לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שישי כ"ז ניסן תשפ"א
מסכת שקלים דף י"ט
דף י"ט – עמוד א'
מעות שנמצאו בין השופרות הולכים אחר הקרוב, אפילו לקולא, מחצה על מחצה הולכים לחומרא: בין שקלים לנדבה – לנדבה, שחמורה שקרבה על המזבח, אבל שיירי הלשכה הולכים לחומת העיר, או משום שהוא כהפריש שקלו ומת, ששקלו לנדבה. בין עצים ללבונה – ללבונה, שחמורה שהיא עצמה קריבה, בין קינין לגוזלי עולה – לגוזלי עולה, שכולה כליל. וכן הכלל בכל שאר השופרות כגון בין קינין לעצים, ובין לבונה לזהב שאם נמצא באמצע הולכים לחומרא. וכן הנמצא בין חולין למעשר שני הולכים אחר הקרוב, ובאמצע – למעשר שני.
השופרות היו עומדים בעיגול, ושופר של שקלים היה עומד ליד שופר של קינים מצד אחד, ומצד שני ליד שופר של נדבה.
הפריש שקלו ומת יפול שקלו לנדבה, ומותר עשירית האיפהשל כהן גדול – לרבי יוחנן יוליך לים המלח, ולרבי לעזר לנדבה.
מעות שנמצאו בין השופרות של קינין (שעוף א' לחטאת וא' לעולה) לגוזלי עולה, שהדין הוא שיפלו לגוזלי עולה, אף שנעשה מחטאת עולה – תנאי בית דין על המותרות שיקרבו עולות, ואף הבעלים התכפרו בחטאת מאלו שמספקים הקינים, שתנאי בית דין שהמספק את הקינים מספק את הפסולות והאבודות.
משנה . דין מעות שנמצאו:
לפני סוחרי בהמה בירושלים – לעולם מעות מעשר שני הם, שרוב אוכלי בשר בירושלים כל השנה ממעות מעשר שני אוכלים.
בשאר מקומות בירושלים – בשאר כל ימות השנה של חולין הם, שרוב מעות של חולין הם, וברגל מעשר שני הם, שעולי רגלים מביאים שם מעות שפדו בהן מעשר שני, ואין תולים שהם מלפני הרגל, מפני ששוקי ירושלים עשויים להתכבד בכל יום.
בהר הבית – של חולין הם, שתולים במעות של רוב ימי השנה שהם חולין, ואף כשנמצאו ברגל, אפשר שנפלו לפני הרגל, כיון שאין מכבדים הר הבית. ואין חוששים שהם מתרומת הלשכה, שאין כהן מוציא מהלשכה מעות עד שהוא מחללן על הבהמה.
בשר הנמצא בעזרה: אברים – של עולה, שאין צורך לחתוך אותן לחתיכות, כיון שכולה כליל על המזבח. חתיכות – של חטאות, שכיון שבשרם נאכל חותכים אותו. נמצא בירושלים – חושש שמא של שלמים הם, כיון שנאכל בכל ירושלים.
דף י"ט – עמוד ב'
בשר שנמצא בעזרה או בירושלים – תעובר צורתו ויפסל בנותר, ואחר כן יצא לבית השריפה. ואף שנפסל משום היסח הדעת טעון עיבור צורה, משום שפסול היסח הדעת אינו פסול הגוף, אלא חשש טומאה. אכן כאן אין חשש טומאה, כיון שעזרה וירושלים הם רשות הרבים, וספק טומאה ברשות הרבים טהור, אלא אינו נאכל מחשש שמא הוא נותר, ואינו נשרף מיד שמא אינו נותר.
בשר שנמצא בשאר מקומות: איברים – ודאי נבילות, שחתך אבריו להשליך לכלבים (או למכור לנכרים או להשליך לאשפה), ולוקה עליהם. מחרוזות של איברים – מותרות שאין דרך לחרוז איברים של נבילה (וכן במקדש מותרות, שאין חורזים בשר קודש). חתיכות בשר – מותרות, שאין מחתכים אלא לצורך אכילה (ומדובר שרוב החנויות שבעיר מוכרות בשר שחוטה).
כמה חנויות בעיר מוכרות בשר, חלק מוכרות בשר כשר וחלק מוכרות בשר נבילה, ולקח מאחת מהם ואינו יודע מאיזה לקח, אף אם רוב מוכרות בשר שחוטה – הבשר אסור מספק, שכל קבוע כמחצה על מחצה. נמצא בעיר – הולכים אחר הרוב, וכן בנמצא ביד גוי שיצא מחנות של ישראל, ואין חוששים שמכר לו בשר נבילה.
***************
שבת קודש כ"ח ניסן תשפ"א
מסכת שקלים דף כ'
דף כ' ע"א
בשר שנתעלם מן העין, או שנאבד בנהר ומצאו, או שלקחו עוף והשליכו – לרב אסור, שחוששים שמא התחלף בנבילה.
מעשה בגדי צלוי שנמצא במקום שוק גדול, והתירו הבשר למוצאו, משום מציאה – שכיון שרבים מצויים שם מתייאשים הבעלים [אבל החכמים החמירו על עצמם להכריז]. וכן התירוהו מחשש טריפה, כיון שרוב הולכי דרכים ישראל. ואכן נודע שנאבד מבית רבי. וכן היה מעשה בגבינה, ופסקו כנ"ל, ונודע שנאבדה מבית ר' אלעזר ב"ר יוסי.
נודות יין שנאבדו בנהר, אם מכירים אותם על פי קשריהם, או על פי הצבע שצבעום – מותרים.
בהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר, וכמידתה לכל רוח, זכרים – עולות [אף שכשרים גם לשלמים: לרב הושעיא רבה – מחללם על דמים ומביא בדמיהן עולות, ותנאי ב"ד שיעשו כן. לרבי יוחנן – הולכים אחר הרוב, וכיון שהרוב זכרים תולים שעולות הם שאין באה אלא מזכרים. לרב זעירא – תנאי ב"ד הוא שאף אם הם שלמים אם יאבדו יקרבו לעולה]. נקבות – זבחי שלמים. לרבי יהודה – הראוי לפסח מל' יום קודם פסח יקרב לקרבן פסח.
ז' דברים תיקנו בית-דין:
א. נכסי קרבן הנמצא באים משל ציבור. וקודם התקנה היו ממשכנים את המוצאו עד שיביאם, והיו מניחים ובורחים.
ב. נכרי ששלח עולתו ולא שלח נסכיה, נסכיה באים משל ציבור.
ג. גר שמת בלא יורשים והניח זבחים, ולא הניח נסכים, באים משל ציבור.
ד. כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו: לרבי יהודה מנחתו קריבה משל יורשים, שנאמר 'מבניו יעשה אותה', ושלימה היתה קריבה (ולא מחציתה בבוקר ומחציתה בערב כמו שהקריב אביהם, וכפי שיבואר בגמרא להלן כ"א.), שנאמר 'אותה'. לרבי שמעון – דבר תורה באה משל ציבור, שנאמר 'חק עולם' – משל עולם, ותקנו ב"ד שיביאו מתרומת הלשכה, ולא שיגבו משל ציבור לצורך זה.
ה. שיהיו הכהנים נהנים ממלח ועצים של הקדש.
ו. על הפרה האדומה, שלא יהיו מועלים באפרה.
ז. על הקינין הפסולות שיהיו באות משל ציבור. ולרבי יוסי, המספק את הקינין הוא מספק את הפסולות.
דף כ' ע"ב
מנחת חביתין של כהן גדול, לרבי יוחנן – מביא עשרון שלם, וחוצה לחצאים, ואח"כ מקדשה, כדי שיוקדש חציה כדין. לריש לקיש – מקדש כל העשרון, ואח"כ חוצה, שנאמר 'מנחה וגו' מחציתה' – שקודם שיחצה תהיה כולה בקדושת מנחה.
כהן גדול שהביא מחצה בבוקר ומת, ומינו אחר תחתיו, הכהן השני מביא עשרון שלם, ומקריב מחצה ומחצה אבד, ואינו יכול להביא המחצה השני של כהן גדול הראשון (אף שהוא עדיין חולין לרבי יוחנן, שעדיין לא קידשו כהן גדול הראשון), מפני שמותר עשירית האיפה לרבי יוחנן מוליכים לים המלח (כנ"ל דף י"ט). ומה ששנינו בברייתא שצריך לעבר צורתם של החצאים קודם שריפתם, היינו לדעת רבי ישמעאל, הסובר שכלי העשרון שבו מודדים הוא כלי שרת, ונמצא שכבר נתקדש כל העשרון במדידתו.
כהן גדול שהביא מחצה בבוקר ונפל בו מום, ומינו אחר תחתיו, הדין הוא כמו במת כהן גדול. אבל אם נדחה מחמת טומאה, כיון שעתיד לחזור, הכהן שנתמנה תחתיו מקריב את החצי שהותיר הכהן הראשון.
כל כהן שנתחנך, בתחילת עבודתו מביא מנחת חינוך עשירית האיפה ומקריבה בעצמו, ואם עבד קודם לכן – עבודתו פסולה (ויש גורסים 'כשרה'. וכן פסק הרמב"ם).
כהן גדול מביא עשירית האיפה כל יום, רבי מנא מצדד לומר שאם נתמנה לכהן גדול ביום שנתחנך לתחילת עבודתו מביא שתי מנחות, מנחת חינוך, ומנחת חביתין.
'תופיני' [-אפיה] הנאמר במנחת חביתין צריך להיות בשעת הבאת הקרבן, ולא בשחרית, ורק את המים הכינו קודם.
ג' שיטות בדרך הכנת מנחת חביתין, ונחלקו בדרשת 'תופיני: א. 'תאפינה נא' – שמטגנה קודם [והרי היא כבר 'נא'], ואחר כך אופה. ב. 'תאפינה נאה' – שקודם אופה [כשהיא עדיין 'נאה', ולא מטוגנת ששחורה מהשמן והמחבת] ואחר כך מטגנה. ג. 'תאפינה ריבה' – אפיות הרבה, שאופה ומטגנה ואופה (שסובר שני הדרשות הנ"ל(.
***************