פרשת ואתחנן

מאת: הרב מנחם בר' רחמים צדוק

שכר מצוה מצוה [אבות ד ב]

פעם נשאל מורנו ורבנו הגאון הרב יוסף קאפח ע"ה את השאלה, מהי כוונתו של בן עזאי באומרו "שכר מצוה מצוה"? והשיב: "אם קיימת עוד מצוה, הרי שזו באה כשכר על מצוה שקדמה לה" כלומר, עצם קיום המצוות הן כשלעצמן מהוות שכר לעושיהן.

"ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי" – כך אנו אומרים לפחות שלוש פעמים ביום עם סיום התפילה. וכן הושע אומר "וְנֵדְעָ֣ה נִרְדְּפָ֗ה לָדַ֙עַת֙ אֶת־ה'" כלומר הרדיפה אחר המצוות כמוה רדיפה אחר ידיעת ה'.

קיום המצוות ללא ידיעת ה' היא בבחינת "וַיֹּאמֶר אֲדֹ-נָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" [ישע' כט יג].

ידיעת מציאות השם יתברך היא תכלית עבודת ה' בעולם הזה. ובה התחיל הרמב"ם את חיבורו 'היד החזקה'

שנאמר "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" [דברים ד לט]

ונאמר "דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱ-לֹהִים הוּא עָשָׂנוּ ולא[וְלוֹ] אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ" [תהילים ק ג]

וידעת ה' קודמת לעבודה, כעניין שנאמר "וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה' וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין.." [דברי הימים א כח ט]. ומכל האמור לעיל תלמד, שכל מגמתן של קיום המצוות היא לדעת את ה' ולעבדו.

האם שלמות הנפש [נבואה] תלויה בישיבה בארץ ישראל?

משה – לאחר שהגיע לרום המעלות הן במידותיו והן בהשגותיו השכליות שאליהן לא הגיע ולא יגיע שום אדם בכל תולדות האנושות, מתחנן אל ה' לקיים עוד מצוה אחת, להיכנס לארץ. והתשובה: "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" כלומר ששלמותו של האדם אינה נקבעת דווקא אם הוא בארץ ישראל על אף חשיבותו של הדבר, אלא בכל מקום אשר הוא נמצא, אם הגיע לשלמות ידיעת ה' ועבודתו, הרי שבתום 120 שנותיו, יעלה וישמש במרום. וזוהי גישתו של הרמב"ם ובשונה מהוגי דעות גדולים וידועים [ריה"ל ועוד] ששלמות האדם נקבעת אך ורק בשל היותו בעל מידות טובות ומשכיל את הא-לוהים. אנו כעם ה' זכינו לתורה שיש בה מכלול של מצוות הנגזרות מהאל, ועל בסיס פרוגרמת חיים זאת אנו נקראים 'עבדי ה", וללא ספק, שמי שמקיים את המצוות כפי שציווה ה' יתברך, צועד הוא בשביל החיים הנצחיים, אבל ללא ידיעת צור העולמים, כל עבודתו כלפי ה' יתברך עלולה להתפרש 'כמצוות אנשים מלומדה' על כל ההשלכות הכרוכות בכך.

אלישע בן אבויה טעה טעות חמורה בכך שדימה שהגיע לרום המעלות המדותיות וההגיוניות, וחשב שאין כבר צורך בקיום המצוות [קיצץ בנטיעות], אך ממשה רבנו למדנו שיש לו לאדם ובמיוחד אם הוא מישראל המצווה על תרי"ג המצוות, לקיים עוד ועוד מצוות כל עוד רוח חיים באפו, ואת זאת הראה משה ביתר עוז בהתגלמותו בנפש ר' עקיבא בשעה שרומאים סרקו את בשרו במסרקות של ברזל, אמרו לו תלמידיו "רבנו, עד כאן! אל תוסף עוד!". השיב להם ר' עקיבא ואמר "כל ימיי חיכיתי מתי יבוא מקרא זה לידי ואקיימנו… ואהבת את ה'…בכל לבבך ובכל נפשך, אפילו נוטל את נפשך, עובדהו".

ממשה רבנו ע"ה למדנו ששלמותו של האדם אינה נקבעת דווקא אם הוא בארץ ישראל, ומר' עקיבא שהיה בארץ ישראל למדנו שעיקר חייו של האדם הוא קיום תורה ומצוות גם בשעה הקשה שכבר הקיץ עליו הקץ. וביחד שניהם מהווים את השלם בכך הוציאו נשמתם ב-"אחד".