לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום ראשון כ"ז סיון תשפ"ב

מסכת יבמות דף קי"א

דף קי"א – ע"א

שתי יבמות אחת חרשת ואחת קטנה אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה, ולרב תקנתם היא: החרשת אינה בת חליצה ולכן יכנוס אותה ויוציאה בגט, והקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ.

מדברי המשניות ודברי רב הנ"ל יש ללמוד גדר נשואי חרשת וקטנה – חרשת קנויה ומשויירת, וקטנה ספק קנויה. שאם שתיהם קנויות ומשויירות – מדוע שנינו במשנתנו שאין ביאת אחת מהן פוטרת את צרתה. ואם שתיהם ספק קנויות – מדוע שנינו שאם יבם אחת מהן וחזר ובא על השניה נפסלה הראשונה, והרי ממה נפשך, אם הראשונה קנויה שוב אין ביאת השניה פוסלת, ואם אינה קנויה לו הרי אין השניה צרתה אלא סתם נכרית ולא פוסלת. ואם החרשת ספק קנויה והקטנה קנויה ומשויירת – מדוע אמר רב שיכנוס החרשת ויגרשה, ולמה לא תישאר תחתיו, שאין לחליצת הקטנה כשתגדל לפסול עליו החרשת שהרי או שהיא קנויה לו לגמרי ולא שייך עוד חליצה או שהיא נכרית. אלא בהכרח שחרשת קנויה ומשוחררת וקטנה ספק קנויה, ולכן חליצת הקטנה פוסלת עליו את החרשת, שמא הקטנה קנויה לגמרי ואין ביאת החרשת שהיא קנויה משויירת פוטרת זיקתה, וחליצת הקטנה חליצה גמורה היא.

לא אמר רב שהתקנה היא שמייבם הקטנה ותשאר תחתיו, שבין אם היא קנויה לו ובין אם אינה קנויה אלא נכרית אין החרשת יכולה לפסלה עליו – שאם יעשה כן לא יהא דרך להתיר החרשת, שמא אין הקטנה קנויה לו וחייבת החרשת ביבום, ואינה בת חליצה, ולייבם אי אפשר שמא הקטנה קנויה וחל היבום ואסור לייבם השניה.

שני אחים נשואים שתי אחיות אחת קטנה ואחת חרשת: מת בעלה של קטנה – בעל החרשת מוציא אשתו בגט, שהקטנה ספק קנויה לאחיו לגמרי, והחרשת קנויה ומשויירת ואינה יכולה להפקיע זיקת אחותה, והרי היא ספק אחות זקוקתו, והקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ. מת בעלה של חרשת – בעל הקטנה מוציא אשתו בגט, שמא אינה קנויה לו לדחות אחותה מיבום ואסורה עליו משום אחות זקוקתו, והחרשת אסורה לעולם, שאי אפשר לכונסה שמא אחות גרושתו היא משום ספק קטנה, וכיון שהיא חרשת לאו בת חליצה היא. עבר ובא על החרשת – נותן לה גט ומותרת לשוק, שממה נפשך, אם הקטנה קנויה אין החרשת זקוקה ליבום שהיא אחות אשתו, ואם אין הקטנה קנויה הרי יבם את החרשת בביאתו.

היה נשוי לקטנה וחרשת ומת, ובא יבם על הקטנה וחזר הוא או אחיו ובא על החרשת נאסרו שתיהם עליו, ותקנתם – חרשת יוצאת בגט, וקטנה צריכה גם חליצה כשתגדל. והיינו לדעת חכמים שביאה פסולה אינה פוטרת הזיקה, ולכן אף שבאופן זה ביאת הקטנה ביאה כשרה היא ואינה צריכה חליצה, גזרו אטו להיפך, שבא על החרשת ואח"כ על הקטנה, שאם הקטנה קנויה לו אינה נפטרת בביאת החרשת – שאינה קנויה לו לגמרי, ולא בביאת עצמה – שביאה פסולה היא, ולכך צריכה חליצה. אבל לרבי נחמיה שביאה פסולה פוטרת – בין אם בא על הקטנה ואח"כ על החרשת ובין להיפך, פטורה הקטנה מחליצה.

דף קי"א – ע"ב

משנה . היה נשוי לשתי יתומות קטנות או לשתי חרשות ומת, ובא יבם על הראשונה וחזר הוא או אחיו ובא על השניה – לא פסל בביאתו את הראשונה, שאם הקטנה קנויה לאחיו הרי הראשונה היא אשתו, ואם לא הייתה קנויה לאחיו הרי שתיהן נכריות אצלו. וכן הדין בשתי חרשות, ששתיהן שוות.

היה נשוי לקטנה וחרשת ומת, בא יבם על החרשת וחזר הוא או אחיו ובא על הקטנה – פסל את החרשת, שמא קנויה הקטנה, וקנין החרשת הרי משויירת, וגזרו מטעם זה גם באופן שבא על הקטנה וחזר הוא או אחיו ובא על החרשת שפסל את הקטנה אע"פ שממה נפשך היא מותרת שאו קנויה לגמרי ובביאתה פקעה הזיקה ואין ביאת השניה פוסלת, או אינה אשת אחיו.

היה נשוי לפקחת וחרשת ומת, בא יבם על הפקחת וחזר הוא או אחיו ובא על החרשת – לא פסל את הפקחת, בא על החרשת ואח"כ על הפקחת פסל את החרשת.

היה נשוי לגדולה וקטנה ומת, בא יבם על הגדולה וחזר הוא או אחיו ובא על הקטנה –לא פסל את הגדולה. בא על הקטנה ואח"כ על הגדולה – פסל את הקטנה, לרבי אלעזר מלמדים הקטנה שתמאן בו שיוכל לקיים הגדולה, וכן הלכה.

משנה . קטן וקטנה – לרבי מאיר לא חולצים ולא מתייבמים שמא ימצאו סריס או איילונית, לחכמים מותרים ביבום שאין חוששים למיעוט, והגם שכתוב 'להקים לאחיו שם' וקטן אינו מוליד – לאביי שנאמר 'יבמה יבא עליה' אפילו כל דהוא, לרבא – אילו אסור לקטן לייבם עד שיגדל, א"כ אף אחר שיגדל יהא אסור, שכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה 'יבמה יבא עליה' הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ושוב אינה מותרת, ואין לומר שאכן אם היה קטן בשעת נפילה שוב אינו מייבם לעולם שהרי נאמר 'כי ישבו אחים יחדיו' ומשמע כל אח ואפילו הוא בן יום אחד.

לרבי מאיר שקטן וקטנה אסורים ביבום היינו דווקא גדולה לקטן או קטנה לגדול, כיון שיש כאן ביאת איסור לאחד מהם, אבל קטן לקטנה אפילו אינם בני יבום אין מונעים אותו מלייבם, שקטן אוכל נבילות אין בית דין מצווים להפרישו (ראה להלן דף קי"ד.).

הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה – כופים אותו שיחלוץ לה. נדרה לאחר מיתת בעלה – רק מבקשים הימנו שיחלוץ לה, וכן הדין אם נתכוונה לאסור יבמתה עליה אפילו נדרה בחיי בעלה.

יבמה שאמרה בתוך ל' יום משכנסה היבם לא נבעלתי והוא אומר בעלתיך ודייך בגט – כופים אותו לחלוץ, שעד ל' יום מוקים איניש אנפשיה, טענה כן לאחר ל' יום – הוא נאמן, אך היא אסורה בלי חליצה משום שוייה לנפשה חתיכה דאיסורא, ומבקשים הימנו שיחלוץ לה.

מה ששנינו שעד ל' יום נאמנת לטעון לא נבעלתי שעד אז מוקים איניש אנפשיה, לרבי יוחנן היינו רק לרבי מאיר הסובר שטענת בתולים היא עד ל' יום, אבל לרבי יוסי הסובר שאם נסתרה נאמן רק לאלתר (ואם לא נסתרה נאמן אפילו לאחר כמה שנים) גם כאן אינה נאמנת, לרבה – מודה רבי יוסי ביבמה שבוש ממנה שמוקים אנפשיה ונאמנת עד ל' יום, ורק בארוסה שלבו גס בה לא מוקים אנפשיה ואינו נאמן.

***************

יום שני כ"ח סיון תשפ"ב

מסכת יבמות דף קי"ב

דף קי"ב – ע"א

מה ששנינו במשנה שיבמה שאמרה בתוך ל' יום לא נבעלתי כופים את היבם שיחלוץ לה, היינו כשנתן לה גט (בין גט גמור ובין גט לזיקתו) ופסלה מיבום, אבל אם לא נתן לה גט כופים אותו לייבם.

שנינו בברייתא שאם אמר היבם אחר ל' יום שכבר בעלה והיא אומרת לא נבעלתי אף על פי שחזר ואמר לא בעלתי צריכה גט וחליצה, לרב אמי – מדובר שכבר נתן לה גט, שאם לא כן כופים אותו לייבם, וכוונת הברייתא שצריכה חליצה בנוסף לגט שכבר נתן, ו'אף על פי' היינו שאף שחזר בו מדבריו הראשונים אין כופים אותו לחלוץ רק מבקשים, שמאחר שכבר עברו ל' יום סומכים על דיבורו הראשון שכבר בעל. לרב אשי – מדובר שנתן לה בתחילה גט לזיקתו ופסלה מיבום, ואף על פי שחזר ואמר לא בעלתי אין די בחליצה לחוד, אלא צריך ליתן לה גט גמור כיון שאמר בתחילה שבעלה.

צרת יבמה שאמרה לא נבעלתי – אף שבתוך ל' יום כופים את היבם לחלוץ לה, צרתה מותרת גם קודם חליצה, ואינה נאסרת ע"י דברי צרתה, שחזקה הכונס את האשה בועל לאלתר.

בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה, אשת כהן האומרת טמאה אני לך באונס, השמים ביני לבינך שאינך נזקק לי ואין עד להוכיח בין שנינו, נטולה אני מן היהודים ממה שאסרה עצמה על כל העולם מוכיחה שתשמיש קשה לה. חזרו לומר שכדי שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר, האומרת טמאה אני לך – תביא ראיה לדבריה, שמים ביני לבינך – יבקשו מהבעל שינהג בה מנהג יפה, נטולה אני מן היהודים – יפר חלקו ותהא נטולה משאר היהודים.

אשה האומרת בחיי בעלה נטולה אני מן היהודים – לרב מותרת ליבם, שאינה מעלה על דעתה שימות בעלה ותיפול לפני יבם (אף אם אין לה בנים), ולא נתכוונה לאסור עצמה אלא על אלו שמותרים לה אחר שיגרשה בעלה, לשמואל אסורה עליו, שמעלה על דעתה שימות בעלה ותיפול לפניו. והוכיחו מהמשנה כדעת רב.

הדרן עלך פרק בית שמאי

פרק ארבעה עשר – חרש שנשא

דף קי"ב – ע"ב

משנה . חרש וחרשת תיקנו להם חכמים נשואין – שדרכם להיות שלום ביניהם, ומתקיימת תקנת חכמים.

שוטה שנשא אשה ומת אשתו פטורה מן החליצה ומן היבום אפילו מדרבנן – שלא תיקנו חכמים לשוטים נישואין, שהנישואין אינם מתקיימים, שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת.

קטן לא תקנו לו חכמים נישואין – שסופו להיות גדול ולהגיע לכלל נשואין. קטנה יתומה – אף שסופה להיות גדולה ולהגיע לכלל נשואין תיקנו לה חכמים נישואין, כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר.

חרש שנשא פקחת ופקח שנשא חרשת – אם רצה מוציאה בגט, שכשם שכנסה ברמיזה כך מוציאה.

פקח שנשא פקחת ונתחרשה – אף שקידושיה קידושין גמורים יכול להוציאה בגט, וכן אם נתקדשה על ידי אביה בקטנותה, שבגט אין צריך דעת האשה, אבל אם נשתטית לא יוציאה מדרבנן שלא ינהגו בה מנהג הפקר. נתחרש או נשתטה הוא – לא יוציאה, שהאיש מוציא לרצונו וצריך דעתו. ורבי יוחנן בן נורי טען שכשם שהאיש אינו מוציא כשנעשה אינו בר דעת כך גם האשה אין יוצאת כשנעשית אינה בר דעת.

שני אחים חרשים נשואים לשתי אחיות חרשות או פקחות, או אחת פקחת ואחת חרשת, וכן שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחין פקחים או חרשים או אחד פקח ואחד חרש – כשמת אחד מהם פטורה אשתו מן החליצה ומן היבום, כיון שקידושי שניהם שוים שהבעל או האשה חרשים, קידושי אשתו מפקיעים הזיקה משום אחות אשתו. ואם לא היו אחיות – תתייבם ולא תחלוץ שאין חליצה בחרש וחרשת, ואם רצה מוציאה בגט.

שני אחים אחד חרש ואחד פקח נשואים לשתי אחיות פקחות, מת החרש – תצא היבמה משום אחות אשה, מת הפקח – מוציא אשתו בגט, שזיקת אחותה הבאה מכח קידושין גמורים אוסרתה עליו, ואין בכח קידושי אשתו לדחותה משום אחות אשה, ואשת אחיו אסורה לעולם שחרש אינו יכול לחלוץ ואינו יכול לכונסה משום שהיא אחות אשתו דרבנן.

שני אחים פקחים נשואים לשתי אחיות אחת חרשת ואחת פקחת, מת בעל החרשת – תצא היבמה משום אחות אשה, מת בעל הפקחת – בעל החרשת מוציא אשתו בגט משום אחות זקוקתו דרבנן, ואשת אחיו מוציא בחליצה.

שני אחין נשואים לשתי אחיות פקח לפקחת וחרש לחרשת, מת חרש – החרשת תצא משום אחות אשה, מת פקח – החרש מוציא אשתו בגט, ואשת אחיו אסורה לעולם.

שני אחים אחד חרש ואחד פקח נשואין לשתי נכריות פקחות, מת חרש – הפקחת או חולצת או מתייבמת, מת הפקח – החרש כונסה ואינו מוציאה לעולם, שאין הגט ברמיזה יכול להפקיע זיקת אחיו הראשון דאורייתא.

שני אחים פקחים נשואין שתי נכריות אחת פקחת ואחת חרשת, מת בעל החרשת – כונסה היבם ואם רצה יכול להוציאה בגט, מת בעל הפקחת – בעל החרשת חולץ או מייבם.

שני אחים נשואים לשתי נכריות פקח לפקחת וחרש לחרשת, מת חרש – הפקח כונסה ואם רצה מגרשה, מת הפקח – החרש כונסה ואינו מוציאה לעולם, שאין הגט ברמיזה יכול להפקיע זיקת אחיו הראשון מדאורייתא.

רק בנשואי קטנה מדרבנן יכולה למאן, אבל לא בנשואי חרשת מדרבנן – שאם תוכל למאן ימנעו מלהינשא הואיל ולעולם יכולה למאן, אבל בקטנה שיש גבול עד מתי יכולה למאן לא ימנעו.

***************

יום שלישי כ"ט סיון תשפ"ב

מסכת יבמות דף קי"ג

דף קי"ג – ע"א

יתומה קטנה בת ישראל שנשאת לכהן אוכלת בתרומה דרבנן, אבל חרשת בת ישראל שנישאת לכהן אינה אוכלת אפילו בתרומה מדרבנן, גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת, והגם שאין לאוסרה וכדין קטן אוכל נבילות גזירה שמא יחליפו ויתירו גם חרש בפקחת בתרומה מדאורייתא שיש בה חיוב מיתה.

הממאנת והשניה ואיילונית אין להם כתובה, ממאנת – שיצאה ממנו בעל כרחו, שניה – קנסו חכמים, איילונית – שהוא מקח טעות.

חרש ושוטה שנשאו פקחות אף שנתפקח החרש ונשתפה השוטה אין להם עליהם כלום, שאף שתיקנו נשואין לחרש לא תיקנו לה כתובה, שיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להינשא, ואם רצו לקיים לאחר שהתפקחו יש להם כתובה מנה, ואם בית דין השיאום וכתבו לה כתובה על נכסיו חייב, שאילו רצה שפחה לשמשו היו קונים לו מממונו כל שכן בזה שיש לו גם אשה וגם שפחה.

פקח שנשא חרשת או שוטה אין חייבים הכתובה, ולא תיקנו לחרשת כתובה כדי שלא ימנעו מלישא אותה (אבל בקטנה תיקנו, שלא ימנעו עקב כך כיון דאתיא לכלל דעת), אבל אם כתב לה אפילו מאה מנה כתובתה קיימת מפני שרצה לזוק בנכסיו.

חמשה לא יתרמו ואם תרמו אין תרומתם תרומה – חרש, שוטה, קטן, התורם שאינו שלו בלא ציווי הבעלים, עכו"ם שתרם של ישראל אפילו ברשותו שצריך שיהא השליח בן ברית, ולרבי אלעזר תרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהוא ספק בר דעת.

ללישנא קמא אמר רב חייא בר אשי בשם שמואל שאשת חרש אין חייבין עליה אשם תלוי, ושני דרכים בגמרא בטעמו: א. כחכמים שוודאי אין לו דעת ואין קידושיו קידושין, ב. כרבי אלעזר שספק קידושין הם, אלא שלחיוב אשם תלוי צריך חתיכה משתי חתיכות (ושלא כרבי אלעזר הסובר שצריך). ללישנא בתרא אמר שחייבים עליה אשם תלוי, והיינו כרבי אלעזר שספק בר דעת הוא, ואין צריך חתיכה משני חתיכות לחיוב אשם תלוי.

דף קי"ג – ע"ב

רב אשי הסתפק בדעת רבי אלעזר הסובר שתרומת חרש ספק קדושה – אם פשוט לו שחרש יש לו דעת מועט ומסופק אם אותו דעת היא צלולה, או שהוא עתים חלים ודעתו צלולה ועתים שוטה, ונפק"מ אם מוציא אשתו בגט, שלחכמים מוציאה שכשם שכונסה ברמיזה כך מוציאה ברמיזה, ולרבי אלעזר – לצד הראשון מוציא, אבל לצד השני אינו מוציא, שמא בשעת קידושין הייתה דעתו צלולה ובשעת הגט לא.

שוטה שאינה יודעת לשמור את הגט דבר תורה אינה מתגרשת – שנאמר 'ונתן בידה' זו שיש לה יד לגרש עצמה, או שנאמר 'ושלחה מביתו' שמשלחה ואינה חוזרת. יש לה יד לשמור הגט ולא לשמור את עצמה – אינה מתגרשת מדרבנן, שלא ינהגו בה מנהג הפקר.

לרבי יוחנן בן נורי כשם שחרש אינו יכול לגרש כך חרשת אינה יכולה להתגרש, לחכמים חרש אינו יכול לגרש שצריך דעתו, מה שאין כן חרשת שלא צריך דעת האשה.

אמר לעדים 'ראו גט זה שאני נותן', ואמר לה 'כנסי שטר חוב זה' – הרי זו  מגורשת,ולומדים כןמעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא שחרשת שקיבל אביה קידושין יוצאת בגט הרי שאין צריך דעתה, ואין אומרים שבזה שקרא לגט שטר חוב ביטלו – ממה שלא ביטלו לפני העדים.

***************