לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום שישי כ"ט כסלו תשפ"ב

מסכת תענית דף כ"א

דף כ"א – ע"א

אילפא ורבי יוחנן היו לומדים תורה מתוך עניות, הלכו לעסוק במסחר לקיים 'אפס כי לא יהיה בך [-בעצמך] אביון', כשישבו לאכול תחת קיר רעוע שמע רבי יוחנן מלאך האומר לחבירו הבה נפיל עליהם קיר זה ונהרגם, שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, ומנעו המלאך השני באמרו שאחד מהם שעתו עומדת לו – שעתיד להתגדל, וכשהתברר לרבי יוחנן שרק הוא שמע זאת הבין שהכוונה אליו, וחזר רבי יוחנן לקיים בעצמו 'כי לא יחדל אביון מקרב הארץ', עד שלא חזר אילפא ממסחר מינו את רבי יוחנן לראש ישיבה, וכשחזר אמרו לו אם היית יושב ועוסק בתורה היינו ממליכים אותך, תלה עצמו על עץ ארוך התקוע בספינה ואמר שישאלו ממנו ברייתא דרבי חייא ורבי אושעיא וימצא משנה כמותה, ואם לא ימצא יפיל עצמו לים, באומרו שאף שעסק במסחר גדול הוא בתורה מרבי יוחנן.

העומד למות ונתן ממונו לנאמן וציווה לתת 'שקל' לבניו בכל שבוע, אם הם צריכים 'סלע' – נותן להן סלע, ורק אם אמר 'אל תתנו אלא שקל', אז גלי דעתו שאינו רוצה ליתן יותר מכך, וכן אם אמר שאחר מות בניו ירשו אחרים תחתיהם, שאז בכל אופן התכווין שדווקא יתנו לבניו רק שקל מפני שרוצה שהאחרים ירשו גם כן. והגם שכל הממון הוא שלהם היינו כרבי מאיר שאמר – מצוה לקיים דברי המת.

נחום איש גם זו היה סומא בשתי עיניו, גידם בשתי ידיו, קיטע בשתי רגליו, כל גופו מלא שחין, ורגלי מיטתו מונחים בספלים של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים שלא יהא יכול ליטול ולזורקם, ודר בבית רעוע ואמר לתלמידיו פנו את הכלים ואחר כך פנו את מיטתי, וכן עשו, ונפל הבית.

נחום איש גם זו סיפר לתלמידיו שפעם אחת היה מהלך בדרך לבית חמיו והיה עמו משוי שלש חמורים של מאכל ומשתה ומיני מגדים, וביקש ממנו עני שיפרנסו, ואמר לו שימתין עד שיפרוק החמור, ולא הספיק לפרוק מן החמור עד שיצאה נשמתו, ונפל על פני העני ואמר עיני שלא חסו על עיניך יסומו, ידיי שלא חסו על ידיך יתגדמו, רגליי שלא חסו על רגליך יתקטעו, ולא נתקרר דעתו עד שאמר שכל גופו יהא מלא שחין, אמרו לו תלמידיו אוי לנו שראינוך בכך, אמר להם אוי לי אם לא ראיתוני בכך.

נחום איש גם זו נקרא כך משום שעל כל מאורע שאירעו ואפילו רע – היה אומר 'גם זו לטובה'.

ישראל שלחו דורון למלך ארגז מלא אבנים טובות ומרגליות על ידי נחום איש גם זו כיון שהיה מלומד בנסים, כשלן במלון רוקנו בעלי המלון את הארגז ומילאו עפר, וכשפתח המלך את הארגז אמר שהיהודים צוחקים ממני ורצה להרגו, אמר 'גם זו לטובה', ובא אליהו כשהוא נדמה לאחד משרי הקיסר ואמר שאולי מעפרו של אברהם אביהם הוא, שכשזורקים אותו נהפך לחרבות וקשתות וחיצים, ניסוהו וזרקוהו על מדינה שהיתה עמם במלחמה וכבשוה. חזר המלך ומילא הארגז אבנים טובות ומרגליות ושלחו בכבוד גדול, כשחזר ולן באותו מלון וסיפר להם הדברים, הרסו כל הבית והביאו העפר לקיסר ואמרו שהעפר היה שלהם, בדקו אותו ולא עשה כלום, והרגו לבעלי המלון.

דף כ"א – ע"ב

דבר – כגון עיר של אלף וחמש מאותאיש שמתו בה תשעה בשלש ימים זה אחר זה, או עיר של חמש מאות איש ומתו שלשה בשלש ימים, אבל בארבע ימים או ביום אחד אקראי בעלמא הוא. אך רב נחמן בר רב חסדא גזר תענית כשמתו ביום אחד, ואמר רב נחמן בר יצחק שהיינו לסברת רבי מאיר לענין שור שנגח שאם ריחק נגיחותיו חייב כל שכן קירב נגיחותיו.

רב נחמן בר יצחק דר בין אנשים שלא היו כל כך חשובים, וביקש ממנו רב נחמן בר חסדא שיבא לדור אצלו, והשיב לו: לא מקומו של אדם מכבדו אלא אדם מכבד מקומו, חזר וביקש, שאם כן ילך אצלו, והשיבו: מוטב שיבא מנה בן חצי מנה למנה בן מנה, שאביו של רב נחמן ב"ר חסדא היה גדול מאביו של רב נחמן בר יצחק.

לא מקומו של אדם מכבדו אלא האדם מכבד מקומו, שמצינו בהר סיני שכל זמן שהשכינה שרויה עליו אמרה תורה 'גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא', נסתלקה שכינה ממנו אמרה תורה 'במשוך היובל המה יעלו בהר'. וכן באהל מועד כל זמן שהוא נטוי אמרה תורה 'וישלחו מן המחנה כל צרוע…' הוגללו הפרוכות הותרו כולם להיכנס למחנה.

בסורא היה דבר ולא היה בשכונת רב, וסברו שהוא מחמת רוב זכויותיו של רב, והראו להם בחלום שנס קטן הוא לפי זכויותיו, אלא הנס נעשה בזכות מי שהיה רגיל להשאיל כלי חפירה לצורך קבורה, ומדדו לו מידה כנגד מידה.

בדרוקרת היה שריפה ולא היתה בשכונת רב הונא, וסברו שהוא מחמת רוב זכויותיו של רב הונא, והראו להם בחלום שנס קטן הוא לפי זכויותיו, אלא הוא בזכות אשה שרגילה לחמם תנורה מערב שבת לערב שבת לצורך שכנותיה, ומדדו לה מידה כמגד מידה.

רב יהודה גזר תענית כשבא ארבה אף קודם שהפסידו התבואה, באומרו: וכי הביאו עמהם צידה שלא יפסידו התבואה.

רב יהודה גזר תענית כשהיה דבר בחזירים, ולא משום שסבר שכשמשתלח דבר במין אחד משתלח בכל המינים, אלא משום שמעיהם דומים למעיי בני אדם ויש לחוש שיהא דבר גם בבני אדם.

שמואל גזר תענית בעירו על דבר שהיה בי חוזאי הגם שהיה מרחק ביניהם, כיון שיש שיירות משם לכאן, באומרו שאין מחיצות בפני הדבר שלא יבא.

רב נחמן גזר תענית בעירו על דבר שהיה בארץ ישראל, באומרו שאם גבירה (ארץ ישראל) לוקה שפחה (חו"ל) לא כל שכן.

בת קול האומרת שלום עליך היתה נשמעת כל יום לאבא אומנא ממתיבתא דרקיעא, לאביי – כל ערב שבת, לרבא – כל ערב יום הכיפורים, וחלשה דעתו של אביי, ואמרו לו שאינו יכול לעשות כמעשיו.

מעשיו של אבא אומנא – היה מקיז דם לאנשים לבד ונשים לבד משום צניעות, והיה לו לבוש שבה תקע הקרן המקיז בו שהיה מלביש לנשים כדי שלא יסתכל בה, והיה לו מקום צנוע להניח בו המעות ולא ידע מי שילם כדי שלא יתבייש מי שאין לו לשלם, לא לקח מעות מתלמידי חכמים ואם נתן לו היה מחזיר לו שיבריא את עצמו בו.

***************

שבת קודש ל' כסלו תשפ"ב

מסכת תענית דף כ"ב

דף כ"ב – ע"א

אביי שלח זוג תלמידי חכמים לבדוק מעשי אבא אומנא, האכילם והשקם והציע תחתיהם מצעות צמר לישן עליהם, בבוקר לקחום למכרם בשוק, וכשמצאו את אבא אומנא בשוק הציעו לו להעריך שווים ולקנותם – כדי לבדקו אם יחשוד כגזלנים, או ישום אותם פחות מכדי דמיהם, וכשאמר המחיר אמרו לו שמא שווה יותר, והשיבם שבמחיר זה קנה, ולא חשדם – שתלה שלקחו לפדיון שבויים ומתביישים לומר לו, ולא רצה לקבלם בחזרה משום שהסיח דעתו מהם לצדקה.

רבא חלש דעתו שלא קיבל שלום ממתיבתא דרקיעא אלא בערב יום הכיפורים ואילו אביי קיבל כל ערב שבת, ואמרו לו מן השמים שדי בזה שמגין על בני עירו.

רב ברוקא מבי חוזאי היה שכיח בשוק דבי לפט, ואליהו היה שכיח אצלו ופגשו בשוק, ושאל את אליהו האם יש כאן בן עולם הבא, והשיבו שאין / אחר כך ראה אחד נעול נעליים שחורות שלא כמנהג היהודים ולא הטיל ציצית בטליתו, ואמר אליהו שהוא בן עולם הבא / רץ אחריו רב ברוקא ושאל על מעשיו, והשיב שלמחר יגיד לו / למחר סיפר לו שהוא שומר בית האסורים, ואוסר האנשים והנשים בנפרד, ומניח מיטתו ביניהם / ומוסר את עצמו להציל בת ישראל שעובדי כוכבים  נתנו בה עיניהם / ופעם אחת הציל נערה המאורסה על ידי ששפך יין אדום על כנפי בגדיה / ואינו לובש ציצית ונעליים של יהודים שלא ידעו שהוא יהודי, ובאופן זה יכול להודיע לחכמים כשיש גזירה, ומבקשים רחמים ומבטלים אותה / ולכן לא היה יכול לענות לו כששאלו אתמול שגזרו אז גזירה ומיהר להודיע לחכמים / תוך כדי הגיעו שניים לשוק ואמר אליהו שהם בני עולם הבא / ושאל רבי ברוקא על מעשיהם, ואמרו שהם אנשים שמחים ומשמחים בני אדם עצבים, וכן שיש מחלוקת בין שנים הם טורחים במילתא דבדיחותא ביניהם עד שמשלימים.

מתריעים בכל מקום – על השידפון, ירקון, ארבה, חסיל, חיה רעה. לרבי עקיבא על השידפון וירקון שנראה בכל שהוא (ומה שנאמר במשנה שהתענו בשידפון שהיה מלא פי תנור, שני פירושים ברש"י: א. שבכל שהוא רק מתריעים, אך תענית דווקא במלא פי תנור, ב. אף תענית בכל שהוא, אלא מעשה שהיה כך היה). ועל ארבה וחסיל אפילו לא נראה בארץ ישראל אלא עוף אחד של אותו מין,

מתריעים על חיה רעה רק כשהיא משולחת: בעיר – בזמן שהיא נראית ביום. בשדה הסמוכה לאגם – בזמן שראתה שני בני אדם ורצתה אחריהם, אינה סמוכה לאגם – כל שאינה בורחת משני בני אדם ואפילו עומדת. באגם – טרפה שני בני אדם ואכלה אחד, כיון שלא הייתה רעבה למה טרפה שניהם. בכוך קטן של ציידים – אם עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה אפילו שאינו בנין קבוע ולא מקום ישוב.

מתריעים על החרב – אפילו חרב של שלום העוברת דרך המדינה ללכת למקום אחר, כמו שמצינו שיאשיהו נכשל בחרב של שלום שפרעה נכה רצה לעבור דרך ארצו למקום מלחמה, ויאשיה לא הניח ויצא לקראתו למלחמה ונהרג.

דף כ"ב – ע"ב

'וישלח אליו מלאכים לאמר מה לי ולך מלך יהודה… ואלוהים אמר לבהלני, חדל לך מאלוהים אשר עמי' – אמר יאשיהו הואיל ופרעה נכה בטח בעבודה זרה שלו יכילנא ליה.

'ויורו היורים במלך יאשיהו' – משמע יריות הרבה, שעשו כל גופו ככברה (ולגירסא בגמרא לפנינו הלימוד הוא מ'כי החליתי מאוד').

יאשיהו נענש מפני שלא נמלך בירמיהו, ודרש מעצמו מכח הפסוק 'ונתתי שלום בארץ' שבהכרח מה שכתוב לאחריו 'וחרב לא תעבור בארצכם' שהוא חרב של שלום, ולא ידע שאין דורו יפה בעיני המקום לזכות לקיום הבטחה זו.

בשעה שמת יאשיהו ראה ירמיהו ששפתותיו מרחשות, וחשש שמא אומר דבר שאינו הגון, וגחן אליו ושמע שמצדיק עליו את הדין ואומר 'צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי', פתח ירמיהו ואמר עליו: 'רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם'.

שנינו במשנה: מעשה שירדו זקנים מירושלים לעריהם וראו כמלא פי תנור שידפון באשקלון וגזרו תענית, הגמרא מדייקת ממה שכתוב 'פי תנור' שהוא כמלא תנור פת שנעשית מכמות תבואה זו שניזוקה, שהוא שיעור יותר קטן ממלא התנור בתבואה עצמה, שתבואה אינה נדבקת לפי התנור. אך מסתפקת הגמרא אם הכוונה לכיסוי פי התנור בלבד, או הכוונה לשורה של לחמים הדבוקים זה אצל זה בפי התנור (או שמדביקם זה למעלה מזה עד פי התנור).

מעשה ובלעו זאבים שני תינוקות ושהו בימיהם ימי עיכול (ג' ימים) והקיאום דרך בית הרעי, וטיהרו החכמים את הבשר מטומאת מת שהתעכל ונתבטל בתוך מעיהם ופירשא בעלמא הוא, וטימאו את העצמות שאינם מתעכלות.

על עיר שהקיפוה נכרים או נהר, ספינה המטורפת בים, יחיד שנרדף מפני נכרים וליסטים ורוח רעה – לפי תנא קמא יחיד רשאי לסגף עצמו בתענית עליהם, לרבי יוסי אין היחיד רשאי לסגף עצמו שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו, וכתיב 'ויהי האדם לנפש חיה' – נשמה שנתתי בך החייה.

התרעה על הדבר – לשמעון התימני אף בשבת, לרבי עקיבא אף לא בחול גזירה אטו שבת, וכן סברו חכמים במשנה.

לעולם אין מתריעים על רוב גשמיםבארץ ישראל לפי שאין מתפללים על רוב הטובה, שנאמר 'והריקותי לכם ברכה עד בלי די' – עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. אלא אם ירדו גשמים עד כדי שיעמוד אדם על סלע 'קרן אפל' וישכשך רגליו במים וכן ידיו כששוחה, הרי שלעולם אין מתפללים (שלא יכול להיות כאלו גשמים).

בבבל שהיא במצולה מתפללים על רוב גשמים, ולכן שנה שהגשמים מרובים אנשי משמר שולחים לאנשי מעמד: תנו עיניכם באחיכם שבגולה שלא יהיו בתיהם קבריהם.

רבה בר בר חנה ראה סוחר ישמעאלי רוכב על גמל על קרן אפל ואחז רומח בידו והיה נראה כתולעת מחמת גובה ההר.

***************