לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון כ' תמוז תש"פ

מסכת שבת דף קכ"ח

דף קכ"ח ע"א

אין מפנין טבל גם של עציץ שאינו נקוב שאסור מדרבנן. אין מפנין מעשר ראשון שהקדימו בכרי ולא הפרישו ממנו תרומה גדולה. אין מפנין מעשר שני שנפדה בכסף אין לו צורה, ולא הקדש שחיללו ע"ג קרקע.

מטלטלין חצב (מין עשב) שהוא מאכל לצביים, וכן חרדל שראוי ליונים. שברי זכוכית – לרשב"ג מטלטלין משום שראוי לבנות יענה, וגם אם אין לו בנות יענה. אין מטלטלים חבילי זמורות אע"פ שראוי לפילים, שבנות יענה מצויים ופילים לא.

אלו הסוברים ש'כל ישראל בני מלכים': א. רשב"ג – שכל ישראל ראויים לגדל בנות יענה. ב. רבי שמעון – שמותר לסוך שמן וורד שכן דרך בני מלכים. ג. רבי ישמעאל ור"ע – שאין גובין מבעל חוב איצטלא של מאה מנה, שכל ישראל ראויים לה. (אבל לת"ק גובין אותה, ונותנים לו אחרת הראויה לו).

חבילי קש, עצים או זרדים שהכינם למאכל בהמה – מטלטלים אותם. לרשב"ג רק אם ניטלים ביד אחת, אבל אם צריך ליטלם בשתי ידים, אסור משום טירחא.

חבילות של מיני עשבים – אםהכינם לעצים אסור להסתפק מהן, הכינם למאכל בהמה מסתפק מהן. וקוטם ביד ואוכל, אבל לא בכלי כדרך חול שדומה לטוחן. ואם רוצה למלול את השרביטין ולאכול את הזרע – לרבי יהודה ימלול ביד אבל לא הרבה בכלי, לחכמים לא ימלול הרבה גם ביד, רק בראשי אצבעותיו.

בשר (חי) מלוח, מותר לטלטלו. אם אינו מלוח: לרב הונא – מותר לטלטלו ואסור לאכלו, שסובר כרבי יהודה במוקצה לענין אכילה ולא לענין טלטול. לרב חסדא – אסור לטלטלו (כרבי יהודה). אבל 'בר אווזא' מותר, שאוכלים אותו חי בלא מלח.

דג מלוח – מותר לטלטלו. אם אינו מלוח – אסור לטלטלו, ואע"פ שראוי להשליכו לכלבים,  אין דעתו לכך.

מטלטלין עצמות שהוא מאכל לכלבים, וכן בשר מסריח שהוא מאכל לחיה, וכן מים מגולין שראויין לחתול, שארס הנחש אין מזיק לו. ולרשב"ג אסור להשהותם שמא ישתה אדם מהן.

דף קכ"ח ע"ב

כופין סל לפני אפרוחים כדי שיעלו וירדו. תרנגולת שברחה דוחין אותה בידיים עד שתיכנס. מדדין עגלים וסייחים ומסייעין אותם לילך. אשה מדדה בן קטן (ברה"ר) ומסייעתו לילך. לרבי יהודה דווקא כשמגביה רגל אחת ומניח השניה, אבל אם גורר אותם אסור משום שנושאתו.

בהמה שנפלה לאמת המים עושה לה פרנסה במקומה כדי שלא תמות. ואם אי אפשר כגון שהמים עמוקים, מניח כרים וכסתות תחתיה. ואע"פ שמבטל כלי מהיכנו, צער בעלי חיים דאורייתא דוחה איסור דרבנן.

תרנגולת שברחה דוחין אותה ולא מדדין, משום שמגבהת עצמה ומטלטלה.

מדדין בהמה חיה ועוף בחצר, אבל לא יגביהם משום שמוקצין הם ואסור לטלטלם. וברה"ר אסור גם לדדות, שמא יגביהם מן הארץ ונמצא נושאם. אבל מותר לדדות בן קטן ברה"ר, שגם אם יגביהו אינו חייב, שאדם חי נושא את עצמו.

השוחט תרנגול יכבוש את רגליו בארץ, או יגביהנו שלא שלא יגעו רגליו בארץ, שמא יניח צפרניו ויעקור את הסימנים.

אין מילדין בהמה (אפילו) ביו"ט משום טירחה יתירה. אבל מסעדין – י"א דוחק בבשר כדי שיצא הולד, וי"א שאוחז הולד שלא יפול. וכן נופחין לו בחוטמו שסתום ע"י רירין, ונותן דד לתוך פיו לינוק.

מילדין אשה בשבת, וקורין לה מילדת אפילו מחוץ לתחום, ומדליקין לה נר גם אם היא סומא כדי ליישב דעתה. מביאין לה שמן דרך רה"ר, ואם אפשר צריך להביא בשינוי (כגון ביד, ואם אי אפשר תביא בשיער, ולמ"ד יש סחיטה בשיער תכרוך כלי מלא שמן בשערה). ואם אי אפשר יביאו בלא שינוי.

לת"ק קושרין טבור הוולד כדי שלא יצאו מעיו, לרבי יוסי גם חותכין. כל צרכי מילה עושין בשבת.

מאהבין ולד בהמה טהורה על אמו ביו"ט, שמניח מלח ברחם שתזכור צערה ותרחם עליו, או שופכין מי שליא על הולד שתריח האם את ריחו ותרחם עליו. בבהמה טמאה אסור, שאינה מרחקת את וולדה, ואם ריחקה שוב לא תקרב.

לרבה ורב יוסף אין סחיטה בשיער, לרב אשי יש.

***************

יום שני כ"א תמוז תש"פ

מסכת שבת דף קכ"ט

דף קכ"ט ע"א

חילול שבת ליולדת: אם הקבר (בית הרחם) פתוח – י"א גם אם לא אמרה צריכה אני מחללין שבת עבורה, וי"א גם אם אמרה אין אני צריכה, וחברותיה אומרות שהיא צריכה. נסתם הקבר – י"א שבכל אופן אין מחללין, וי"א שאם אמרה צריכה אני מחללין. ומשום ספק נפשות הלכה כדברי המיקל.

מאימתי פתיחת הקבר – י"א משתשב על המשבר, י"א מזמן שהדם שותת ויורד, וי"א מזמן שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה, שאין יכולה ללכת. עד מתי פתיחת הקבר – לאביי שלשה ימים, לרבא שבעה, וי"א שלשים יום.

לנהרדעי יולדת בשלשה ימים הראשונים מחללים שבת אפילו אמרה אין אני צריכה (י"ג אפילו לא אמרה צריכה אני), משלשה עד שבעה אמרה צריכה אני מחללין, אמרה לא צריכה אני אין מחללין, משבעה עד שלשים אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין, אבל עושין לה ע"י גוי, שכל צרכי חולה שאין בו סכנה עושין ע"י גוי.

יולדת לא תטבול עד שלשים יום אם אין בעלה עימה.

עושין מדורה בשבת – ליולדתולמי שהקיז דם ונצטנן וק"ו לחולה, ואפילו בימות החמה. וכמה אמוראים הפסידו נכסים לעשות מדורה לאחר הקזה, ולא חששו משום בל תשחית שבל תשחית של הגוף עדיף.

ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו, שאין לך ביזוי מהמהלך יחף בשוק. הקיז דם ואין לו לאכול, ימכור מנעליו ויקנה צרכי סעודה. לרב בשר, ולשמואל יין. וכמה אמוראים שתו הרבה יין ביום הקזה.

ביום שנופל בו תקופת תמוז, השמש מועילה.

המקיל בסעודת הקזה, מקילין לו מזונותיו מן השמים, ואומרים 'על חייו לא חס אני אחוס עליו'. המקיז דם – לא ישב במקום שמתגלגלת בו הרוח. ויטעום דבר לפני הקזה, ולאחריה ימתין מעט עד שיקום.

דף קכ"ט ע"ב

דברים הקרובים למיתה מן החיים – העומד מיד לאחר שאכל או שתה או ישן או הקיז דם או שימש.

זמני הקזה – עד ארבעים שנה כל שלשים יום, מארבעים עד שישים –  כל שני חדשים, לאחר מכן – כל שלשה חדשים. ויקיז רק ביום ראשון רביעי או שישי, אבל בשני וחמישי לא יקיז רק מי שיש לו זכות אבות לפי שב"ד של מטה ושל מעלה יושבין, וביום שלישי לא יקיז משום שמזל מאדים משמש בשעות זוגות, ומאדים ממונה על הפורעניות. (ואע"פ שכן הוא גם בע"ש, כיון שדשו בו רבים שומר פתאים ה'). לא יקיז ביום רביעי – כשחל בד' לחודש או בי"ד או כ"ד או כשאין אחריו ארבע ימים בחודש. הקזה בר"ח או שני לחודש – חולשה, בג' לחודש – סכנה, ערב יו"ט – חולשה,  ערב שבועות – סכנה, שיוצאת רוח ששמו 'טבוח', שאם לא קיבלו ישראל תורה הוא טובח אותם.

הקזה אחר אכילה – מועיל רק להקל כובד האכילה, והיינו אם מקיז לרפואה אבל להקל מועילה. שתיה מיד לאחר הקזה מועילה, לאחר מכן נסתפקו אם אינה מועילה או שהיא קשה. אכילה לאחר הקזה מועילה עד שיעור הילוך של חצי מיל.

יום שתלמידים מתעצלין מלבוא לבית המדרש נקרא 'יומא דשפמי', שיום זה אבד ואין בו תועלת, כשפתיים של בהמה שאין בהם תועלת.

הלכה כרבי יוסי שחותכין הטבור ולא כחכמים שקושרים ואל חותכין. ומודים חכמים שחותכים טבור של תאומים משום סכנה.

טומנים שליא כדי שיתחמם הולד. בנות מלכים טומנות בשמן, עשירים בספוגין של צמר, בנות עניים במוכין.

מילדין את הוולד בשבת, וחותכין טבורו, ורוחצין אותו, ומולחין אותו, וכורכין אותו בבגדים.

***************