תפארת הקריאה בפרשת 'וירא' – הרב ד"ר ב"צ בר-עמ"י
יש להקפיד לקרוא נכון כל מילה וכל חלק ממילה, לקיים: "תורת ה' תמימה"!
להלן המלצה לחלק מהביטויים שיש להתייחס במיוחד בפרשה.
פרק י"ח
ב: וַיָּרָץ – ה'ר' בקמץ קטן. ההטעמה ב'י' מלעיל.
ג: וַיֹּאמַר – ה'מ' מנוקדת בפתח למרות האתנחתא במילה זו.
כל ' 'וַיֹּאכַל' 'וַיֹּאמַר' – המסתיים בפתח, ההטעמה היא מלרע.
ג: אֲ–דֹנָי – ה'נ' בקמץ גדול ומשמעותו קודש.
ד: רַגְלֵיכֶם – ה'ל' בצירי לשון רבים, ולא בשוא – לשון יחיד.
ו: הָאֹהֱלָה – ההטעמה ב'ל', והמילה מלרע.
יש הסוברים שההטעמה היא ב'א' והמילה היא מלעיל. (צלו"ל).
י: חַיָּה – דגש חזק ב'י', שלא יקבל משמעות אחרת.
י"ב: וַאדֹנִי – ה'א' נחה ואינה נקראת. יש לקרוא: 'וַדֹנִי', עפ"י הכלל "וכל"ב מכניס"
י"ג: אֻמְנָם – ה'א' בקובוץ ואין לקרוא בקמץ (אָמנם).
י"ג: וַאֲנִי זָקַנְתִּי – למרות סוף פסוק, ה'ק' בפתח.
ט"ז: לְשַׁלְּחָם – האות 'ל' השניה בשוא נע ובדגש חזק.
י"ז: הַמְכַסֶּה – מתג ב'ה', השוא שב'מ' הוא (מרחף) נח, וה'ס' בדגש חזק. יש הסוברים כי השוא הוא נע. צלו"ל. נלע"ד: שוא נע. יש ספרים שניקדוהו חטף פתח 'הַמֲכַסֶּה'.
כ: כִּי רָבָּה – ההטעמה ב'ר' מלעיל, וה'ב' בדגש חזק.
כ"א: אֵרְדָה–נָּא – ה'ר' בשוא נע וה'נ' מודגשת בדגש חזק.
כ"א: הַבָּאָה – ההטעמה ב'ב' מלעיל, לשון עבר.
כ"ד: אוּלַי יֵשׁ – להפריד בין הדבקים (י-י).
כ"ו: וְנָשָׂאתִי – לשון עתיד ובכל זאת ההטעמה ב'ש' (חריג).
ל: יִחַר – ההטעמה ב'י' מלעיל.
ל: יִמָּצְאוּן – ה'מ' בדגש חזק וה'צ' בשוא נע.
פרק י"ט
א: וַיָּקָם – ההטעמה ב'י', ה'ק' בקמץ קטן.
ב: הִנֶּה–נָּא – התיבה 'הִנֶּה' מלרע. ה'נ' השניה בדגש חזק.
ב: אֲדֹנַי – ה'נ' בפתח והוא לשון חול – פירוש: 'האדונים שלי'.
ב: וַיֹּאמְרוּ לּא – ה'ל' בדגש חזק, להבדיל בין "ויאמרו לו" ההטעמה היא ב'י' (נסוג אחור) בשני המקרים ה'מ' היא בשוא נע.
ד: טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ – ההטעמה ב'ט' של 'טֶרֶם' וב'כ' של 'יִשְׁכָּבוּ'. (מקום הזרקא והסגולתא על המילה אינם מורים על מקום ההטעמה).
ה: וַיֹּאמְרוּ לוֹ – הטעמה באות 'י' משום נסוג לאחור וה'מ' בשוא נע.
ט: גֶּשׁ הָלְאָה – המילה 'הָלְאָה' מוטעמת ב'ה' הראשונה, השוא הוא נח. וכן בכל המילים שבמקרא. להקפיד להגות נכון את האותיות:'ה' ו'א'.
י"ד: לֹקְחֵי – ה'ק' בשוא נע.
ט"ז: וַיִּתְמַהְמָהּ – ה'ה' הראשונה בשוא נח ויש להגות אותה. ה'ה' האחרונה במפיק וגם אותה צריך להגות. יש להגות את שתי האותיות 'ה'.
י"ח: אֲ–דֹנָי – שם זה קדוש.
כ: אִמָּלְטָה נָּא – הטעמה ב'ט' מלרע. ה'נ' בדגש חזק. יש הסוברים שאין דגש ב'נ'.
צלו"ל. נ"ל: בדגש חזק.
כ: שָׁמָּה – ה'מ' בדגש חזק.
כ"א: הָפְכִּי – ה'ה' בקמץ קטן. ישנן דעות שהאות 'כ' אינה מודגשת בדגש קל אלא רפויה. נ"ל: בדגש, בגלל שהשוא לפני כן הוא שוא נח… בגלל שהאות 'ה' לפני כן בקמץ קטן. (בן-אשר)
כ"ג: צֹעֲרָה – ההטעמה ב'צ'.
ל"ד: מִמָּחֳרָת – ה'מ' השניה בקמץ גדול ובדגש חזק. ה'ח' בקמץ קטן.
ל"ח: יָלְדָה בֵּן – ה'ל' בשוא נע, נקרא:'י-לדה'. ה'ב' בדגש חזק מדין דחיק.
פרק כ'
ה: בְּתָם-לְבָבִי – ה'ת' בקמץ קטן.
ו: לִנְגֹּעַ – יש הקוראים את הפתח גנובה מתחת ל'ע' כאילו נכתבה 'לִנְגוֹ-וַ'ע,
ויש הקוראים אותה 'לִנְגוֹ-אַע"'. נ"ל: 'לִנְגוֹ-וַ'ע'.
ז: וֶחְיֵה – מתג ב'ו'. 'ח' בשוא נח.
י: מָה רָאִיתָ – ה'מ' בקמץ גדול. עפ"י הכלל כל הסמוך לאותיות: 'א'ח'ר' – קמוצות.
י"ב: אָמְנָה – ה'א' בקמץ קטן.
פרק כ"א
א: וַא–דֹנָי – ה'א' נחה ויש לקרוא: 'וַ-דוֹנָי'.
א: דִּבֶּר אֹתוֹ – 'אֹתוֹ' ולא "אִתּוֹ".
ב: הַנּוֹלַד-לוֹ – מתג ב'נ'. שתי האותיות 'ל' רפויות.
ו: יִצְחַק-לִי – ההטעמה באות 'י' הראשונה, ה'צ' בשוא נע. יש המנקדים כאן חטף-פתח.
יש הסוברים בשוא נח. צלו"ל. נ"ל: בשוא נח.
ח: וַיִּגָּמַל – למרות האתנחתא – ה'מ' בפתח.
י"ז אַל תִּירְאִי – ה'ר' בשוא נע, הקורא בשוא נח – משנה את המשמעות.
כ"ז: לַאֲבִימֶלֶךְ – ה'ל' בפתח במקום שוא, כי ה'ל' נמצאת לפני "אֲ" עם חטף פתח.
