לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי י"א אייר תש"פ

מסכת שבת דף ס'

דף ס' ע"א

טבעת שאין עליה חותם – שנינו במשנה שלא תצא מדרבנן גזירה שמא תשלוף, ואם יצאת פטורה חטאת שהוא תכשיט.

טבעת שיש עליה חותם לענין שבת – א. לרבי זירא, מחלוקת היא, לרבי נחמיה החותם עיקר, ולאשה שאין דרכה לחתום משאוי הוא, וחכמים הולכים אחר המעמיד והטבעת עיקר והוא תכשיט. ב. לרבא יש עליה חותם הוא תכשיט לאיש, אין עליה חותם הוא תכשיט לאשה. ג. לרב נחמן בר יצחק לענין שבת משוי הוא.

טבעת שיש עליה חותם לענין קבלת טומאה – א. לרבי זירא תלוי במחלוקת רב נחמיה וחכמים הנ"ל. ב. לרבא תלוי בין איש לאשה כנ"ל לענין שבת. ג. לרב נחמן בר יצחק אע"פ שאינו תכשיט, כלי מעשה הוא ומקבל טומאה.

טבעת של מתכת וחותמה של אלמוג טמאה, שהטבעת עיקר ופשוטי כלי מתכות מקבל טומאה (ולרבי נחמיה טהורה, תוס'). טבעת של אלמוג וחותמה של מתכת, לרבנן טהורה כפשוטי כלי עץ, לרבי נחמיה טמא שהולך אחר החותם. וכן בעול הלך אחר סמלוניו וכו', וחכמים הולכים אחר המעמיד.

מחט שאינה נקובה: אם אוגרת בה שערה לאביי תצא בה, כיון לצניעותא היא לא שלפא. ואם יש על ראשה טס של זהב ומניחתה כנגד פדחתה, לא תצא בה דתכשיט הוא.

משנה. לא יצא האיש בסנדל מסומר, בסנדל יחיד כשאין ברגלו מכה (לירושלמי שלא יחשדוהו שסנדלו השני אוחז תחת כנפיו, וי"מ שמא ילעיגו עליו ויטלנו בידיו ויעבירנו). לא יצא בתפילין, בקמיע שאינו מומחה (אבל מומחה הוא תכשיט לחולה ומותר). לא יצא בשריון בקסדא במגפיים, ואינו חייב חטאת (שהוא מלבוש בחול למלחמה).

טעם האיסור בסנדל מסומר: לשמואל הנשמטין מהגזירה נחבאו במערה, אמרו הנכנס אל יצא ונהפך סנדלו של אחד וסברו שיצא, דחקו זה בזה והרגו יותר ממה שהרגו האויבים, לרבי אילעאי בן אלעזר שמעו קול מעל המערה וסברו שהאויבים באו ודחקו זה בזה וכו', לרמי בר יחזקאל שמעו קול אחורי בהכ"נ וסברו שהאויבים באו וכו', באותה שעה אמרו אל יצא אדם בסנדל מסומר. ולא אסרו בחול רק בשבת שהמעשה היה בשבת, וגם ביו"ט אסרו שהוא זמן כינופיא שיש בה איסור מלאכה, ולא בתענית ציבור שהוא כינופיא דהתירא.

דף ס' ע"ב

סנדל המסומר העשוי לנוי מותר, שאינו כעין המאורע. לרבי יוחנן היינו חמש בכל סנדל, שתים לצד חיצון ושתים לצד פנימי ואחד ברצועות, לרבי חנינא שבע בכל סנדל, שלש מכאן ומכאן ואחת ברצועות. אבל שמונה בכל סנדל אסור.

תפר מנעל של עור לפנים מן הסנדל, מותר, שנעשה מנעל ובמנעל לא גזרו רבנן.

עשה המסמר כמין כלבוס (ששני ראשיו חדין וכפופים), או עשה ראש המסמר רחב כמין טס או חד כיתד, או חיפוהו כולו במסמרות כדי שלא תהא הקרקע אוכלתו, או חיפהו עור מלמטה וקבע מסמרות מלמעלה, מותר. משום שנשתנה ממעין המאורע.

לא יצא בסנדל ולא יטייל מבית לבית, ואפילו ממיטה למיטה. לת"ק מטלטל אותו לכסות בו כלי או לסמוך בו כרעי המיטה, שתורת כלי עליו, ולר' אלעזר ב"ר שמעון אסור שמא יבוא לנעלו. ואין הלכה כר"א בר"ש.

נשרו רוב מסמרותיו – אם נגממו מלמעלה ורישומו ניכר, אפילו נשתיירו הרבה מותר, שניכר שאינו כברייתו, ואם נעקרו לגמרי ואין ניכר שהיה בו, אם נשאר ארבע בסנדל קטן וחמש בסנדל גדול מותר, ואם נשאר יותר אסור. ורבי מתיר עד שבע, ובסנדל נוטה (שתחתון שלו עב מצד זה ודק מצד זה, וצריך להגביהו שיהיה שוה) עד י"ג. רבי חייא היה מתיר הרבה מסמרות אם לא היו קורים אותו 'בבלאי שרי איסורי'. וכמה, בפומבדיתא אמרו כ"ד מסמרות ובסורא כ"ב.

***************

יום רביעי י"ב אייר תש"פ

מסכת שבת דף ס"א

דף ס"א ע"א

כשיש ברגלו מכה יוצא בסנדל יחיד – לרב הונא באותה שיש בה מכה, שהסנדל עשוי לצער שלא ינגף ביתידות. (שיודעים שיש לו מכה ואין חושדים שהשניה בידו, שמכירים בו שא"צ סנדל רק משום מכה. ולרבותיו של רש"י (לעיל ס' ע"א) גם אם ילעגו עליו לא יטלנה בידו, שמצטער ביתידות מחמת המכה). לחייא בר רב באותה שאין בה מכה,שסנדל עשוי לתענוג, והשניה מכתה מוכחת עליה שהיא מונעתו מלנעול (ולא יחשדוהו שהשניה בידו וגם לא ילעגו עליו).

לר' יוחנן מנעלים כתפילין, מה תפילין בשמאל אף מנעלין בשמאל (תחילה), ובברייתא תניא נועל של ימין ואח"כ של שמאל. להלכה רצה רב יוסף לומר 'דעבד הכי עבד ודעבד הכי עבד', ואביי דחה דבריו. מר בריה דרבנא נעל ימין תחילה ולא קשר, ונעל שמאל וקשר, ואח"כ קשר של ימין. רב כהנא לא הקפיד בסדר לבישת המנעלים.

נועל – של ימין תחילה, חולץ – של שמאל תחילה, רוחץ או סך – של ימין תחילה. הרוצה לסוך כל גופו סך ראשו תחילה שהוא מלך על כל אבריו.

לא יצא בתפילין – גם למ"ד שבת זמן תפילין, שמא יחלוץ אותם כשבא לפנות ויעבירנו ברה"ר. ואינו חייב חטאת גם למ"ד שבת זמן תפילין משום שהם דרך מלבוש.

יוצאים בשבת עם קמיע מומחה. ומומחה נעשה על ידישריפא שלש פעמים, בין אם רק איתמחי גברא שכתבו, ובין אם רק איתמחי קמיע זה (הפרטים בזה מבוארים להלן בסוף הסיכום). בין קמיע של כתב ובין של עיקרין, בין חולה שיש בו סכנה ובין חולה שאין בו סכנה. ואפילו עדיין לא חלה, אלא בא ממשפחת נכפים ודואג שלא יכפה. ומותר לקשרו ולהתירו אף ברשות הרבים, ובלבד שלא יקשרנו בשיר ובטבעת משום מראית עין שאינו נראה לרפואה.

דף ס"א ע"ב

ברכות וקמיעין אע"פ שיש בהם אותיות (של שם), ומענינות הרבה של תורה, אין מצילים אותם מפני הדליקה, ונשרפין במקומם.

היה כתוב שם על ידות הכלים או על כרעי המטה, יקוץ מקום השם ויגנזנו.

איבעיא להו אם קמיעין יש בהם קדושה ליכנס לבית הכסא. וחולה שיש בו סכנה מותר משום פיקוח נפש. וכן מחופה בעור וודאי מותר (שאין גנות להכניסו בבית הכסא).

יוצאין בקמיע מומחה. ולצד שאסור ליכנס עמה בבית הכסא, מותר רק בקמיע של עיקרין, או בקמיע של כתב בחולה שיש בו סכנה, ובמחופה עור גם לחולה שאין בו סכנה. אבל כשאינו מחופה שאסור ליכנס בבית הכסא, אסור לצאת בו שמא יצטרך לבית הכסא ויטלנו בידו ארבע אמות ברה"ר, ואינו נקרא תכשיט אלא כשהוא לובשו.

כללי איתמחי גברא ואיתמחי קמיעא (רש"י עפ"י תוספות הרא"ש)

אדם שריפא שלש פעמים מחלה מסוימת במין קמיע מסוים: אם שלשת הרפואות היו לחולה אחד – איתמחי מין קמיע זה רק כשנכתב על ידי אדם זה. אם ריפא שלשה חולים שונים – מין קמיע זה איתמחי לכל מי שכותבו, אך האדם לא איתמחי.

חולה אחד שחלה שלש פעמים, וכל פעם ריפאו אדם אחר, אך באותו מין קמיע – מין קמיע זה איתמחי לכל מי שכותבו, אך האנשים לא איתמחו.

אדם שריפא שלשה חולים כל אחד ממחלה אחרת, על ידי שלשה מיני קמיעות – האדם איתמחי לכל קמיעות שיכתוב, והקמיעות לא איתמחו אם יכתבם אחר.

אדם שריפא על ידי שלשה מיני קמיעות בכל אחד מהם ריפא מחלה מסוימת שלש פעמים – איתמחי גברא לכל מיני קמיעות, ואיתמחי שלשה קמיעות אלו לכל מי שיכתבם. ודבר זה שייך בשני אופנים: א. שלשה אנשים חלו במחלה מסוימת, וריפאם עם מין קמיע מסוים, ואחר כך חלו שלשתם במין מחלה אחרת, וריפא את שלשתם בקמיע ממין שני, ואחר כך חלו במין מחלה שלישית, וריפא את שלשתם בקמיע ממין שלישי. ב. כל אחד משלשת החולים חלה במחלה מסוימת שלש פעמים, ואת כל אחד מהם ריפא במין קמיע מסוים שלש פעמים.

אדם שריפא חולה אחד משלש מחלות שונות כל מחלה על ידי מין קמיע אחר – הקמיעות בודאי לא איתמחו. והסתפק רב פפא האם האדם איתמחי לכל מין קמיע שיכתוב, או שמא רק חולה זה יש לו מזל להתרפאות על ידי קמיעות.

***************