באילו תנאים ניתן לעשות 'עירוב תחומין' עבור אדם אחר?

האם ניתן להחליט בשבת על תחוּלתו של 'עירוב התחומין'?
על איזה 'עירוב תחומין' אסור לברך?         באדיבות "דרשו"

האם ניתן להחליט בשבת על תחוּלתו של 'עירוב התחומין'?

כל אדם רשאי ללכת בשבת עד אלפיים אמה מהמקום שבו שוהה בזמן 'בין השמשות' של כניסת השבת, וזהו 'תחום שבת'. ואם עושה 'עירוב תחומין' באמצעות הנחת מְזון שתי סעודות במרחק של עד אלפיים אמה ממקום הימצאו, נחשב מקום העירוב כמקום שביתתו, למרות שאינו שוהה בו בזמן בין השמשות, ותחום שבת נמדד עבורו ממקום זה, ולא מהמקום בו הוא שוהה.

ומי שטרם החליט אם הוא אכן חפֵץ בעירוב תחומין, רשאי לעשות את העירוב, ולהחליט בשבת עצמה אם הוא חפץ בו; ובשעה שהחליט כי הוא חפץ בו, נחשב הדבר כאילו כבר בכניסת השבת חפַץ בו, והעירוב חל למפרע מכניסת השבת.

אולם, אם התרחק בשבת יותר מאלפיים אמה ממקום העירוב; וכגון שהניח את מזון העירוב במרחק של אלף אמה למזרח ביתו, ובזמן בין השמשות שהה בביתו, ואז הלך למרחק של אלף וחמש מאות אמה למערב ביתו, שהוא אלפיים וחמש מאות אמה ממקום העירוב – אינו יכול עוד להחליט כי הוא חפץ בעירוב, שהרי כבר יצא מתחומו של מקום העירוב. [שו"ע תיג, א, משנ"ב ח, וביה"ל ד"ה שארצה]

על איזה 'עירוב תחומין' אסור לברך?

בהמשך לאמוּר: רשאי אדם לעשות עירוב תחומין לשני צדדים, כגון למזרח ולמערב, ולהחליט בשבת איזה ממקומות העירוב הוא מקום שביתתו; אך אם התרחק בשבת יותר מאלפיים אמה מאחד מהם, אינו יכול עוד להחליט כי הוא חפץ בו.

ואף אם תלה אם ההחלטה בדעת אחרים, וכגון שעשה עירובי תחומין במזרח ובמערב, ואמר שאם יבוא אדם פלוני למזרח, יחול העירוב שבמזרח, ואם יבוא אדם פלוני למערב, יחול העירוב שבמערב – בשעה שבא אותו אדם בשבת, חל העירוב בצד שאליו בא. אולם, באופן זה, אינו רשאי להתרחק בשבת יותר מאלפיים אמה מאף אחד ממקומות העירוב, מחשש שמא לאחר מכן יתברר למפרע כי מקום שביתתו הוא במקום העירוב הזה שממנו התרחק, ונמצא שהתרחק יותר מאלפיים אמה ממקום שביתתו.

ובכל אופן שאדם עושה עירוב ללא החלטה כי אכן זהו מקום שביתתו – אינו רשאי לברך עליו, שהרי אם לבסוף יחליט שלא להשתמש בעירוב, נמצאת ברכתו לבטלה. [שו"ע תיג, א, ומשנ"ב ט-י; ביאורים ומוספים]

באילו תנאים ניתן לעשות 'עירוב תחומין' עבור אדם אחר?

יכול אדם לעשות עירוב תחומין על ידי הנחת מְזון שתי סעודות במקום העירוב, עבור אחֵרים, בתנאים הבאים:

א. שכמוּת המזון תכיל מְזון שתי סעודות עבור כל אחד מאלו שעבורם עושה את העירוב. וצריך להניח המזון של כולם בכלי אחד.

ב. שיזַכה להם את המזון על ידי אדם אחֵר, (ראה פִּרטי ההקנאה בשו"ע שסו, י).

ג. שיפרט לאחר הנחת העירוב עבור מי מניחו, דהיינו שיאמר שעל ידי עירוב זה יהיה מותר לפלוני ולפלוני – או: לכל תושבי העיר – ללכת למחרת אלפיים אמה. או שכל אחד מהם יאמר בעצמו, שעל ידי עירוב זה יהיה מותר לו וכו'.

ד. שיודיע להם לפני כניסת השבת – אף לאחר הנחת המזון במקומו, והאמירה הנ"ל – כי עשה עירוב עבורם; כיון שדעתו של כל אחד מהם נצרכת על מנת 'לקנות שביתה' עבורו במקום העירוב. ומי שהודיעוהו כי עשו עבורו עירוב תחומין, והחליט שאינו רוצה בו, ובשבת שינה את דעתו והחליט כי הוא רוצה בו – אין העירוב חל; אך אם היה בדעתו שבשבת יחליט אם הוא רוצה בעירוב, העירוב חל. [שו"ע תיג, א, משנ"ב א, ד ו־ז, שעה"צ ב, וביה"ל ד"ה המערב, וד"ה וכל]

באדיבות "דרשו"