לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום חמישי י"ג אייר תש"פ

מסכת שבת דף ס"ב

דף ס"ב ע"א

הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו ברחוק ד' אמות ונכנס, אע"פ שהפרשיות מכוסות בעור, מ"מ השי"ן שקומט שלשה קמטין הוא בעור החיצון, והלכה למשה מסיני הוא. וכן דלי"ת (שקושר הרצועה אחת לצפון ואחת למזרח כמין דל"ת), ויו"ד (שהוא רצועה קטנה תלויה בה כמין יו"ד), הלכה למשה מסיני.

משנה. לא תצא אשה במחט נקובה, בטבעת שיש עליה חותם, בכוליאר (שקושרת בו מפתחי החלוק).אם יצאה, חייבת חטאת.

לא תצא בכובלת (קשר שקשור בו סם שריחו ערב, ואשה שריחה רע טוענתו עליה), ובצלוחית של פלייטון (שמן אפרסמון). ואם יצאה: לר"מ חייבת חטאת – שהוא משאוי, לחכמים לא תצא לכתחילה ואם יצאה פטור – שהוא תכשיט וחוששים שתשלוף כדי להראות ותעבירנו. לר"א (בברייתא) תצא לכתחילה – שרק אשה שריחה רע דרכה בכך, והיא לא תשלוף להראותה שגנות הוא לה. ואם אין בה בושם בצלוחית, אין זה תכשיט וגם לר"א חייבת.

אשה שיצאה בטבעת שאין עליה חותם פטורה, וכשיש עליה חותם חייבת. אמר עולא וחילופיהן באיש – שהאיש שיצא בטבעת שאין עליה חותם חייב, וכשיש עליה חותם פטור. ואין אומרים מיגו דהוי תכשיט לזה יהיה מותר לזה (כמו לענין רועים להלן), שהנשים עם בפני עצמן.

הרועים יוצאים בשקין (שמתכסין בהם מפני הגשמים). והוא הדין בכל אדם, כיון שדרכם של רועין בכך והוא תכשיט אצלם, מותר גם למי שאינו רגיל בו.

המוצא תפילין בשבת בשוק – מכניסם דרך מלבוש בין איש ובין אשה, ולעולא הוא רק למ"ד לילה ושבת זמן תפילין ונשים חייבות בתפילין, אבל למ"ד תפילין זמן גרמא הוא ונשים פטורות, אסור לאשה ללובשם אע"פ שהוא תכשיט לאיש, שהנשים עם בפני עצמן.

טעם שהוצאת טבעת שאינו תכשיט דרך מלבוש באצבע אינו נחשב כלאחר יד – שפעמים אדם נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם להוליכה לקופסא, ומניחתה בידה עד שמגעת לקופסא, ופעמים האשה נותנת לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה לאומן, ומניחה בידו עד שמגיע לאומן.

דף ס"ב ע"ב

המוציא אוכלים פחות מכשיעור בכלי – מחלוקת היא להלן אם חייב על הכלי או שהוא פטור משום שהכלי טפל לאוכל.

שיעור הוצאת בשמים בכל שהוא, ואם הוציא כלי שאין בו בושם וקלט את הריח, לר"א בר אהבה תלוי במחלוקת הנ"ל אם חייב על הכלי כשאין באוכל שיעור. ולרב אשי חייב לדברי הכל, שאי אפשר לומר שהכלי נעשה טפל לריח משום שאין בו ממש.

על דבר שיש בו תענוג ושמחה גזרו רבנן משום צער החורבן, ולא על דבר שיש בו תענוג ואין בו שמחה. ולא כרבי יהודה בן בבא שגזר על פלייטון שיש בו תענוג בלבד.

שלושה דברים מביאין לידי עניות א. המשתין בפני מטתו ערום (אורחא דמילתא נקט ולאו דוקא ערום). וכשמחזיר פניו למטה, ומשתין על הקרקע. אבל אם מחזיר פניו לאחוריו או שמשתין בכלי לא. ב. המזלזל בנטילת ידים. רבא היה מפרש שאינו נוטל כלל, אבל משא ולא משא (שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט מים, כגון רביעית מצומצם), לא, ודחו דבריו ממה שאמר רב חסדא שרוחץ מלא חפניו מים ונותנים לו מלא חפנים של טובה. ג. שאשתו מקללתו בפניו. על עסקי תכשיטיה, וכשיש לו ואינו רוצה לקנות לה.

יען כי גבהו בנות ציון – שהלכו בקומה זקופה. ותלכנה נטויות גרון – הלכו עקב בצד גודל. משקרות עינים – שמלאו כחול בעיניהן ורמזו את הבחורים. הלוך וטפף – שהלכו ארוכה בצד קצרה. ברגליהם תעכסנה – שהטילו מור ואפרסמון במנעליהן והלכו בשוק והכניסו יצה"ר בבחורי ישראל. ועונשם מקום שמתבשמות נעשה נמקים, מקום שחוגרות נעשה נקפים ומקום שמתקשטות נעשה קרחים.

ושפח ה' קדקד בנות ציון – שפרחה בהן צרעת כמו שנאמר לשאת ולספחת. וה'  פתהן יערה – (פתהן כמו פתחיהן). חד אמר שנשפכו כקיתון (שופכות דם זיבה), וחד אמר שנעשו פתחיהן כיער (נתמלאו שער).

***************

יום שישי י"ד אייר תש"פ

מסכת שבת דף ס"ג

דף ס"ג ע"א

עצי ירושלים של קינמון היו, ובשעה שהיו מסיקין מהן ריחן נודף בכל ארץ ישראל. משחרבה ירושלים נגנזו ולא נשתייר אלא כשעורה, ונמצא באוצרות של צימצמאי המלכה.

משנה. לא יצא איש – בסייף,בקשת, בתריס, באלה (דומה למקל), וברומח. אם יצא – לת"ק חייב חטאת שאינו תכשיט אלא לגנאי שהרי לעתיד יהיו בטלין, לרבי אליעזר אינו חייב חטאת שתכשיטין הן לו.

בירית – אינה מקבלת טומאה, ויוצאין בה בשבת. כבלים – טמאים ואין יוצאין בהן בשבת (דין זה מבואר בע"ב).

וכתתו חרבותם וגו' ולא ישא גוי אל גוי חרב – חכמים למדו מכאן שכלי זיין גנאי הם ולא תכשיט שהרי בטלין לימות המשיח. ורבי אליעזר ללשון א' בטלין רק משום שאינן צריכין, וללשון ב' גם לימות המשיח אינן בטלין (כדעת שמואל בסמוך).

ימות המשיח: לשמואל, אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד גלויות (ונביאים נתנבאו לעוה"ב), לר"ח בר אבא נביאים נתנבאו לימות המשיח, אבל עוה"ב עין לא ראתה אלקים זולתך.

חגור חרבך וגו' הודך והדרך – יש מפרש שרבי אליעזר למד מכאן שכלי זיין תכשיטין הן, ואע"פ שנדרש על דברי תורה שיהא זהיר לחזור משנתו שתהיה מזומנת לו בשעת הדין, מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו.

רב כהנא גמר כל הש"ס כשהיה בן י"ח שנה, ולא ידע הכלל שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ולמדנו מזה 'דליגמר איניש והדר ליסבר', שמתחילה ילמוד שמועות מרבו, אע"פ שאינו יודע כל הטעמים, ואח"כ ילמוד הטעמים.

שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה הקב"ה מצליח להם, ועולין לגדולה, אם הוא לשמה ולא הגיס דעתו. וזוכין לתורה, ולדברים שנאמרו בימינה של תורה (ראה בסמוך).

'אורך ימים בימינה' – למיימינים בה (שמפשפשין טעמיהן בדקדוק, ל"א שעוסקים לשמה) אורך ימים וגם עושר וכבוד, 'משמאלה עושר וכבוד' – למשמאילין בה (שאין יגעים בה כל צרכן, ל"א שעוסקים שלא לשמה) עשר וכבוד בלבד.

שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה – שנושאין ונותנין בנחת רוח, וכדי שילמדו זה מזה, הקב"ה מקשיב להן שנאמר אז נדברו יראי ה' וגו'.

'ולחושבי שמו' – אפילו חישב לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.

העושה מצווה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות, ואפילו הקב"ה גוזר גזירה הוא מבטלה.

שני ת"ח המקשיבים זה לזה בהלכה – הקב"ה שומע קולן, ואם אין עושין כן גורמין לשכינה שמסתלקת מישראל.

שני ת"ח המדגילים זה לזה בהלכה – שאומרים בא נלמד ונבין בין שנינו, הקב"ה אוהבן. והוא שיודעים 'צורתא דשמעתא' (שורש הדבר קצת למדו מרבם), ואין להם רב בעיר ללמוד ממנו.

גדול המלווה יותר מהעושה צדקה, לפי שאין העני בוש בדבר. ומטיל לכיס מעות ומלאי להשתכר בהן למחצית שכר, גדול יותר מכולם.

הדבק בתלמיד חכם גם אם הואנוקם ונוטר כנחש, שסופך ליהנות מתלמודו. אבל עם הארץ אל תדור בשכנותו אפילו הוא חסיד, שאין חסידותו שלם וסופך ללמוד ממנו.

דף ס"ג ע"ב

המגדל כלב רע בביתו – מונע חסד מביתו, שאינו מניח את העניים לבוא לפתחו, ופורק ממנו יראת שמים.

שמח בחור בילדותיך וגו' ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט – לרב הונא עד 'ודע' דברי יצר הרע, מכאן ואילך דברי יצר טוב, לריש לקיש עד 'ודע' לדברי תורה, שילמוד בשמחה ולהבין פי ראות עיניו, מכאן ואילך למעשים טובים, שסופו ליתן את הדין אם אינו מקיים.

אצעדה – (של זרוע) טמאה, שנאמר במעשה מדין אצעדה.

בירית – עומדת בשוק תחת אצעדה שבזרוע, על שתי הרגלים, כדי להחזיק בתי שוקיה שלא יפלו. וטהורה, לפי שאינה לנוי אלא כלי המשמש כלי, ויוצאים בה בשבת, שהוא צורך לבישה, ואין חוששים שתשלוף להראותה שלא תגלה שוקה.

כבלים – היינו בירית שבשתי הרגלים, ומטילין שלשלת ביניהם ונעשו כבלים. ומקבלים טומאה משום השלשלת שהוא כלי שע"י לא יהיו פסיעות הבתולות גסות, ולא תצא בהן בשבת שמא תשלוף השלשלת ותראה, שלא תגלה את שוקה שהרי בירית במקומה עומדת.

ציץ כמין טס של זהב, רחב שתי אצבעות, ומוקף מאוזן לאוזן, וכתוב עליו 'קודש לה'. לת"ק בשתי שיטין, יו"ד ה"א למעלה וקודש למ"ד למטה, ור"א ברבי יוסי העיד שראהו ברומי וכתוב קודש לה' בשיטה אחת.

תכשיט כל שהוא טמא מציץ, אריג כל שהוא טמא מ'או' בגד, חציו אריג וחציו תכשיט שאינו אריג וכולו כל שהוא, טמא מ'כל כלי מעשה'.

***************

שבת קודש ט"ו אייר תש"פ

מסכת שבת דף ס"ד

דף ס"ד ע"א

שק שעשוי מנוצה של עזים, טמא אע"פ שאינו אריג, משום שדרכו של עני לקלוע שלש נימין ולתלות בצוואר בתו, וקליעתו זוהי אריגתו.

קלקלי וחבק – (צרכי רכיבה העשויות מנוצה של עזים שהן טווי ואריג) טמאים בטומאת מת שנאמר 'וכל מעשה עזים', וכן בטומאת שרץ בגזירה שוה 'בגד ועור' מטומאת מת (למסקנא). חבלים ומשיחות – שאינם טווי, אינם טמאים בשרץ שנאמר 'שק', וכן בטומאת מת מגזירה שוה משרץ.

דבר הבא מזנב סוס ופרה טמא כמעשה עזים, שנאמר בטומאת שרץ 'או שק', וטומאת מת למדים משרץ בגזירה שוה הנ"ל.

'בגד ועור' – הנאמר בטומאת שרץ והנאמר בטומאת מת מופנים לדרשה, שכבר הוקשו לשכבת זרע שנאמר בו בגד ועור, ולכך למדים בגזירה שוה ואין משיבין.

'ונקרב את קרבן ה' וגו' עגיל וכומז'. עגיל – דפוס של דדין. כומז- דפוס של בית הרחם.

ויקצוף משה על פקודי החיל – אמר לישראל שמא חזרתם לקלקולכם, אמרו לו לא נפקד ממנו איש מדת יהודית, אלא שמביאין קרבן לכפרה שלא יצאו מידי הרהור. תנא דבי רבי ישמעאל שהוצרכו לכפרה שזנו עיניהם מן הערווה.

דף ס"ד ע"ב

מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, לומר שהמסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורפה.

יוצאה אשה בחוטי שער משלה (תלושין), ומשל חברתה, משל בהמה. ויש חידוש בשל חברתה יותר משלה שהוא מאוס, ואע"פ כן אין חוששים שילעגו עליה ותשלוף אותם, ובשל בהמה אע"פ שאינו בת מינה.

יוצאה אשה בטוטפת בסרביטין (לעיל נז: מבואר מה הן) כשהם תפורין לשבכה, שלא תשלוף להראותה. וכן בכבול (כובע תחת השכבה) ובפאה נכרית לחצר, וכן במוך שבאזנה ובסנדלה ושהתקינה לנדתה.

יוצאת בפילפל וגרגיר מלח, וכל דבר שנתנה לתוך פיה מבעוד יום (לריח הפה או לחולי שיניים), אבל לא תתן בשבת, וכן אם נפל לא תחזיר.

שן תותבת של זהב – לרבי מותר, וחכמים אוסרים, שמשונה משאר שיניים וחוששים שילעגו עליה ותעבירנו בידה (ובשן תותבת של אדם אחר לד"ה מותר. רש"י בלשון ב').

לא תצא ילדה בשער של זקינה וזקינה בשל ילדה שלבנות על שחורות או להיפך מאוס ואתי למישלף.

כל מה שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר, לרב אסור גם לחצר שמא תצא בו לרה"ר, חוץ מכבול ופאה נכרית שלא תתגנה על בעלה. ולרבי ישמעל ב"ר יוסי הכל מותר בחצר ככבול.

'והדוה בנדתה' – זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין, עד שבא ר"ע ולימד א"כ אתה מגנה על בעלה, ומה ת"ל 'והדוה בנדתה', שתהא בנדתה עד שתבא במים (אע"פ שכבר עברו שבעה ופסק מעיינה, בטומאתה היא עד שתטבול).