תפארת הקריאה בפרשת משפטים
הרב דר' בר עמי הי"ו
יש להקפיד לקרוא נכון כל מילה וכל חלק ממילה, לקיים: "תורת ה' תמימה"!
להלן המלצה לחלק מהביטויים שיש להתייחס במיוחד בפרשה.
פרק כ"א
ב: וּבַשְּׁבִעִת – ה'ש' בדגש חזק.
ד: וְיָלְדָה–לוֹ – מתג ב'י'. 'ל' בשוא נע ורפויה שלא כדין (בן אשר).
ד: לַאדֹנֶיהָ – אין הוגים את ה'א'. נקרא: 'לַדֹנֶיהָ' וכן בפסוק ל"ב, 'לאדניו' נקרא: "לַדֹנָיו" עפ"י הכלל "וכל"ב מכניס". (מבליע את האות).
ו: וְרָצַע אֲדֹנָיו – יש להשמיע את ה'ע' שבסוף התיבה שלא יישמע 'ורצה' וכן מומלץ לשים לב לכל המילים שיש בהן אות 'ע' שלא להבליע אותה כגון : 'אם-רעה'.
ח: אֲשֶׁר-לוֹ – כתוב 'אשר לא', ויש לקרוא ולהתכוון למילה 'לו'. המדקדקים והמקפידים ימשכו בקריאה (קצת) את המילה 'לו', כדי שלא יישמע 'לא!' קצרה והחלטית. מומלץ כך בכל המקומות וכן בכל יום במזמור לתודה… הוא א'להים והוא עשנו ולו אנחנו.. (כתוב 'לא' ויש לקרוא: 'לו').
סביר שהיה הבדל בין הגיית המילה: 'לו' והמילה 'לא!'
ח: יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ – שתי מילים אלו – מפיק 'ה'.
ט: יִיעָדֶנָּה – ה'י' בחיריק מלא אין לבטא אותה בשוא. ה'נ' בדגש חזק ולא מפיק 'ה'.
י: שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ – כולן מפיק 'ה'.
י"א: וְיָצְאָה – ה'צ' בשוא נע נקרא: "וְיָ-צְאָה".
י"ג: אִנָּה לְיָדוֹ – ה'נ' בדגש חזק ולא מפיק 'ה'.
י"ט: וְרַפֹּא יְרַפֵּא – בשתי המילים האות 'פ' בדגש חזק.
כ"א: לֹא יֻקַּם – האות 'ק' בדגש חזק לשון נקמה.
כ"ט: שׁוֹר נַגָּח. – דגש חזק ב'ג' (שם תואר ולא פועל).
ל"א: יֵעָשֶׂה לּוֹ – טעם נסוג לאחור, ההטעמה ב'ע', דגש חזק ב'ל'.
ל"ב: לַאדֹנָיו – 'א' נחה. נקרא: "לַדוֹנָיו".
ל"ג: וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר – תיבת 'ונפל' מלעיל, ה'מ' בדגש, יש סוברים שזה דגש חזק ויש סוברים דגש קל. נ"ל: דגש קל. ו'ש' שבמילה 'שור' בדגש חזק מדין דחיק.
ל"ז: וְאַרְבַּע-צֹאן – המילה 'וארבע' להטעים את ה'ב', מלרע.
פרק כ"ב
ד: כִּי יַבְעֶר-אִישׁ – ה'ע' בסגול. (שילח את בעירו – בהמתו, לרעות בשדה אחר).
ה: כִּי תֵצֵא – מלרע.
י"ט: לָאֱלֹהִים – ה'ל' הראשונה במתג ובקמץ גדול, לא בצירי. ה'א' כן נהגית למרות אותיות 'ו'כ'ל'ב' לפני שם א'להים קודש או חול. כאן השם – חול.
י"ט: יָחֳרַם – 'י' בקמץ גדול, 'ח' בחטף קמץ. י"א שה'י' בקמץ קטן. נ"ל: בקמץ גדול.
כ: גֵרִים הֱיִיתֶם – ה'ה' בחטף סגול.
כ"א: תְעַנּוּן – להקפיד על דגש חזק ב'נ' מלשון עִנּוּי.
כ"ב: אִם עַנֵּה – ה'נ' בדגש חזק לשון עינוי. הקורא ללא דגש, משנה משמעות ויכול חלילה להגיע למשמעות הפסוק "עֲנֵה כסיל כאיוולתו".
כ"ב: תְעַנֶּה – ה'ת' בשוא נע (לא בפתח) ה'נ' בסגול, י"א בצירי. בן אשר: בסגול.
כ"ו: וְשָׁמַעְתִּי – הטעם ב'ת' מלרע לשון עתיד, המטעים אחרת משנה משמעות.
פרק כ"ג
ג: לֹא תֶהְדַּר – ה'ה' בשוא נח, יש להגות היטב את האות 'ה'.
יש לקרוא: תֶּהְ-דַּר". ה'ד' בדגש קל.
ד: אֹיִבְךָ – 'א' בחולם חסר, 'י' בחיריק חסר 'ב' בשוא נח. נקרא אֹ-יִבְ-ךָ.
ה: שֹׂנַאֲךָ – ה'נ' בפתח, ה'א' בחטף פתח.
ט"ז: בְּאָסְפְּךָ – ה'א' בקמץ חטף קמץ קטן.
כ: לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ – במילה 'לִשְׁמָרְךָ' הקמץ הוא קטן וה'ר' בשוא נח.
כ"א: אַל-תַּמֵּר בּוֹ – ה'מ' בדגש חזק.
ל"א: אֶת-גְּבֻלְךָ – ה'ב' מנוקדת בשורוק (גבולך) אלא שבכתיב התורה נכתב כאן בכתיב חסר ללא 'ו', ולכן השוא ב'ל' הוא נע, ככל שוא הבא לאחר תנועה גדולה.
פרק כ"ד
י"ב: וֶהְיֵה-שָׁם – הרד"ק: מנקד "וֶהֱיֵה". רוב הדיעות "וֶהְיֵה" – ה'ה' בשוא נח.