לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי כ"ח אייר תש"פ

מסכת שבת דף ע"ז

דף ע"ז ע"א

שיעור יין חי לכוס של ברכה – רבא מוכיח ממשנתינו שהוא רובע רביעית, שהרי שיעור כל המשקין להוצאה ברביעית, וביין חי רובע רביעית שראוי לרביעית לאחר מזיגה, ורבא לשיטתו ששיעור מזיגה שלשה חלקים מים. אביי דחה הראיה שאיך יצטרפו מים בכד לשיעור רביעית, ובהכרח שכך שיעורו (ואפשר שאפילו אם יעמוד לאחר מזיגה על פחות מרביעית). וחולק גם על רבא בשיעור מזיגה וסובר שהוא שני חלקים מים ושליש יין.

דם הנראה כיין שירוני המזוג בשתי חלקי מים – טמא. וגם לרבא ששיעור מזיגה ליין חי הוא שלשה חלקים, לל"א משום שהוא יין רפוי ודי בשני חלקים, ולל"ב דם שנראה כיין מזוג בשתי חלקים הוא מראה דם ולא בשלשה חלקים, אבל לטעם יין צריך שלשה חלקים דוקא.

שיעור יין קרוש להוצאה – כזית, משום שאז היה בו רביעית קודם קרישה. וצריך בו רביעית שלימה שלא שייך בו מזיגה.

דם נבילה – לב"ש אינו מטמא (לל"א ברש"י אפילו טומאה קלה, ולרש"י אינו מטמא אדם כנבילה אבל מטמא טומאה קלה), לב"ה מטמא.

שיעור הדם שמטמא לב"ה – אמר ר"י ב"ר יהודה רביעית,שיעמוד על כזית אם יקרוש. ואין ראיה שסובר כך גם בשיעור הוצאת יין קרוש, שדם עב הוא ורביעית נעשה כזית, אבל יין נפחו רב ומצטמק לשיעור קטן, ואפשר שכזית בא מיותר מרביעית.

דף ע"ז ע"ב

שיעור הוצאה בחלב בהמה – כדי גמיאה, חלב של אשה ולובן ביצה – ליתן במשיפה של קילור, קילור – לשוף במים לשני העינים. רב אשי נסתפק אם גם מה שנדבק באצבעותיו בכלל השיעור.

דבש ליתן על הכתית – רב אשי נסתפק אם כדי לתת על כל המכה או בעליון של מכה.

כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה. שבלול לכתית, זבוב לצרעה, יתוש לנחש, נחש לחפפית, סממית לעקרב.

חמשה אימות הן – חלש על הגיבור, מפגיע (חיה קטנה) על ארי שקולה גדול, יתוש על פיל שנכנס בחוטמו, סממית על עקרב שנכנס באזנו, סנונית על הנשר שנכנסת תחת כנפיו, כילבית על לויתן שנכנס באזנו.

עזים הולכות בראש העדר – כברייתו של עולם שקדם חושך לאור. רחלים שמתכסים בצמרן מכוסות בזנב, עזים שאין מתכסין מהן מגולות. זנבו של גמל קצר שלא ידבקו בה קוצים, של שור ארוך להבריח בו יתושים. קרן הארבה (או נמלה) רך שלא תיעקר ע"י העצים ויתעוור. כל בריה שעוצם עיניו יורד העליון על תחתון, ובתרנגול להיפך שלא יכנס עשן בעיניו ויתעוור.

שלשה מוסיפין גבורה כשמזקינין, דג נחש וחזיר.

שמן לסוך בו אבר קטן – למסקנא נחלקו תנאים בזה, לר"ש בן אלעזר אבר קטן (אחד מפרקי אצבע קטנה) של קטן בן יומו, ולרבי נתן אבר קטן של גדול.

***************

שבת קודש כ"ט אייר תש"פ

מסכת שבת דף ע"ח

דף ע"ח ע"א

דבר הראוי לשני דברים: אחד שכיח ואחד לא – שיעורו להוצאה כדבר השכיח אפילו לקולא ששיעורו גדול. שניהם שכיח – מחמירין כשיעור הקטן שבו. יין – שתייתו שכיח ורפואתו לא, הולכים אחר שתייתו לקולא. וכן חלב. דבש – אכילתו ורפואתו שכיח, הולכים אחר רפואתו לחומרא. מים – לאביי במקום עניים ששפין העין רק במים, רפואתו גם שכיח והולכים אחר רפואתו לחומרא, (אבל בשאר מקומות רפואתו לא שכיח והולכים אחר שתיתו), לרבא בכל מקום רפואתו שכיח משום ששאר משקים מסככין על העין ומונעים ראייתו, והולכים אחר רפואתו.

שיעור דם – רביעית. לר"ש בן אלעזר דם של תרנגולת הבר שכוחלין לברקית שיעורו כדי לכחול עין אחת.  וכן סובר רשב"ג בדם עטלף שכוחלין ליארוד (תבלול או טיפות לובן שבעין).

שיטת ר"ש – מי שלא הצניע חייב בכל המשקין רק ברביעית, ומי שהצניע חייב בכל דבר לפי שיעורו, אבל הצניע פחות משיעורו פטור. לת"ק המצניע חייב אפילו בכל שהוא, ומי שלא הצניע חייב בכל דבר כפי שיעורו.

תלמיד שהוציא פחות מכשיעור שהצניע רבו לר"ש בן אלעזר חייב כשיטתו (ע"ו.) שזה נתחייב במחשבתו של זה.

שיעור הוצאת טיט – לעשות בהם פי כור (נקב שנותנין בו מפוח, ושיעורו קטן). המוציא שופכין – חייב שראוי לגבל בו טיט, ושיעורו רביעית, אע"פ שגם בפחות יכול לגבל כשיעור הראוי לפי כור, אין אדם טורח לגבל טיט לעשות פי כור.

דף ע"ח ע"ב

שיעורי הוצאה: חבל – לעשות אוזן לקופה. גמי – לת"קלעשות תלאי לנפה וכברה לתלותו בו, לרבי יהודה ליטול מדת מנעל לקטן.

נייר – לכתוב עליו קשר מוכסין (שתי אותיות גדולות למי שכבר נתן המכס או נמחל לו). והמוציא קשר מוכסין חייב. נייר מחוק – (שאין ראוי לכתוב עליו) לכרוך על צלוחית קטנה.

עור – לעשות קמיע. קלף – לכתוב פרשת שמע. דיו – לכתוב שתי אותיות (על שתי חוליות של כלי או על קרשים לזווגן).

כחול – לכחול עין אחת. דבק – ליתן בראש שפשף (נסר קטן שבראש קנה שצדין בה עופות. גמ' להלן פ.). זפת וגפרית – לעשות נקב בכלי שנותנים בה כסף חי. שעוה – ליתן עפ"י נקב קטן.

חרסית – (לבינה כתושה) לת"ק לעשות פי כור של צורפי זהב, לרבי יהודה לעשות רגל למקום מושב הכור. סובין – להחם בכור של צורפי זהב.

סיד – לת"ק לסוד קטנה שבבנות להשיר השיער, לרבי יהודה לסוד את הצדעין להשכיב את השיער, ולרבי נחמיה לסוד למטה מן הצדעין (גמ' פ:).

המוציא חבל כשיעור לעשות תלאי לנפה וכברה (שקטן מאוזן לקופה) פטור, לפי שהוא קשה ופוגם את העץ.

הוצין של לולבי דקל – לעשות אוזן לסל כפיפה מצרית. סיב הגדל סביב הדקל – ליתן על פי משפך קטן לסנן את היין.

רבב של שומן או שמן – לסוך תחת רקיק כגודל סלע וגרוגרת. מוכין – לעשות כדור קטנה כאגוז.

במשנה שנינו שיעור נייר לכתוב קשר מוכסין – והיינו שתי אותיות גדולות. בברייתא אמרו לכתוב שתי אותיות, לרב ששת היינו שתי גדולות של קשר מוכסין, לרבא שתי אותיות שלנו (שהם קטנים) ובית אחיזה, והוא כשיעור שתי גדולות של קשר מוכסין שא"צ בית אחיזה (שאוחזו כולו בכפו ומראהו).

המוציא נייר מחוק ושטר פרוע – כשיש בלובן שבו לכתוב שתי אותיות, או בכולו לכרוך ע"פ צלוחית קטנה, חייב. לרב ששת היינו שתי אותיות גדולות. ומכאן קשה לרבא שמפרש שתי קטנות ובית אחיזה, שבאלו א"צ בית אחיזה (שאוחזו במקום המחק או הכתב).

המוציא קשר מוכסין – קודם שהראהו למוכס, חייב. לאחר שהראהו למוכס, לת"ק פטור, לרבי יהודה חייב מפני שצריך לו. י"א להראותה למי שבא להעליל שלא נתן מכס. י"א להראותה למוכס קטן שנתמנה ע"י הגדול. י"א להראות למוכס אחר שהוא נאמן ואינו מבריח מן המכס.

המוציא שטר חוב קודם שפרעו – חייב. אחר שפרעו – לת"ק פטור ולר' יהודה חייב. טעם מחלקותם: א. לרב יוסף – לת"ק אסור לשהות שטר פרוע בביתו (משום אל תשכן באהליך עוולה), לר"י מותר לשהות וצריך לכרוך ע"פ צלוחיתו. ב. לאביי – שטר פרוע לד"ה אסור לשהות. וכאן כשלוה אמר פרעתי, ולא נתקיים ע"י עדים שמכירים החתימות, לת"ק מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ולוה נאמן שפרעו, ולר"י א"צ לקיימו שכבר נתקיים ע"י הלוה, ונאמן לגבות בו. ג. לרבא – לת"ק כותבין שובר, ומלוה א"צ לו כדי להחזירו ללוה, שלא ישהנו אצלו שמא יבוא לידי מלוה, וגם אם לא יחזירנו לא אכפת לו שכבר כתב לו שובר. ולר"י אין כותבין, ומלוה צריך לו להחזירו ללוה כדי שלא יחזור ויתבענו. ד – לרב אשי נחלקו כשהוציאו הלוה, ולר"י צריך לו כדי להראות לשאר בעלי חובות שהוא פורע חובותיו.

***************