון שנע ונד לכאן ולכאן בודאי עבר על המת.
טומאת תהום היינו דווקא שלא הכיר בה אחד בסוף העולם, כגון שמצאו המת טמון בתבן, בעפר, ובצרורות, שמכוסה מהכל. אבל הכיר בה אחד בסוף העולם, אין זו טומאת התהום, ולכן אם היה במים, באפילה, בנקיקי סלעים, שהמציץ יכול לראות וראוי להכיר אין זו טומאת התהום.
משנה: נטמא כל הפסח או רובו – צריך לשורפו לפני הבירה (בית המקדש) לעיני הכל כדי לביישו, ושורפו מעצי המערכה, שתנאי בית דין הוא, ועל מנת כן מקדישין את העצים (רש"י פ"ב. ותוס' כאן). נטמא מיעוטו, וכן הנותר – שורפים בחצרותיהם וגגותיהם מעצי עצמם, וצרי עין שורפים אותו לפני הבירה מעצי המערכה.
***************
יום חמישי כ"ט שבט תשפ"א
מסכת פסחים דף פ"ב
דף פ"ב ע"א
אכסנאי שאין לו עצים – שורף אף מיעוט קדשיו שנפסלו לפני הבירה מעצי המערכה. לרב פפא דווקא כשכבר יצא לדרך לא הטריחוהו לחזר אחר עצים, ולרב זביד אפילו אם עדיין לא יצא לדרך, כיון שאין לו שם עצים משלו עשו דינו כדין צרי עין ששנינו במשנה.
מעצי המערכה בחצרו – לא ישרוף, שמא ישארו בידו מהעצים ויבא לידי תקלה ליהנות מהן הנאה אחרת.
לפני הבירה מעצי עצמו – לא ישרוף. לרב יוסף – שלא לבייש את מי שאין לו. לרבא – מפני החשד, כיון שמחזיר מותר העצים לביתו, יאמרו שלוקח משל הקדש. ונפק"מ בעצים קלים שאין משתמשים בהם לעצי המערכה, שטעמו של רבא לא שייך.
ראש המעמד מעמיד את הטמאים בכל בוקר על שער המזרח, לרב יוסף – לביישם. לרבא – מפני החשד, שלא יאמרו שמפני מלאכתם הם חדלים מעבודתם. ונפק"מ במפונק שבטל ממלאכה, וכן מי שיש לו אומנות קלה ששכרה מועט, שטעמו של רבא לא שייך בהם, שלא יחשדוהו שבטל מעבודה מחמת מלאכתו.
הפסח שיצא מירושלים או שנטמא, כיון שהפסול בגופו – ישרף מיד. נטמאו הבעלים או שמתו, כיון שאין הפסול בגוף הזבח – תעובר צורתו וישרף בט"ז ניסן, ולרבי יוחנן בן ברוקה ישרף מיד.
דף פ"ב ע"ב
הלכה למשה מסיני שכל פסולי קודש בשריפה, בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים כגון נשפך דמה, יצא, נכנס, לן, נשחטה בלילה, אנינות.
הפסוק 'בקדש באש תשרף' בא ללמדנו שקדשים שנפסלו נשרפים בקודש.
הפסוק 'והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף' בא ללמדנו שגם קדשים שנטמאו נשרפים, שלולי הפסוק היינו אומרים שהלכה למשה מסיני נאמרה רק בפסולים שאינם שייכים בחולין, אבל בטומאה ששייכת גם בחולין אין צריך שריפה אלא די בקבורה.
פסול גופו – לתנא דמתניתין אין צריך עיבור צורה, ולתנא דביה רבה בר אבוה טעון עיבור צורה, שלומד פיגול בגזירה שוה 'עון' 'עון' מנותר, ולשיטתו חטאת אהרן ששרפוה בלא עיבור צורה, הוראת שעה היתה.
מחלוקת תנא קמא ורבי יוחנן בן ברוקה במשנה – אם פסול בעלים טעון עיבור צורה: לרב יוסף – דווקא בנטמאו הבעלים קודם זריקה, שבזה סובר רבי יוחנן בן ברוקה שכיון שמתחילה לא היה הבשר ראוי לאכילה הרי זה כפסול הגוף, אבל נטמאו אחר הזריקה לכו"ע טעון עיבור צורה. לרבי יוחנן – אף לאחר זריקה נחלקו.
טעם שריפת חטאת אהרן: לרבי נחמיה – מפני אנינות, שלא הותר להם לאכול באנינות אלא קדשי שעה (ולרבי יוחנן, רבי נחמיה סובר כרבי יוחנן בן ברוקה שפסול בעלים א"צ עיבור צורה, גם אם נפסל אחר זריקת הדם, ולכן גם חטאת זו נשרפה בלא עיבור צורה, אף שפסול בעלים בחטאת קודם זריקה היא כפסול בעלים אחר זריקה, כיון שאין עיקרה של חטאת לאכילה). לרבי יהודה – מפני שנטמאה באונס.
***************
יום שישי ל' שבט תשפ"א
מסכת פסחים דף פ"ג
דף פ"ג ע"א
חטאת חיצונה שהכניס דמה לפנים – פסולה ונשרפת. לחכמים – למדים זאת מ'וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד וגו' לא תאכל באש תשרף'. לרבי יוסי הגלילי – מחטאת אהרן שנשרפה, ושאל משה 'הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה', ומשמע שאילו הובא פנימה נשרפת.
פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים חוץ לג' מחנות, לרבי יוסי הגלילי, אם יצא דמם או נטמא – נשרפים בבית הבירה, ויש לאו על אכילתו, ולומד זאת מהפרשה של 'וכל חטאת אשר יובא מדמה' וגו'.
עצמות קרבן פסח שיש בהן מוח, וכן הגידים שאי אפשר לאוכלם (יבואר בגמרא), ושאר נותר – ישרפו בט"ז ניסן, חל ט"ז בשבת – ישרפו בי"ז, שאין שריפתם דוחה לא שבת ולא יו"ט.
עצמות קדשים ששימשו למוח שנותר בהן – לדעת רבי יצחק נעשות העצמות בסיס לדבר האסור – למוח שבהן שהוא נותר – ומטמאות את הידיים כנותר, וכן צריכות שריפה כדין נותר (אבל אם בשעה שנעשה נותר לא היה בהן מוח – אפשר לזורקן, שרק הראוי לאכילה שנתותר – חייב שריפה).
עצמות הפסח שנפסל – לת"ק אין איסור לשוברן, שנתמעטו מ'ועצם לא תשברו בו' בו – ולא בפסול (ולשיטתו – אם נחלוק על רבי יצחק ונאמר ששימוש נותר אינו מחשיב כנותר – אין צריך לשרוף את עצמות הפסח שנתותר בהן מוח ונפסל בנותר, אלא חולץ המוח מהן ושורפו, ואת העצמות זורק). לרבי יעקב – אם היתה לפסח שעת הכושר (נותר) אסור לשברן (ולכן חייבה המשנה לשרוף את עצמות הפסח שנתותרו, מפני המוח שבהן, ואין ראיה לרבי יצחק ששימוש נותר מחשיב לנותר), לא היתה לו שעת הכושר (נטמא קודם זריקה) מותר לשברן.
מצא עצמות קדשים שבורין וחלוצין: בשאר קדשים (שאין בהם איסור שבירת עצם) – אין צריך לשרפן (אף לרבי יצחק – שאם שימשו לנותר צריכות שריפה), שמסתמא חלצום קודם שנעשה המוח שבהן נותר ואכלוהו, ולא שימשו נותר. בפסח – לרב נחמן בר יצחק צריך לשרפן, שכיון שאסור לשברן קודם שנפסל הפסח מסתמא לא חלצום עד אחר שנעשה המוח שבהם נותר (כרבי יעקב – שאין בהם משום שבירת עצם), והרי הם עצמות ששימשו נותר שצריכות שריפה (כדרבי יצחק). ולרב זביד – גם בפסח אם הן חלוצין אין חייב לשורפן מחמת הספק שמא חלצום אחר שנעשה המוח נותר ושימוש נותר. ורק אם מצא ציבור של עצמות והעליונים חלוצים – בשאר קדשים יכול לסמוך שכולם חלוצים ופטורים משריפה, ואין צריך לבדקן. אבל בפסח שיש בו איסור שבירת עצם, צריך לבדוק כולם אם לא נותר עצמות שלימות שלא חלצום וחייבים שריפה.
דף פ"ג ע"ב
סתם גידים דינם כבשר, ונמנים עליהם בפסח, ויוצא בהם ידי חובתו, ואם נתותרו חייבים בשריפה. גידי צואר (שהם קשים) – לרב יהודה בשם רב אינם כבשר, אלא כעץ בעלמא, ואין צריכים שריפה.
גיד הנשה – לרבי יהודה נוהג איסורו רק באחת מהירכיים, והדעת מכרעת דהיינו של ימין (ולחכמים (חולין פ"ט:) נוהג גם בימין וגם בשמאל). וספק בכוונת רבי יהודה 'והדעת מכרעת', האם מכריע שרק של ימין אסור, או שעדיין ספק ורק מסתבר יותר ששל ימין. ולענין שריפת גיד של פסח – לחכמים ששניהם אסורים אינם טעונים שריפה, לרבי יהודה – מספק שניהם טעונים שריפה, ואם נפשוט שכוונת רבי יהודה שרק של ימין אסור – של ימין נשרף, של שמאל נזרק, ואם נתערבו ואין ניכרים שניהם בשריפה.
שמנו של גיד הנשה – מן התורה מותר באכילה, ונהגו בו איסור, וכיון שמדאורייתא מותר חל איסור נותר עליו, וחייב בשריפה.
שני גידים יש בגיד הנשה, הפנימי – אסור מן התורה, החיצון – אסור רק מדרבנן, וחל עליו שם נותר כיון שמותר מן התורה.
שריפת נותר ביו"ט אסורה, ואין אומרים שעשה (דשריפת קדשים) תדחה לא תעשה (דאיסור מלאכה ביו"ט) – א) לתנא דבי חזקיה, שנאמר 'לא תותירו ממנו עד בוקר' 'והנותר עד הבוקר', וחזר לכתוב 'בוקר' ללמדנו שרק בבוקר שני (חול המועד) נשרף. ב) לאביי, מ'עולת שבת בשבתו' – ולא עולת חול בשבת ויו"ט, וכל שכן שריפת קרבן חול שנפסל. ג) לרבא, מ'הוא לבדו יעשה לכם' – ולא מכשירי אוכל נפש ולא מילה שלא בזמנה, והוא הדין שריפת נותר שאין זו זמנה. ד) לרב אשי, 'שבתון' הנאמר ביו"ט עשה הוא, והו"ל איסור מלאכה ביו"ט עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה.
***************