לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת קידושין דף כ״ז – כ״ט

קניין אגב/גלגול שבועה

דף כ"ז – ע"א

רבן גמליאל היה בספינה ושכח לתרום  (לר"ת הפירות היו מתוקנים אלא היה שנת העיבור וצריך להוציאם מביתו)

ואמר עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע הלוי למעשר ראשון ומקומו מושכר לו ונתן לו רבי יהושע פרוטה וקנה המטלטלים אגב קרקע, עישור אחר נתן לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה במעשר עני לעניים ומקומו מושכר לו, ומה שהשכיר להם המקום אם בקניין אגב לא צריך שיהיו צבורים היינו כדי שלא להטריחם להוציאם משם (י"מ שתרומה אינה חייבת בביעור, לתוס' חייב לכל הפחות מדרבנן, מעשר שני וביכורים שאינו יכול להביאם לירושלים חייב לבערם מן העולם בשעת הביעור)

זכו בשדה לפלוני וכתבו לו את השטר וזכו בשדה חוזר בשטר ולא בשדה, על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר אף בשדה, מוכר שכתב שטר על השדה קודם שקנה הלוקח במעות או בחזקה כיון שהחזיק בשדה קנה השטר בכל מקום שהוא מדין קנין מטלטלים אגב קרקע, ואין השטר צריך להיות צבור בתוך הקרקע, ומזה הוכיח הש"ס שבקניין אגב לא צריך ציבורים.

בקניין אגב צריך לומר קני קרקע וקני מטלטלים אגבה.

 מכר לו שדה יכול להקנות מטלטלים אגבה במתנה.

איבעיא, מכר קרקע לאחד האם יכול להקנות אגבה מטלטלים לאחר, ואין להוכיח ממה שרבן גמליאל השכיר קרקע לרבי עקיבא כדי שיזכה בקניין אגב מעשר לעניים שיש לומר שהשכירם לעניים הזוכים במעשר או ששאני רבי עקיבא שהיה גבאי של העניים וידו כידם.

דף כ"ז – ע"ב

יפה כח הכסף משטר שפודים בו הקדש ומעשר שני, יפה כח שטר מכסף שמוציא בת ישראל, יפה כח שניהם מחזקה שקונים בעבד עברי, יפה כח חזקה משניהם שמכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהם קנאם כולם אם נתן דמי כולם (ולא קנה בכסף שהיה המוכר חייב לו שא"א לקנות במלוה, ובמתנה קנה כולם הגם שלא נתן כסף)

ואפילו אם נאמר שמסר לו עשר בהמות באפסר אחד ואמר לו קני שלא קנה כולם משום שגופים מחולקים הם אבל עשר שדות כולם מחוברות (ואם קונה עשר בהמות באפסר אחד היינו דווקא אם נתן דמי כולם)

מטלטלים נקנים אגב קרקע רק אם נתן דמי כל המטלטלים וכמו שמצינו במכר עשר שדות בעשר מדינות שלא קנה כולם אלא אם נתן דמי כולם.

'ואמרה האשה אמן אמן' והיינו אמן על האלה אמן על השבועה, מאיש זה ומאיש אחר, שלא סטיתי ארוסה ונשואה ושמורת יבם וכנוסה.

גלגול שבועה מן התורה, ממה שמשביע הסוטה שלא סטיתי ארוסה על כרחך היינו שקינא אותה כשהיא ארוסה ומשקה אותה כשהיא נשואה שהרי ארוסה אינה שותה שנאמר 'תחת אישך', ואי אפשר להשקותה אחר נשואיה על קינוי וסתירה שבשעת אירוסין שנאמר 'ונקה האיש מעון' ועל כרחך היינו על ידי גלגול.

******************

גלגול שבועה/חליפין/רשות הקדש והדיוט לעניין קניין

דף כ"ח – ע"א

גלגול שבועה בממון לומדים קל וחומר מאיסור, שמה סוטה שצריך שני עדים שראוה שנסתרה ומגלגלים ממון שמהני עד אחד להשביעו קל וחומר שמגלגלים.

מגלגלים אפילו על טענת ספק שמצינו שמגלגלים בסוטה בעזרה ומצינו שמגלגלים בחוץ לעזרה מה בפנים מגלגלים על ספק כוודאי אף בחוץ.

הקורא לחבירו עבד כנעני מנדים אותו שמזלזל בישראל לפיכך אף הם יזלזלו בו (בית דין מנדים אותו, וכן מה שהשומע אזכרה מפי חבירו שבית דין מנדים אותו)

ממזר קונסים אותו במכות מרדות, רשע מותר לשונאו ולמעט פרנסתו ולירד לאומנתו.

שבועה שלא נמכרת לי לעבד עברי אין משביעים אותו שאין זה טענת ממון לרבא שאמר גופו קנוי שהוא כקרקע, ועל ידי גלגול משביעים אותו ולא אומרים שאם היה עבדו היה לזה קול.

משנה . מטבע אינו נעשה חליפין שאפילו נתנו הלוקח בתורת חליפין ולא בתורת דמים לא קנה, משום שדעתו על צורת המטבע ואינה כלום שהמלכות עשוי לפוסלו.

החליפו שור בפרה או חמור בשור כיון שמשך אחד מהם נקנה חליפיו לשני, שקניין חליפין נעשה במטלטלים אף על פי  שאינו כלי.

דף כ"ח – ע"ב

פירות, – לרב נחמן לא עבדי חליפין, לרב ששת עבדי חליפין ולשיטתו גם אם החליף בשר שור בפרה הוי חליפין.

לרבי יוחנן דבר תורה מעות קונות ומדרבנן אינם קונות גזירה שמא יארע שריפה ולא יטריח להציל חיטיו של הלוקח, ולא גזרו אלא באופן ששכיח ולכן מכר לו שור ומשכו הלוקח ונתחייב בתשלומיו ואמר לו המוכר תן לי פרתך בדמים שאתה חייב לי קנה המוכר פרת הלוקח בדמי החוב שהלוקח חייב לו אע"ג שלא משכו כיון שלא שכיח (ולא תקנו שמשיכה קונה עם המעות שאם משך החיטים ונשרפו יאמר הלוקח נשרפו חיטיך בעליה, ואחר התקנה אין חשש שהמוכר יאמר נשרפו מעותיך בעליה כיון שהוא שומר חינם ומעות אין להם שמירה אלא בקרקע ולא שייך שם שריפה)

משנה . רשות גבוה קונה בכסף בין מעות הקדש קונה ובין הדיוט שקנה מהקדש במעות קונה אפילו הבהמה בסוף העולם קנה שנאמר ונתן הכסף וקם לו.

רשות הדיוט קונה מטלטלים במשיכה, וקרקע בחזקה.

אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לכן האומר שור זה עולה בית זה הקדש אפילו בסוף העולם קנה הקדש.

משך הדיוט חפץ של הקדש מיד הגזבר במנה ולא הספיק לתת דמיו לגזבר עד שעמד במאתיים נותן מאתיים הואיל ולא נתן דמיו נתייקר ברשות הקדש (אבל מטעם אמירה לגבוה אינו חייב מאתיים שטעות הוא שסבר שלא ישתנה השער, ואם אין שומתו ידוע גומר בדעתו אפילו אם תשווה יותר, וכן אם שמאו בפחות מהשווי מתכוון ליותר להקדש)

משך הדיוט מהקדש במאתיים ולא הספיק לתת דמיו עד שעמד במנה נותן מאתיים שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש ואילו משך מהדיוט היה משלם מאתיים שקנאו במשיכה.

פרע הדיוט מאתיים ולא הספיק למושכו עד שאמר במנה נותן מאתיים שרשות הגבוה בכסף.

פרע הדיוט מנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתיים אינו צריך לתת עוד מנה שגם בהדיוט מעות מהני שאינו יכול לחזור בו אלא אם מקבל עליו מי שפרע (ויתומים שנתנו דמים להדיוט – יכולים לחזור אע"פ שהם קונים בכסף משום שמעיקר הדין קונים במשיכה אלא שיפו חכמים כוחם רק שלא במקום הפסד, אבל הקדש מעיקר הדין קונה בכסף)

 

*****************

 

מצות המוטלות על האב והבן/פדיון הבן/זמן נישואין

דף כ"ט – ע"א

משנה . כל מצות המוטלות על האב לעשות לבנו – למול, לפדות בכור, ללמד תורה, להשיא אשה, ללמד אומנות, וי"א אף להשיט במים, אנשים חייבים ונשים פטורות.

כל מצות המוטלות על הבן לעשות לאביו – כיבוד ומורא אב ואם אחד אנשים ואחד נשים חייבות שנאמר 'איש אמו ואביו תיראו' הרי כאן שנים.

כל שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו מלמד ליסטות שכיון שאין לו אומנות ויחסר לחמו ילך בפרשת דרכים וילסטם את הבריות.

בברית מילה האב חייב ולא האם שנאמר 'וימל אברהם את יצחק בנו כאשר צוה אותו אלוקים' אותו ולא אותה, ונוהג מיד ולכל הדורות שכל מקום שנאמר צו הוא לשון זריזות, ונוהג מיד לדורות, (אבל מטעם מצות עשה שהזמן גרמא אינה פטורה שמיום השמיני ואילך אין לה הפסק, ולמ"ד מילה שלא בזמנה נוהג ביום ובלילה).

אם לא מל האב את בנו חייבים בית דין למולו שנאמר 'המול לכם כל זכר', ואם לא מלו בית דין חייב למול את עצמו שנאמר 'וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה'.

בפדיון הבן חייב האב לפדות שנאמר 'כל בכור בניך תפדה', ואם לא פדאו אביו חייב לפדות את עצמו שנאמר 'פדה תפדה בכור באדם', ואמו אינה חייבת לפדותו שנאמר 'פדה תפדה' וקרי תיפדה שכל שמצווה לפדות את עצמו מצווה לפדות אחרים, והיא אינה חייבת לפדות את עצמה שנאמר 'פדה תיפדה' כל שאין אחרים מצווים לפדותה שנאמר 'בניך ולא בנותיך' אינה מצווה לפדות את עצמה.

דף כ"ט – ע"ב

מי שחייב לפדות את עצמו וגם את בנו ואין לו אלא חמש סלעים הוא קודם שמצוה שעושה בגופו עדיף, ואם יש לו חמש סלעים בני חורין וחמש משועבדים לרבי יהודה מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר וכיון שהקרקע שביד הלקוחות משועבד רק לפדיון שלו מפני שמכרם אחר שהיה חייב בפדיון שלו קודם שהיה מחויב בפדיון בנו טורף הכהן מלקוחות לפדיון שלו ומבני חורין לפדיון בנו, לחכמים מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר ואי אפשר לגבות ממשועבדים ולכן החמש סלעים שהם בני חורין יתן לפדיון שלו, (לתוס' גם לרבי יהודה לא גובים מלקוחות שהוא אונאה כיון שמצות גופו עדיף יש לו לפדות את עצמו מנכסיו בני חורין, ורבי יהודה מיירי בעשה חמש סלעים אפותיקי לכהן לפדיון בנו ומת וגדל בנו והיה לו בן שחיוב פדיון עצמו הוא מצות אביו ויש לגבות מהאפותיקי שהוא נכסי אביו).

לפדות בנו ולעלות לרגל ואין לו כדי שניהם – לת"ק פודה בנו ואח"כ עולה לרגל שנאמר 'כל בכור בניך תפדה' ואח"כ כתוב 'ולא יראו פני ריקם', לרבי יהודה עולה לרגל תחילה שהיא מצוה עוברת.

יש לו חמשה בכורים מחמש נשים חייב לפדות כולם מפני שכל אחד מהם הוא פטר רחם אמו, ולא לומדים מבכור לנחלה שדווקא ראשית אונו.

ללמד תורה חייב האב ללמד שנאמר 'ולמדתם אותם את בניכם', לא לימדו אביו חייב ללמד את עצמו שנאמר 'ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם', אשה פטורה ללמד את בנה שנאמר ולמדתם וקרי ולימדתם שהמחויב ללמוד לעצמו מחויב ללמד לאחרים והיא פטורה ללמוד לעצמה שהרי אין מחייבים ללמד את הבנות שנאמר 'בניכם' וכיון שאין מחויבים ללמד אותה פטורה ללמד לעצמה שנאמר ולמדתם וקרי ולימדתם כל שאינו בכלל ולמדתם אינו בכלל ולימדתם.

הוא ללמוד ובנו ללמוד ואין לו סיפוק לשניהם הוא קודם, לרבי יהודה אם רואה שבנו יצליח יותר ממנו ותלמודו מתקיים בידו בנו קודם.

רב אחא בר יעקב שלח בנו רב יעקב ללמוד לפני אביי כשחזר ראה שאין לימודו מחודד, אמר לבנו שישאר כאן והוא ילך ללמוד, אביי אמר שלא יתנו לו מקום לינה ועל כרחו ילין בבית המדרש ומתוך חסידותו יעשה לו נס ויהרוג המזיק הנמצא שם, נדמה לו כנחש עם ז' גולגולות  ובכל כריעה שהתפלל על אותו מזיק נפל גולגולת אחד.

ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה כדי שיהא בלי הרהור, ודווקא בני בבל ההולכים ללמוד שלא במקומם שאין צרכי הבית מוטל עליהם, אבל בני ארץ ישראל הלומדים במקומם ילמדו וישאו  שאם ישאו אשה קודם איך יעסוק בתורה כשרחיים על צווארם (לר"ת בני בבל ילמדו קודם שאם ישאו יהיה ריחיים מוטל על צוואריהם, שהיו עניים, ובני ארץ ישראל היו עשירים ישאו אשה ואח"כ ילמדו).

עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה כיון שהגיע עשרים שנה ולא נשא אומר תיפח עצמותיו וכל ימיו בהרהור עבירה.

רב חסדא אמר שמה שהוא עדיף מחבריו משום שנשא אשה כשהיה שש עשרה שנה ואילו נשא כשהיה ארבע עשרה, היה מתגרה בשטן ולא היה מפחד שיחטיאו.

***************