תשובות בעניינים שונים מכתי"ק מאת הרה"ג שלמה קורח נע"ג

 

מעשר כספים

שאלה: אברך או כל אדם אחר שב"ה אין לו חובות, האם רצוי לתת מעשר כספים מן הרווחים שיש לו, וכפי הנשמע בתימן לא נהגו בזה, וצ"ב מדוע:

תשובה: גם עתה יש מחלוקת בין הפוסקים, ויש סוברים שאין זה אלא ממנהג ולא חובה, ויש אומרים שיש חובה מדרבנן[א]:

ב. דחיית שידוכים

שאלה: ידוע מהגרי"י קנייבסקי זצ"ל שאמר לבחור רווק מבוגר שנתאונן בפניו על שלא מצא עדיין את בת זוגו, ואמר לו הגרי"י קנייבסקי, שהוא דוחה את מזלו במו ידיו. יורנו רבינו, האם אכן ביד האדם לדחות מזלו בידיו, ומהו גדר הדבר:

תשובה: ראשית, כך מסורת בבתינו שיש מצבים שהאדם דוחה מזלו בידים, וכעין זה יש למצוא בדברי חכמים, משנה מקום משנה מזל, רואים מכאן שיש ביד האדם לשנות מזלו:

ג. אמירת קדיש עם כובע וחליפה או טלית

שאלה: יורנו רבינו, האם לדידן יש להקפיד לומר קדיש וכיוצא בזה, דוקא עם כובע וחליפה או עם טלית:

תשובה: לא דקדקו. אמנם ברור שיש תמיד כיסוי ראש, וגם טלית בכל התפילות[ב]:

ד. אמירת ברכת המזון עם כובע או טלית

שאלה: יורנו רבינו, האם ראוי להקפיד לברך ברכת המזון עם כובע או טלית, שהרי בשו"ע בסימן קפ"ג כתב שברכת המזון צריכה להיות באימה וביראה, וכמו בתפילה. (והרי בתימן היו עטופים בטלית אז), או שאין צורך להקפיד בכך:

תשובה: וכי הבגדים גורמין ליראה? הדבר ברור שלא התעטפו בטלית לברכת המזון[ג]:

ה. נגיעה בצואת האף והחוטם

שאלה: אם נגע בצואת האף והחוטם, האם יש להקפיד בנטילת ידים לדברים שבקדושה, וכמו נגיעה בצואה ממש, והאם יש חילוק בנגיעה בפנים או בחוץ:

תשובה: לא שמענו, אלא אם נגע במלמולי זעה שבגוף (צריך נטילה). והמדקדק מנקה ידיו בכל מידי דמנקה. וצואה שאני[ד]:

ו. העומד בתפילה ושמע קדושה

שאלה: העומד בשמונה עשרה ושמע קדושה, האם צריך להמתין לשמוע הקדושה, וכדעת מרן בשו"ע סימן ק"ד סעיף ז', או שאין להמתין כלל מחשש הפסק, וכדעת הרמב"ם בפ"י הט"ז מהלכות תפילה (ומהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק ח"ג סימן ר"ג ביאר דעתו, ובעריכת שולחן שם הובאו ב' הדעות ללא הכרעה). יורנו רבינו בדבר זה, משום שלדידן אין בזה משום מנהג, שהרי כל הציבור היו מסיימים התפילה עד שהיה הש"צ מתחיל החזרה, משא"כ בזמן הזה:

תשובה: כבר כתבתי והעדתי, כי חכמי הדור שעלו מתימן קבעו בכל דבר שאין לנו מנהג, פוסקים כפי חכמי הספרדים[ה]:

ז. בדבר שאין בו מנהג, אם לדידן נקטינן כהרמב"ם או כהשולחן ערוך

שאלה: בדבר שלא היה מצוי בו מנהג בתימן, ונחלקו הרמב"ם והשו"ע בדבר זה, כיצד יש לפסוק בזה, אם כהרמב"ם או כהשולחן ערוך. [וכדוגמת השאלה הקודמת]. יורנו רבינו בדבר זה, שיש לו כמה וכמה נפקותות למעשה:

תשובה: כנ"ל[ו]:

ח. בגדר שתייה המחייבת בברכת שהכל

שאלה: בשו"ע (סימן ר"ד סעיף ז') כתוב שהשותה מברך ברכת שהכל נהיה בדברו, דוקא כאשר הוא שותה 'לצמאו', יורנו רבינו, האם שתיית מים חמים נחשבת כשתייה המרווה את צמאונו, שהרי האדם נהנה ממנה. וכן הוא הדין לגבי שתיית מי סודה:

תשובה: שתיית מים חמים, כיון שא"א לשתותו ברציפות, אלא מחמת החום שותין אותו בהפסקות, אין מברכים בורא נפשות. אבל ברכת שהכל נהיה בדברו, הכל מברכין[ז]:

ט. מהי השמחה שצריכים בחודש אדר

שאלה: אמרו רבותינו (תענית כט, א), משנכנס אדר מרבים בשמחה. יורנו רבינו, מהו הביטוי הנכון לשמחה הצריכה להיות בחודש אדר:

תשובה: כל שיש בה עבודת היוצר, הוא מעשה השמחה, והשאר שמחת הוללות וסכלות, וכפי שכתב הרמב"ם, והעלהו מרן בסוף הלכות יו"ט[ח]:

י. אכילה קודם קריאת המגילה לנשים

שאלה: הרב שליט"א כתב בספרו עריכת שולחן סוף סימן תרצ"ב, שאין לאכול קודם קריאת המגילה, ואף טעימה אין להתיר כי אם לצורך גדול. יורנו רבינו, האם יש להתיר האכילה לנשים הממתינות בבית עד שיבואו בעליהם מבית הכנסת לקרוא להן את המגילה, ופעמים רבות צריכות להמתין כמה שעות עד שקוראים להם את המגילה, ובפרט בקריאת היום. האם יש להתיר להם אכילה בכגון דא. [ושמענו שבתימן נהגו להקל בזה לנשים. האם נכון הדבר]:

תשובה: נשים המתענות פשיטא שאין לענותם יותר על מה שנצטוו. ואף ביום יש להתיר להם קודם קריאת מגילה, ומלבד מה שיתכן שעל ידי שהייה מרובה יגרם עגמת נפש וטרוניות[ט]:

א. וראה בשבות יעקב ח"ב סימן פ"ה שכתב, ממשמעות גדולי הפוסקים הראשונים שהשמיטו דין מעשר כספים לעניים
בזמן הזה, מבואר שאין חיוב מדינא ואפילו מדרבנן ליתן מעשר כספים. וגם הרמב"ם והשו"ע שהזכירו לתת מעשר כספים במדה בינונית, סיימו שם, שעכ"פ לא ימנע האדם מלתת שלישית השקל בשנה, משמע שאין המעשר כספים חובה מן הדין. והרי אף מעשר עני בתבואה ובפירות אינו נוהג אלא בשנה השלישית והשישית, וודאי שמעשר כספים לא יהיה חמור יותר, אלא ודאי שאין זה חיוב אפילו מדרבנן. 'ולכן לא נהגו בזה בכל המקומות'. עכתו"ד. ובשו"ת חוות יאיר סימן רכ"ד כתב, ואילו היה דין מעשר כספים מדרבנן, לא היו ישראל מקילים בו 'עד שרק אחד מעיר ושנים ממשפחה נזהרים בו', ע"ש. ובשו"ת ישמח לבב חיו"ד סימן ל"א כתב, המנהג פשוט כהב"ח, שהרי לא נהגו להפריש מעשר כספים זולת השרידים אשר ה' קורא, אחד מעיר ושנים ממשפחה, וגם אלה לא נהגו בו כדין מעשר כספים המובא בטור. אלא ודאי שהעיקר כדברי הב"ח. ואם הלכה רופפת בידך, פוק חזי מאי עמא דבר, ע"ש. גם בברכי יוסף יו"ד סימן רמ"ט ס"ק ג' כתב, שזאת לפנים בישראל, לא נהגו לדקדק במעשר כספים אלא סוחרים ועשירים וכו'. אך שם כתב, שיתכן הטעם שהקלו בזה, לא משום שסברו כהב"ח הנז"ל, אלא מה שרוב העולם מקילים בעניין זה הוא משום שאמרו חז"ל שהזן את בניו ואת בנותיו הקטנים נחשב לצדקה, ועל הרוב יותר ממחצית מן הוצאות האדם הם על בניו לימודם וטיפולם. ולכן לא דקדקו בזה הראשונים, ע"ש. (ועיין עוד שם ס"ק ח"י).

והנה היה מקום לומר, דשאני בתימן שמחמת העניות ששררה שם, על כן הקלו ולא הפרישו מעשר כספים כלל, שהרי אף על המחיה ועל הכלכלה לא היה כדי צרכם, וכל שכן בשביל להפריש מעשר כספים. דהנה ראה בשו"ת החיים והשלום למהרח"כ סימן קי"ט בעניין מנהג תימן בסעודה רביעית, שכתב שלא נהגו בזה, מפני שהיו עושים סעודה ג' סמוך לחשיכה וממשיכין עד הלילה, והרי היא עולה להן לסעודת מוצש"ק. ויש מי שאוכל זאת במיני תרגימא, משום שהוא שבע מסעודה שלישית. או שמא הקילו בה מפני שהיא רשות, ע"ש. וע"ע בדבריו שם סימן קס"ז. וכן כתב בעריכת שולחן או"ח סימן ש', שבתימן לא הקפידו בסעודה רביעית, עיין שם טעמו ונמוקו.

שוב שאלנו על כך למו"ר הגר"ש קורח שליט"א, והשיב כך, הלא בתימן לא כולם היו עניים ממש, ודי בזה שכארבעים אחוז בודאי היתה להם יכולת לקיים סעודה רביעית, ואעפ"כ לא ראינו שנהגו בכך, ואף זקני וחכמי הדור. וכבר הארכתי בזה בספרי בתשובה להגר"ש דבליצקי שליט"א, עיין שם. אמנם פשוט שהרוצה לקדש עצמו במותר, קדוש יֵאָמֵר לו. אבל כוונתי היא דלדידן אין זה חיוב גמור מן הדין, עד כאן דברי הגאון שליט"א. ומאידך ראה מה שהובא בקובץ יוסף לקח ממהר"י צובירי זצוק"ל בעניין זה, ודו"ק מינה לנדון דידן. ומאידך יש שדקדקו בזה ואף הוסיפו עד חומש, כמובא בספר שלחן ערוך המקוצר ח"ה סימן קס"ט הערה ל"ח. (ראה סידור עץ חיים דף י"ג ע"א, ובענף חיים סדר הנהגת ערב שבת אות ג' ד"ה כתוב בספר, ובספר קיץ המזבח למהר"ח כסאר זצ"ל פרשת תולדות על הפסוק ויזרע יצחק).

אכן, המעיין בדקדוק לשון התשובה, יראה שדקדק רבינו לכתוב שאמנם יש מחלוקת בזה בפוסקים ועל כן עד עתה ישנה מחלוקת בפוסקים בדבר זה, ופשוט שאבותינו סמכו על הרבה פוסקים שכן סבירא להו, וכן על הצירופים הנוספים שהיו לפי מצבם. אך עתה בזמן הזה שב"ה ישנם שפרנסתם מצוייה להם, אין להם להקל במצוה חשובה זו.  אלא יש להוסיף לכך, מה ששמענו מפיו שליט"א עוד בעניין זה, שבזמן הזה אשר רבים מבני התורה בפרט, רובצים עליהם חובות רבים ועצומים מחמת הוצאות תלמוד תורה של בניו ובנותיו, וכן הוצאות מגורים וחתונות הצאצאים וכיוצא בזה, אשר על כן, אף לשיטת הסוברים שמעשר כספים הוא חיוב, פשוט שבכהאיי גוונא אין חיוב כלל, שהרי מצות פריעת בעל חוב היא מן התורה, משא"כ מעשר כספים שיתכן שהוא רק ממנהג גרידא.

ב. נראה ביאור כוונת רבינו היא, שאמנם בשעת התפילה התעטפו בטלית כדין, אבל לא היה זה מדין הקדיש דוקא [אלא
שבתימן דבר זה לא היה מצוי כל כך, שהרי לעולם היו עטופים בטליתותיהם, מלבד בביתם, וכדלהלן], ועל כן כשעלו לארץ ישראל, ונשתנה סדר הנהגתם ולא היו עטופים בטלית אלא בשחרית ולא בשאר היום, שוב לא דקדקו ללבוש כובע או טלית מיוחדת לקדיש. וכ"ז כפי שנוהג רבינו שליט"א שלא לדקדק כל כך לאחר אמירת שיעורו השבועי בביתו, לומר קדיש דוקא עם טלית או לחבוש כובע לצורך כך.

ג. כלומר, שדעת רבינו שאין צורך לדקדק בלבישת טלית או כובע וחליפה בברכת המזון, וכסגנון לשונו: וכי הבגדים
גורמין ליראה… וכן בתימן לא הקפידו ללבוש טלית במיוחד לצורך ברכת המזון. וזאת כפי שנוהג מו"ר שליט"א בעצמו. ועיין בסערת תימן דף קט"ז שמבואר שם שבביתם היו פושטים טליתותיהם, ורק כשיצאו לשוק נתעטפו בטלית, ע"ש.

ד. הנה ברמ"א בסימן צ"ב סעיף ז' כתב, ולכן אסור ליגע במקומות אלו בשעה שעומדים בתפילה או עוסק בתורה, וכן
בצואת האוזן והאף, כי אם על ידי בגד. ע"כ. ומקורו הוא מדברי מהרי"ל בהלכות תפילה דף ע"ט ע"א, ומפני שצואת האף והחוטם נחשבת כצואה, כמבואר בבבא מציעא דף ק"ז ע"ב, עיין שם. וכן פסקו כמה אחרונים שם [וכן נראית דעת השתילי זיתים שם שהעלה הגהת רמ"א זו]. ומאידך ראה למשנה ברורה שם ס"ק ל' שכתב על דברי הרמ"א הנז"ל, והגר"א מיקל בזה, וכן כתב בשערי תשובה בשם מור וקציעה. עכ"ל. [ויש שרצו לומר שאף הם לא הקילו אלא בנגיעה מבחוץ, אולם אם הוא תוחב אצבעו לתוך אזנו או חוטמו, צריך נטילה. וצ"ע מסתימת דבריהם]. ועכ"פ מנהג תימן שלא להצריך נטילת ידים בזה מעיקר הדין, ורק המדקדק מנקה ידיו בכל מידי דמנקה, וכפי שכתב לן רבינו כאן. וכזאת כתב הגאון מהרי"ץ בספר מעיל קטון סימן ו' ס"ק קי"ג, כתב מהריק"ש בערך לחם שם, ויש מחמירין בלכלוך האוזן והחוטם, ולא נהגו כן. (ע"כ). וכן המנהג ברבת מבני עמינו. אמנם ראיתי להרבה מהחכמים שבדורינו שמחמירים בזה, ועליהם תבוא ברכת טוב. עד כאן דבריו.

ה. הנה מבוארת לן דעת רבינו שליט"א, שבכל דבר שאין בו מנהג, ונחלקו בו רבינו הרמב"ם ומרן השו"ע, לדידן העיקר
כדעת מרן השו"ע. ועיקר דבר זה כתב רבינו בספרו עריכת שולחן ילקוט-חיים חלק י"ג הערה י"ד, כיעו"ש. ובתשובה זו מבואר שרבינו קיבל זאת מפי זקני וחכמי תימן שכך עלתה ההסכמה בכל כיוצא בזה. ובקובץ שפתי מלך גליון ד' בכללי הוראה ומסורת, הנמצא בשלבי עריכה, הארכנו בבירור דעת רבינו בכ"ז, ע"ש. ולגוף העניין, הנה דעת רוב הפוסקים היא שיש להפסיק הן בקדושה והן באמן יהא שמיה רבה, וכן נפסק בשו"ע סימן ק"ד סעיף ז' בזה"ל: אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה, אלא ישתוק ויכוין לְמה שאומר שליח ציבור, ויהא כעונה. ע"כ. ומאידך דעת הרמב"ם בפ"י מהלכות תפילה הט"ז שאינו מפסיק ואפילו לא בשתיקה, כיעו"ש. ומהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק ח"ג סימן ר"ג עשה חילוק בדעת הרמב"ם בין קדושה לאמן יהא שמיה רבא, ע"ש. ומיהו בהגהת שו"ע העלה דעת הרמב"ם הנז"ל, ולא הזכיר חילוק בדבר, עיין שם. ואמנם הכרעת מהרי"ץ נראית יותר כדעת רבינו הרמב"ם בזה, וכנ"ל. אלא שהעיקר למעשה היא כדעת מרן בשו"ע שם, שהרי בתימן לא היה מצוי בדבר זה מנהג, כנזכר בגוף השאלה, ורק השתא הכא שנשתנו סדרי עולם, לעתים תכופות נתקלים שאלה זו, ולכן העיקר כדעת מרן בשו"ע. וכן העלה מהר"ע בסיס שליט"א בתשובה שנדפסה בקונטרס בעניין הלל בקירוי, עפ"י מה ששמע ובירר עם זקני תלמידי חכמים, ע"ש. [ויש שהעירו בזה, שהרי בשו"ע משמע שכשהוא שותק הוא יוצא ידי חובה באמירת הש"ץ הקדושה, ובקהילות תימן לא נשמע קולו של החזן יותר מן הציבור כשאומר הקדושה, וכמה אחרונים כתבו שבכהאיי גוונא שלא נשמע קולו של הש"ץ, אין צורך להפסיק לשמוע הקדושה. ועיין דקדוק לשון השתילי זיתים שם ס"ק י"ד, ומה שכתב בזה בפירוש זית רענן בסביב לשולחנך שם ליישב בזה, וצ"ע].

ו. ראה בראשית הביאורים בתשובה הקודמת, ומשם באר"ה.

ז. ראה בשו"ת פעולת צדיק חלק א' סימן פ"ב שכתב בביאור מה שאינו מברך אם שותה מים לצמאו, מכיון שאינו נהנה
מהם. ומיהו השותה מים בימות החמה לקרר גופו, אף על פי שאינו לצמאו, הרי זה מברך עליו, דהא נהנה ממנו וכו'. וכן כתב הרב פרי חדש שם. ע"כ. וכן העלה בהגהותיו לשולחן ערוך שם. ולפ"ז פשוט שהוא הדין ששותה מים חמים בימות הגשמים להחם גופו, וכפי שכתב לן הגאון שליט"א. [ולגבי שתיית מי סודה, יש מחכמי דורינו שכתבו מהטעם הנזכר לברך עליו אע"פ שאינו שותה לצמאו].

ח. וראוי להביא כאן את דבריו המאלפים של הגר"ש פינקוס זצ"ל (פורים), וכך הם תמצית דבריו: סוגית השמחה בחודש
אדר, ובפרט בימי הפורים נראה כי עניינה היא ההתחדשות, הכח העצום הטמון בהתחדשות, גורם לשמחה אצל האדם. ויסוד לדבר מצאנו במטבע שטבעו חכמים בברכת 'שהשמחה במעונו', ובכל בו פירש שהשמחה היא אצל הקב"ה, מפני שבכל רגע ורגע נוצרים מלאכים חדשים. כלומר, חידושם של מלאכי השרת מעורר את השמחה במעונו. והנה חודש אדר וימי הפורים הם בסוף השנה, לאחר כל המועדים הנפלאים, באחרית השנה כשנדמה שמגיעים למצב של יאוש, ישנו כח מיוחד של התחדשות המעוררת מחדש את החיים. על אף כלל הסיבות המעוררות את החולשה והרפיון מחמת סוף הזמן וכלל העבודה הארוכה של ימי החורף, מסוגל כל אדם, ובמיוחד בן ישיבה, להתחיל מבראשית, לברוא בעצמו אדם חדש, תחיית המתים רוחנית – היא השמחה הגדולה של חודש אדר וימי הפורים. רמז לדבר הוא מזל חודש אדר – דגים. לדג יש כח מיוחד שהוא פרה ורבה. לעת סיום השנה, כשנדמה לאדם שנגמרים חייו, מגיע חודש אדר בו כח התחייה וההתחדשות. ועיקר ההתחדשות נעשית ע"י לימוד התורה, היא מעוררת שמחת חיים ותקוה למציאות חדשה, קדושת התורה יש בה מעלת הצומח והריבוי, החידושים שבתורה, היא השעשוע של הקב"ה וכלל ישראל. רק על ידה ניתן הכח של בריאה ויצירה. זוהי העבודה המיוחדת של חודש אדר, ואסור לאדם לאבדה. חובה עלינו לעבוד היטב בכדי להשיג את סגולת הימים ולהתחדש. עד כאן עיקרי דבריו. וראה עוד בספר גליא מסכת חלק ב' ליקוטי דרוש ד"ה בתענית, ובספר משנת איש דף קמ"ח מה שהובא בזה משמיה דהגרי"ש אלישיב זצ"ל.

ט. ובספר שולחן ערוך המקוצר סימן קכ"ב הערה כ' כתב שהמנהג הפשוט הוא, שהנשים שקוראין להן בבית, אוכלות
תחילה בבוקר, וכן בלילה במוצאי תענית, ע"ש. וכן כתב במצפי"ת דף קל"ה שהמנהג הפשוט היה, שכאשר שבו מבית הכנסת לביתם, עורכים סעודה כיד המלך הן ביום והן בלילה, ורק לאחר מכן קוראים את המגילה לנשים, כיעו"ש. ובספר ברית כהונה חלק א' דף צ"ו אות י"ד כתב, שכן הוא מנהג ג'רבה, והאריך ליישב מנהגם, ולפי ששם נתברר טעם הדבר, נעלה תורף דבריו: המנהג פשוט פה (ג'רבה), לקרוא המגילה לנשים ולבנות המחוייבות בלילה, וכן לחזור ולקרות להם ביום וכו', אלא דביום על הרוב יש קוראים להם במאוחר אחר חצות באיזה שעות, מפני הטרדה בצרכי יום הפורים ומשלוח מנות ומתנות לאביונים, ויקשה להם להתאסף יחד לשמוע המגילה רק במאוחר, וכאמור. והגם דמור"ם ז"ל סימן תרצ"ב סעיף ד' כתב דאסור לאכול קודם שישמע קריאת המגילה וכו'. מכל מקום נראה דלגבי הנשים שאין ביכולתם לקרוא המגילה, והם מצפות לבעליהן לבוא מבית הכנסת לקרוא להם את המגילה, ובינתים הם צריכים להכין צרכי החג אפיה ובישול ומשלוח מנות ומתנות לאביונים, ובצאת בעליהן מבית הכנסת, גם כן צריכים הבעלים לסעוד או ללכת לשוק לקנות שאר צרכי החג, אין להחמיר עליהן שיהיו בלתי אכילה עד שישמעו המגילה, דהוה להו שעת הדחק, ושעת הדחק כדיעבד דמי, ובדיעבד זמנה כל היום. ועוד, דהנשים מסתמא הם חלושים, ויקשה להם להתאחר כל כך בלתי אכילה, ואם כן הו"ל כהא דכתב הרב כף החיים שם אות ל"ח, דאם הוא אדם חלוש, והשהייה מזקת לבריאותו, ויכול לבוא לידי חולי, והטעימה מעט אינה מספקת לו, נראה דשרי לאכול. אך יבקש מאחֵר שיזכירנו לקרוא את המגילה אחר אכילתו. וציין להמ"ב אות ט"ז, ע"ש. ואם כן בנדון דידן נמי, הא איכא הבעל שמזכירם, להיותו רגיל תמיד לקרוא להם. וכן כיון שדרכם להתאסף יחד הרבה נשים לשמוע המגילה, זו מזכירה את זו, והו"ל כאילו יש מי שנצטוה להזכירם. ומ"מ נראה, דכל מי שאפשר לו בלא דוחק לקרוא המגילה לאשתו ושאר בני ביתו תכף בצאתו מבית הכנסת, יותר טוב ויותר נכון. עכ"ל הבהיר. ועיין עוד בקובץ בנתיבות ההלכה חלק ל"ד דף ר"ט שהביאו הוראת הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בפתגמא דנא, וז"ל: וא"ל רבינו, שתמוה למה מחמירים שלא לאכול קודם מגילה, ולא מחמירים שלא לאכול קודם תקיעת שופר. 'ובאמת מותר להנהיג שיאכלו כל הציבור סעודת ארעי'. ע"כ. ופעם אחרת אמר רבינו כלשון הזה: אם מקילים לאכול קודם שופר, כל שכן שקודם מגילה מותר. ואפשר כן לנהוג לכל הציבור. ע"כ. ועיין עוד במשנה ברורה סימן תרצ"ב ס"ק ט"ו, ובשעה"צ ס"ק כ"ט, ודו"ק. וראה עוד מה שכתבו בעניין זה בשו"ת שלמת חיים סימן ק"ד, ובשו"ת יביע אומר חלק ט' סימן ס"ז, וחזון עובדיה פורים דף צ"ה, ובשו"ת תשובות והנהגות חלק א' סימן רכ"א.