אחר ההדלקה כשישב מול הנרות הקדושות, היה דוחק גדול בציבור, ובנו הרה"ק מגארליץ זי"ע היה שם ונתעלף. ונעשה צעקה גדולה, שאל הדברי חיים: מה הצעקה?…

סיפורי קודש מגדולי וצדיקי דורות קדומים במצות הדלקת נרות חנוכה בחצרות קדשם

הרה"ג רבי שמואל צבי גנץ שליט"א – באדיבות "דרשו"

"הנרות הללו קודש הם" – ימי החנוכה ימים מאירים הם. בו יכול כל איש ואיש מבני ישראל להלהיב את נרו במצוה החשובה של נרות חנוכה, בכך מדליק ומעלה את שלהבת נשמתו לעורר אותה לעבוד את בוראה.

מצוה גדולה ורמה של הדלקת נר חנוכה, איננה שייכת רק בחלקם של רמי מעלה וצדיקי עליון, אלא סברו וקיבלו  קדמאי, כי השפעות המצוה מוריקות אף על כל איש ישראלי באשר הוא, שעיניו לנוכח יביטו כי בעת קיומו המצוה יושפע עליו שפע רב. כך מובא מהרה"ק בעל האבני נזר זיע"א שסיפר כי הגישו פעם לפני החוזה מלובלין קוויטעל ששלח יהודי שהיה ידוע כמוציא את דיבתו רע על אחיו בפני המלכות וגורם לעמו צרות רבות, כשהביט החוזה בקוויטעל מיד החל לרקוק ושמט את הקוויטעל מידו, כעבור מספר ימים כשהגישו לו שנית קוויטעל ממנו אמר הלוא הוא מאיר בכל העולמות, וכשתמהו הסובבים לפשר הדבר נענו באמרו בפעם הראשונה כשהבטתי בקוויטעל שיחק הלה בקלפים האסורים אולם עתה הדליק נרות חנוכה ומצוה זו האירה לי את שמו – כששח ברטט הוד הרה"ק החידושי הרי"ם זי"ע את מעשה זה, הוסיף לאמר: כי מכאן מוכח שבשעה שהאדם עושה מצווה הרי הוא מאיר וזורח בכל העולמות.

כהן מבית החשמונאים

הרה"ק רבי צבי אלימלך מדינוב זיע"א בעל "הבני יששכר" בהיותו בדרך העולה אל רבו הקדוש "החוזה מלובלין" שקע כדרכו בענינים העומדים ברומו של עולם. כשלפתע נתעורר להתבונן ולחקור את מקור מחצבתו ושורש נשמתו, שוב החל להתעמק מדוע זה תופסים אותו הארות גדולים ותוספת קדושה דוקא בהגיע ימי החנוכה. ולרגע הרהר בלבו הלא איני מגזע החשמונאים והא ראיה שאין אני כהן. אין זה אלא שדברים בגו. גמלה ההחלטה בלבו לכשאגיע אל מחוז חפצי אשאל גם על כך את רבי "החוזה מלובלין", הוא אשר צופה בכל העולם מתחילתו ועד סופו ודאי ישבני כהלכה. ויהי בבואו אל החוזה עוד טרם חשב לפתוח את פיו פנה אליו החוזה לאמר: "דע לך ששורש נשמתך הוא משבט יששכר ותוספת הקדושה בימי החנוכה בא לך משום שכיהנת בבית דינם של החשמונאים". כעבור שנים קרא את ספרו על מועדים וזמנים "בני יששכר".

"הנרות הללו"

התעוררות גדולה ורבתית עוררו צדיקי הדורות את שומעי לקחם על ענין מצות הדלקת נרות חנוכה, והיו מלהיבים אותם בהתעוררות נפש עצומה. אף אצל צדקי בית רוז'ין בעת הדלקתם במעמד קהל רב נהגו לספר עובדה מופלאה בגודל חשיבות מצוה נעלה זו. וכך שחו בערגה: מסופר על סניגורן של ישראל הרה"ק רבילוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע כי ביכל בית מדרשו ישבו כמה חסידים ואנשי מעשה, ושוחחו ביניהם. לפתע נכנס הרה"ק מבארדיטשוב והתקרב אליהם, ושאלם על מה הם משוחחים? אלו החסידים בושו ברוחם לומר את האמת כי נסובה השיחה על דא ועל הא. אך כששאל שוב הרבי על ענין השיחה, הוכרחו להשיב כי הם מדברים מעשירותו המופלגת של הגרף פוטוצקי, שאינו מונע עצמו מכל תענוגי עולם החומרי מכל אשר ישאלו עיניו. עד כי פעמים כאשר מתחשק הגרף בעיצומו של קיץ להחליק על השלג – שאינו נמצא כמובן. מצווה הוא לפזר שקים של סוכר באחוזתו כדי שיוכל להחליק עליהם. פנה אליהם הרה"ק מבארדיטשוב ושאלם: "האם הגרף מדליק נרות חנוכה?" הנוכחים תמהו על פשר שאלה זו. וענו: כמובן שלא, והלא הגרף הוא גוי גמור. "אם כך – הרי שאין לו טעם בתענוג עולם הזה"… – סיים הרה"ק מבארדיטשוב את שיחתו.

היו אלו הצדיקים רבותינו הקדושים משבחים בערגה את עבודת הקודש שחוו וראו בצל אבותיהם בעת ההדלקה. הרה"ק בעל הבית אהרן מקארלין זיע"א סיפר פעם לפני הדלקת הנרות, על אביו הקדוש הרה"ק הרא"ש הגדול מסטאלין זי"ע, שהיה נוכח אצל הרה"ק רבי ברוך ממעז'בוז' בעת הדלקת נרות החנוכה. והיה תמיד מתפאר בהם, והוסיף לשבח אותו בזה הלשון: "א קליין יודאלע, מיט א קליין שטאטשיקל [נר], און א שטילע ברכה, און עס דערלייכט און אלע עולמות; און מיר א גרויסער… און א גרויסער שטאטשיק, און א גרויסע ברכה, און פון דעס וועגין….!!!  

"אל מול פני המנורה יאירו"

הגה"ק בעל הדברי חיים מצאנז זי"ע, היה ידוע בעבודת הצדקה הגדולה שלו, והיה מוסר כל אשר לו, וממשכן את כל כלי הכסף שלו, עבור הלואותיו לצדקה, ואף את המנורה הטהורה העשויה כסף טהור היה ממשכן. מדי שנה בשנה, לאחר חג הסוכות, היו בני הבית מקבצים מעות ופודים אותה, כדי שתהיה מזומנת לימי החנוכה לקיים בה את מצותה בהידור.

שנה אחת, שבוע ימים בלבד קודם החנוכה, משכן ה"דברי חיים" את מנורתו, כנגד מעות שלוה לצרכי צדקה. פנה בנו הרה"ק רבי ברוך מגארליץ זי"ע לבני הבית, וביקשם לבל יפדו המנורה עד 'ערב חנוכה' ממש, שאם יפדוה, עלול אביו הצדיק למשכן אותה שוב. ואכן פדוה בערב חנוכה. אולם בהגיע ליל ראשון של חנוכה גילו בני הבית והמקורבים, כי אשר יגורו בא. המנורה נעלמה שוב, כי הצדיק חזר ומשכנה לצרכי צדקה. נכנס בנו הרה"ק מגארליץ לאביו הק' ואמר: "תמה אני, היתכן שכאשר מגיעה לקראתנו מצוה קדושה ונשגבה כזו, הדלקת נרות חנוכה, אבא ממשכן את המנורה?!"

השיב האב לבנו: "האתה בני תלמדני, מה יפיו ומה טובו של נר חנוכה?! הן מאז "שמחת תורה" הנני מתכונן בכל רמ"ח איברי ושס"ה גידי להדליק את נרות החנוכה!! וכי המנורה של שלום אליעזר'ל אינה כשירה?!" (בנו הצעיר הרה"ק רבי שלום אליעזר היה אז ילד רך בשנים, ומנורתו היתה מנורת פח קטנה ופשוטה). המשיך הצאנזער רב ואמר: "אז יַאך זאג אז די מנורה פון שלום אליעזר'ל איז כשר, זאלסטו וויסן אז ס'איז כשר!" [אם אני אומר לך שמנורתו של שלום אליעזר כשרה, תדע לך שאכן כשרה היא!].

על כך היה מספר הגה"צ רבי יצחק שלמה אונגר זצ"ל גאב"ד חוג חת"ס בהיותי אצל הרה"ק רבי שלום אליעזר הי"ד זי"ע, בשבת חנוכה תש"ב-תש"ג, ראיתיו מדליק את נרות החנוכה במנורת פח ישנה, ושאלתיו: "מה יחוס יש במנורה זו?"

ענה לי הרה"ק: "הרי אבי הקדוש אמר, שמנורה זו כשירה היא, על כן בכל שנה ושנה, הנני מדליק בה באחד מלילות החנוכה"['רשומים בשמך' חלק ראשון – עמ' רס].

מצות ההדלקה בצל הקודש של בעל ה"דבר חיים" מצאנז זי"ע

בכלל, היו זקנים וישישים מספרים בערגה את סדר הדלקת נרות חנוכה שראו וחוו בצל הקודש אצל הרה"ק בעל ה"דברי חיים" זי"ע. וכה מסופר: היה לבוש הרה"ק מצאנז במשך כל שמונת ימי החנוכה בשטריימל, ואמר בכל יום בעצמו הלל לפני התיבה. ואכל בכל שתי סעודות ביחד עם הקהל. ביום – סעודת בשר, ובלילה – סעודת חלב. בסעודת היום העמידו הקהל יין, ובסעודת הלילה מי-דבש. וכמעט שבמשך כל שמונת הימים ללא ראינו שינה בעיננו. כי ביום מובן מאליו כשהיה רבינו אומר בעצמו הלל לפני התיבה, ולאחר מכן אכל את הסעודה עם הקהל היה נמשך בכל היום. ובלילה לאחר מנחה המתינו הקהל עד שבא מחדרו לבית המדרש להתפלל ערבית, ולהדליק אחר כך בביתו נרות החנוכה. ולזה לא היו כל העיתים שוות, לפעמים היו מתפללין ערבית בשעה שבע בלילה, ולפעמים בשעה תשע בלילה ופעמים אף בשעה עשר בלילה. וההדלקה הייתה נמשכת שתיים או שלוש שעות. והרבה פעמים היה הולך למקוה לטבול קודם ההדלקה, ולאחר המקווה גם כן נשתהה עוד כמחצית השעה עד ההדלקה. ולאחר הדלקת הנרות היה יושב אצל הנרות חצ שעה ויותר. ואחר כך היה הולך אצל השולחן ויושב שם. וציווה לזמר שני מזמורי שיר המעלות. ואחר כך היה אומר תורה במשך שעה לערך. ואחר כך אחד מן הקהל מעמיד יי"ש, והיה מחלק ונותן לחיים – וזה היה לרוב בשעה י"ב מחצית הלילה. ואו אז הלך לחדרו ללמוד. והקהל נפוצו מעט זה בכה וזה בכה, והערך שעה אחרי זה התחילו להתאסף ולהכין עצמם לסעודת חלב. והיה אוכל עם הקהל בייחד והעמיד מי דבש, והיה מחלק ונותן לחיים. והיה מדבר הרבה עם הקהל, מובן ממילא שכמעט לא היה פנאי לישון. גם היו הרבה פעמים שהיו מדליק נר חנוכה  קודם מעריב , ונשתהה אחר כך בערך שעה עד תפילת מעריב.

על כך המשיכו זקני וישישי בית צאנז לשוחח ולספר: היה פעם מעשה, אחר ההדלקה כשישב אצל הנרות תפוש ברעיונות מחשבותיו הקדושות כדרכו בקודש. היה דוחקא דציבורא מאוד, והיה חום גדול מאוד. ובנו הרה"ק מגארליץ זי"ע היה שם ונתעלף מאוד מאוד. ונעשה צעקה גדולה. שאל הדברי חיים: מה הצעקה? נענו ואמרו לו כי בנו הרב מגארליץ נתעלף מאוד. ונתעצם במחשבותיו הלאה כמקודם ועבד עבודתו בקודש. ולא שאל כלל על בנו מה עושה. והאנשים הביאו יין וחומץ ורחצו את הרב מגארליץ, והשכיבוהו על הספה שעמדה שמה והוטב לו מעט. לאחר כלות החצי שעה כשהלך לקרות אצל השולחן, ועבר לפני הספה ששכב שם בנו הרב, ופינו הקהל מקום שיוכל הדברי חיים לעבור לפני הקהל, כי חשבו לבטח שעל כל פנים עתה ישאל האב על בנו – אם הוטב לו מה. אבל עבר לפני הספה ולא עמד כלל וגם לא שאל מאומה אודות בנו. רק הלך ישר אל השולחן וציוה לזמר שיר המעלות ואמר 'תורה'. ובתוך כך הוטב להרה"ק מגארליץ והגביהה עצמו. וכשחילק יי"ש להקהל נתקרב הרה"ק מגארליץ אל השולחן, וחשבו גם כן שעל כל פנים עתה ישאל האב אודות בנו מה קורה עימו, ואם כבר הוטב לו לגמרי. ואמרו לבעל הדברי חיים כי בנו הרב התקרב אצל השולחן, ונתנו כסא עבורו לישב כי היה עדיין חלש, וכשיב הרה"ק אצל אביו. שאלו הדברי חיים: "אם עשה תשובה מקודם? – המשיך בעל הדברי חיים לאמר: כשמתעלפים צריכים לעשות מקודם תשובה… 'דען טאמער מיינט מען אין רעכטען אמת, אני נתעלפתי פעם אחת, ועשית תשובה על כל מחשבה'…. [דרכי חיים]

מצותה למטה מעשרה

פעם אחת בעת הדלקת נרות חנוכה, פנה הרה"ק רבי דוד מטאלנא זי"ע לאחד מן החסידים העומדים עליו שהיה גבה קומה, ושאלו: אתה שזוגתך נמוכה, כיצד הינך נוהג בעת שאתה משוחח עמה, האם אתה גוחן אליה, או שמא היא זו שמגביהה עצמה כלפיך? ובלא להמתין לתשובתו של החסיד המשתאה, פתח הרה"ק רבי דוד בברכה להדליק נר חנוכה.

השאלה המוזרה התמיהה את הנוכחים, שלא ירדו לכונה הטמונה בשאלתו של הרה"ק, ועמדו תמהים ומתפלאים, על שאלה סתומה זו, בעת הנשגבה של הדלקת נרות החנוכה הקדושים.

אמנם לאחר מכן ביאר הרה"ק רבי מרדכי דוב מהורנוסטפיילא זי"ע – שהיה מהנוכחים במקום – ואמר שכונת דודי הרה"ק היתה, לרמז על סוד מצות הדלקת נר חנוכה, דאע"פ שאמרו חז"ל: "מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים", הנה נר חנוכה מצותה למטה מעשרה טפחים דייקא (עיין מאור עינים פר' מקץ דרוש לחנוכה בד"ה ולכן נר חנוכה, שכתב: שהשם כביכול מוריד למטה מעשרה ומתקרב אל האדם להשיבו ולהחזירו אליו), כדאיתא בגמרא, ומרומז זה במה שאמרו חז"ל: "איתתך גוצא גחין ולחיש לה", כמבואר בספה"ק [עיין בספה"ק אוהב ישראל לחנוכה, ועוד].

אכן נודע הדבר להרה"ק רבי דוד כי ש"ב רבי מרדכי דוב גילה סודו, ופירש כונת דבריו הסתומים לחסידים, ויהי ממחרת בשעת הדלקת נרות החנוכה מלמל הרה"ק מטאלנא דבר מה בלחש, לאחד מחסידיו, ואח"כ הסיב פניו, ואמר לרבי מרדכי דוב שעמד מאחריו: "היום לא יעלה בידך לבאר את דברי!"

ועל הישועות

על מצוה נשגבה זן של הדלקת נר חנוכה, גילו לנו באור יקרות רבותינו הקדושים כי יש בכוחה לפעול ישועות ונפלאות למקיימי המצוה כראוי וכיאות. לא בכדי היה שח ונם פעם לאמר הרה"ק רבי מאיר מפרימישלאן זי"ע: שרואה בנרות החנוכה את מה שיעשה כל השנה.

הרי לפנינו עובדה מופלאה ששח וסיפר אחד מחסידי הרה"ק הרש"ב מליובאוויטש זצ"ל שנכנס פעם לחדרו בקודש פנימה, וטרם צאתו מן החדר. אמר לו הרבי: הרי אתה סוחר ביערות, ולפעמים מוכרח אתה להיות ביער כמה ימים רצופים. והכן, כשיגיע ימי החנוכה אל תשכח לקחת עימך נרות חנוכה. קח עמך נרות גדולים. וכך הוי. – המשיך החסיד לספר – כשהגיע ימי החנוכה היה עלי להיות ביער, נזכרתי בדברי הצדיק ואקח איתי נרות חנוכה גדולים. כשבאתי ליער התנפלו עלי גזלנים, גזלו ממני כל כספי ורצו להרגני. התחלתי להתחנן בפניהם שיניחוני לחיות. אבל הם אמרו שזה לא יתכן משום שאם ישחררוני אספר בוודאי לשוטרי המדינה שנמצאים כאן גזלנים וליסטים ויתפסום, לכן מוכרחים הם להרגני. כל תחנוני היו לשוא וראיתי שהנה בא קיצי, בקשתים שירשו לי רק להתפלל ערבית ולהדליק נרות חנוכה טרם מותי, משום שהיום חג חנוכה אצלנו ואנו צריכים להדליק נרות חנוכה. ואכן הרשו לי ברוב טובם לעשות זאת. בעוד הנני מדליק את הנרות עבר בצידי היער פריץ אחד, וכשראה אור מאיר באמצע היער נטה מהדרך לראות מה שם, גם אקדח היה בידו, וכשהגיע אלינו וראה את הגזלנים אסר אותם ואני ניצלתי- סיים החסיד את סיפורו – תא חזי גודל השפעות נרות החנוכה.

ופורקן כהיום הזה

כך היה מנת חלקו של יהודי הלה שפקד אצלו בלבולים קשים והרהורי כפירה בעבודת היוצר ובאמונתו יתברך. פנה הוא לצדיק ורב שסמוך למקום מגוריו עבור שיושיעו ממצוקתו. אמר לו הרב: אינני יכול להועילך, לך נא אצל הרה"ק רבי שלמה מקארלין ויוכל לחלצך מן המיצר. ובא היהודי הלה אצל הרה"ק בעת הדלקת נרות חנוכה בעת שאמר המזמורים כדרכו בקודש. ויהי בהגיעו אל הפסוק (תהילים קלו) 'ויפרקנו מצרינו כי לעולם חסדו' הכה הרה"ק את היהודי על כתפו, ופנה אליו: המאמין אתה שיכול השי"ת לפדות מכל המיצרים והקליפות? ותיכף ומיד נרפא האיש מיצרי מעלליו ומחשבותיו הכוזבות. (שמע שלמה).

נסיים את מאמרינו בעובדה נאה שמובא בספר 'ברכת חיים' על הרה"ק רבי שמואל מסלונים זי"ע שהכין נרות חנוכה שלו להדלקה. והלך לשמוע אצל זקנו הרה"ק בעל 'יסוד העבודה' מברך על הנרות, והיה במחשבתו לשוב מיד ולהדליק נרותיו. אותו יום – ערב שבת חנוכה היה, ביני וביני עבר ליד ביתו אחד מן האורחים המרובם שבאו לשבת. והלה שטרם בירך על הנרות כיון שראה נרות מוכנים לא הרהר הרבה ובירך 'אשר קדשנו להדליק נר חנוכה' העלה בהם אש ומיהר להסתלק מן המקום. כעבור רגע חזר  הרה"ק רבי שמואל זי"ע ועיניו ראו. שתק רגע קט ואמר: "מי שציוה להדליק נר חנוכה, ציוה גם שלא לכעוס". וכאילו לא אירע דבר, הלך מיד לקבל את השבת בשמחה, שכבר לא היה סיפק בידו זמן להכין נרות אחרים ולהדליקם.

נקיים יחד את המצוה בחיות ובהתחדשות – כפי שנקט לכתוב הרה"ק צבי אלימלך מדינוב זי"ע ב'בני יששכר' (מאמר כסלו טבת מאמר ד' אות ט') מה דמובא במסכת סופרים  (כ'-א') 'אסור להדליק בנר ישן'  וזל"ק:  ר"ל לא ידליק את הנר רק על מאי דהוה, מעשה שהיה, אלא צריך להדליק מחדש 'כי האור מתגלה גם עתה במצות ההדלקה.

אף עלינו לצטט את דברי המאירי (שבת כג:)  וז"ל: הרגיל בנר דרך חיבוב מצוה והארה מפורסמת, הווין ליה בנים ת"ח, משמע דבודאי אין מספיק להדליק הנרות כמצות אנשים מלומדה, אלא ההדלקה צריכה להיות דרך חיבוב מצוה והארה מפורסמת, ואז מובטח לו שיזכה לבנים תלמידי חכמים וצדיקים.