דברי תורה –  חג הסוכות 

"בסוכות תשבו…. כל האזרח בישראל ישבו בסוכות"
להבין כפל הלשון יש לומר בדרך מליצה כי יש החושבים שחוה״מ נעשה בשביל לצאת לביקורים אל הקרובים ואח״כ הקרובים רוצים להחזיר הביקור, ונגרם לכך שבמקום ליישב וללמוד בסוכה כמו שהיה באמת כוונת התורה שישבו ויתבוננו במצוות ה' מחפשים איך לבלות את ימי חוה״מ ונגרם ביטול תורה מרובה, ולכן רמזה תורה בסוכות תשבו כל השבעת ימים ולא תסובבו את העיר ללכת לביקורים ואז תגרמו לזה שכל האזרח בישראל ג״כ יישב וילמד בסוכה ולא יצטרך להחזיר הביקור ויהיה נחת רוח למעלה ולמטה. (מדבר יהודה)

"בסוכות תשבו שבעת ימים"
מדוע ציווה ה' ליישב שבעת ימים בסוכה, לא פחות ולא יותר? ואיתא בספה"ק אחד הטעמים לזכר שבעה ענני כבוד שהיה לכל אחד, ארבע לארבע רוחות, אחד מלמעלה ואחד מלמטה ואחד מלפניהם ליישר את ההרים והגבעות ולהרוג נחשים ועקרבים שנמצאים במדבר. וזהו הטעם מדוע תשבו שבעת ימים כי בסוכות הושבתי וכו' ושם היו שבעה ענני כבוד. (ילקוט יצחק)

"ולקחתם לכם.. ושמחתם לפני… בסוכות תשבו…"
יש לדקדק מה הטעם שהציוויים במצות סוכה כתובים בלשון רבים והציוויים במצות פסח כתוב בלשון יחיד, שבעת ימים תאכל מצות וכן ששת ימים תאכל מצות, לא יראה לך, וכו'.
ויש לתרץ עפ״י דברי הדעת זקנים בעלי התוס', שבמצות סוכה מוזכר הציווי של שמחה שלוש פעמים, בחג השבועות רק פעם אחת, ושמחת לפני ה' (דברים ט״ז) ובחג הפסח לא כתוב בכלל ״שמחה״.
לפי שבפסח עדיין לא נלקטו הפירות ולא התבואה ואין מה שיגרום שמחה לאדם אבל בשבועות כבר נלקט התבואה נאמר בו פעם אחת שמחה, בחג הסוכות שכבר נלקטו לבית גם התבואה וגם הפירות, השמחה לבעלים בשלמות, כי בזמן ההוא היה לכל אחד שדות ופרדסים וכרמים ולכן כתוב בסוכות ג' פעמים לשון שמחה.
ולפי זה מוסבר כאן שבפסח אין לבעלים לא תבואה ולא פירות ואין באפשרותו להזמין אורחים לכבדם באכילת סעודת החג וע״כ נאמר בלשון יחיד שבעת ימים תאכל מצות אבל בסוכות שביתו מלא ברכת ה' וציווה ה' להזמין את ארבעה אורחים, הלוי והגר, היתום והאלמנה, כנגד ארבעה שלך, בנך בתך עבדך ואמתך, ואומר ה' אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך, ולכן נאמר בלשון רבים, ולקחתם, ושמחתם, תשבו, כי כולם יושבים יחד ושמחים יחד. (שלל רב)

"ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים"
שמחה של יו"ט היא שיהי' אוכל ושותה ומאכיל את העניים על שולחנו ולא די בזה שמאכיל את אשתו וילדיו (חז"ל)
ובזוה"ק מובא שמי שאינו מהנה את העניים והנצרכים מסעודת יו"ט מקפידים עליו מהשמיים אבל בשבת אם לא הביא אורחים אל שולחנו, אין עליו קפידא, ובזה פירשו לשון המשנה: "אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד" שההבדל בין יו"ט לש"ק הוא אם האדם אוכל לבד בלי אורחים, שביו"ט יש קפידא אם אוכל נפש לבד בלי אורחים, אבל בשבת אין קפידא לאכול לבד בלי אורחים. (בשם האר״י הק')

״ושמחת בחגך… והיית אך שמח״
מדוע דווקא חג הסוכות נקרא 'זמן שמחתנו', הלא גם בשאר החגים אנו שמחים כיון שנעשו לנו ניסים, ומה המיוחד בסוכות שמביא שמחה יותר משאר המועדים (עי' רמב״ם סוף הלכות סוכה)? אלא ללמדנו ולאלפנו בינה, הנה מקובל בדעות אנשי העולם שלשמחה אפשר להגיע רק בריבוי נכסים, ובקניינים חומריים, ואז נהפכים למאושרים ושמחים, על זה ציותה התורה דווקא בחג הסוכות המסמלת את עראיות העוה״ז בישיבה באהל ובצל ענפי הדקל, להיות מאושר ושמח בחלקו. ללמד – שהשמחה באה בהסתפקות במועט, ובבריחה מתענוגות עוה״ז, ואדרבה מרבה נכסים מרבה דאגה.
מסופר על אחד ממושלי ערב שלא היה מאושר בחייו, הלך ליועץ מיוחד וביקש ממנו עצה, השיב לו הלה שעצתו היא שילך לחפש אדם מאושר ושילבש את חולצתו. הלך המושל מעיר לעיר לחפש אדם כזה, לבש בגדי מלכים, נסיכים ושרים אך הכל ללא הועיל, אח״כ הלך ולבש חולצות של אמנים, מפקדים, סוחרים, אך ללא תוצאות, עד שהחליט לחזור לביתו, בדרכו פגש איכר עני שעסק בחרישת שדהו, כשהוא נותן את קולו בשיר ושמחתו על פניו, שאלו המושל האם מאושר אתה? ענה לו: כן. אינך חסר דבר? לא. האם היית מוכן למכור לי את חולצתך? ענה לו האיכר, אין לי חולצה, חולצתי שאני לובש שאולה היא! (אוצרות התורה)

"חג הסוכות תעשה לך באספך מגרנך ומיקבך"
מרמזת מצות סוכה שאחר שמלא האדם את אוצרותיו לכל השנה עם שפע של תבואה שגדל במשך הקיץ ללמד אותו איך להתנהג כשיש שפע רב מן השמים.
הנה אמרו חז״ל (חגיגה ט) "יאה עניותא ליהודאי כי ברזא סומקא לסוסיא חיורא" ואמר הרה״צ מפרמישלאן זי״ע הרי המנהג לקשט את הסוסים רק כשיוצאים אתם לרחוב אבל בתוך הרפת שלהם אין מקשטים אותם בקישוט האדום וכך צריך להיות, מש״כ שהעניות יפה לישראל רק כלפי חוץ שהאנשים מבחוץ יחשבו שעניות שורה בישראל אבל באמת כלפי פנים בתוך הבית צריך להיות שפע רב וכל טוב.
ולזה מרמז מצות סוכה מבחוץ רואים הסכך שהוא מפסולת גורן ויקב וגם הדפנות עשויות מדברים קלים – קרשים – אבל מבפנים היא מקושטת וממולאת בשבעת המינים שנשתבחו בהם ארץ
ישראל וכל מיני קישוטים נוספים, וזה לדעת כי ברכת ה' היא תעשיר דווקא בפנים ולא כלפי חוץ כי אז ח״ו עושר שמור לבעליו לרעתו. (מדבר יהודה)

"משחרב ביהמ״ק התקין רבי יוחנן בן זכאי שיהי' לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהי' יום הנף כולו אסור" (סוכה)
יש להבין מה השייכות בין שני תקנות האלו האמורים יחד כאן במשנה. ויש לפרש שכאשר ראו העם שר' יוחנן בן זכאי עושה תקנה זכר למקדש, הבינו כנראה שהגלות תימשך עוד שנים ארוכות והיו עצובים ושבורים, על כן תיקן להם מיד עוד תקנה שיום הנף כולו אסור והטעם שמא יבנה המקדש ויאמרו לפני שנה אכלנו חדש בתחילת היום (כי לא היה מזבח להקריב חדש) ונטעה לומר שגם אחר בנין ביהמ״ק יהיה מותר בבוקר ולא ידעו שבאמת יהיה מותר רק אחר ההקרבה של החדש, וזה חיזק אותם שעושים תקנה שאולי בשנה הבאה יבנה ביהמ״ק, ולא יתייאשו מהגאולה השלימה בב״א. (שפת אמת)

'סכך פסול פוסל בארבעה טפחים, ואילו אויר פוסל בשלשה' (שו"ע תרל״ב א – ב)
ותמוה, מדוע החמירו באוויר שיפסול בשלשה ואילו סכך פסול אינו פוסל עד שיהא בו רוחב ארבעה טפחים.
ידוע הביאור בשם הרה״ק מקאצק זי״ע (וכן איתא מהרה״ק מקוזמיר, הובא במאמר יחזקאל) כי הבטלה – כדוגמת האוויר שהוא ריק, גרועה מן הכל, וגרע מסכך פסול דהיינו העסק בדברים גשמיים, דאע״פ שאינו עוסק בתורה ואינו מכוון במעשיו לשם שמים מכל מקום עדיף זה מהמבזבז זמן לריק.
וכבר אמרו חכמי המוסר, שבגשת הכהן גדול ביום הכיפורים להוציא הכף והמחתה מקדשי קדשים היה צריך לטבול וללבוש בגדי לבן אע"ג שהיו הכף והמחתה ריקניות, כי אדרבה – ההולך בטל וריק אינו יכול להימצא בקודש קדשים, ולכן נחשבת הוצאה זו כעבודה שבמקדש. (באר הפרשה)

והרה״ק רבי מנחם מנדל מקאצק זי״ע אמר על זו הדרך לתלמידיו, ״אינני מבקש מכם שלא תחטאו בגלל שאינכם מתאווים לחטוא, אלא שלא תחטאו בגלל שאין לכם זמן לחטוא״, כי כל הזמן יהא עסוק וטרוד בענייניו, ומה טוב ומה נעים אם יהא זה בתורה ועבודת ה', אך גם מי שאינו בר הכי ואינו עסיק באורייתא תדירא, מכל מקום חובתו להיות עסוק וטרוד כל היום כולו עד שלא יהיה לו זמן להתפנות לפיתויי היצר, וכמו ששנינו באבות (פ״ב משנה ב) ״יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון״.

"ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית"
בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין, אמרו ב״ה לב״ש לא כך היה מעשה שהלכו זקני ב״ש וזקני ב״ה לבקר את ר' יוחנן בן החורני ומצאוהו יושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית ולא אמרו לו דבר, אמרו להם ב״ש משם ראיה? אף הם אמרו לו אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך.
יש להבין מה שאמרו לו הלשון "אם כך היית נוהג" הרי הם רואים אותו איך שנוהג, וכן מה הלשון ״מימיך" אולי רק עכשיו נהג כן.
וי״ל שב״ש וב"ה באו לבקר את ר' יוחנן כיון שהיה חולה, וחולים ומשמשיהם פטורים מן הסוכה א״כ בפעם הזאת שבאו לבקרו היה פטור אף הוא אבל אם כשהיה בריא ג״כ נהג כן אז לא קיים מצות סוכה מימיך.

סוכה זכר לענני כבוד
יש להבין מדוע ציווה ה' לעשות זכר דווקא לענני כבוד ולא ציווה לעשות זכר למן ולבארה של מרים, ויש לתרץ כי מן ובאר – אוכל ושתיה, חייב כל אדם שחי על פני האדמה ולכן מאן דיהיב חיי, יהיב מזוני, אבל העננים שהיו רק לכבוד ולתפארת, זה עשה ה' מאהבתו את ישראל כמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך וכו' לכתך אחרי במדבר וכו' ולכן אנו עושים זכר לענני כבוד.
ועוד יש ליישב כי מן ובאר נהנו מהם גם הערב רב משא"כ ענני כבוד היה רק לבני ישראל.
עוד טעם שאינם עושים זכר למן היות כי בני ישראל התלוננו על זה ואמרו נפשנו קצה בלחם הקלוקל לכן לא ציוו לעשות זכר לזה, וכן התלוננו על המים ואח"כ קיבלו מים.
וע״פ החיד״א זצ״ל בשם הרב צמח דוד דגם הבאר היה בו טעם כל המשקין כפי רצון האדם. כמו שהמן היה בו טעם כל המאכלים. אם כן כיון שנצטווינו בשמחת החג בבשר ויין ושאר מטעמים. הנה יש זכר למן ולבאר. (בני יששכר)

מצוה קלה וסוכה שמה
אמרו לפניו רבש"ע תנה לנו מראש ונעשנה… אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה… מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא. והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה נהי דפטור בעוטי מי מבעטי (ע"ז, ג)
וקשה א. הרי הסוכה עשויה לצל ומדוע צריך לצאת ממנה ועוד ב. מדוע עושים הם סוכה בראש הגג ולא על הרצפה בחצר ביתם.
ויש לפרש כי הגויים לא מוכנים לארח אורחים וגם לא להוציא כסף עבור מצוות, ולכן לא בונים סוכה בחצר כדי שלא יבואו אורחים, ועל הגג הם רוצים לחסוך דפנות ויש דין גוד אסיק מחיצתא שמחיצות הבית נחשבות שעולות למעלה בהמשך וא״כ על הגג לא צריך דפנות כי הקירות החיצוניות של הבית עולות למעלה כאילו יש מחיצות ולא צריך רק סכך ולכן כשהקב״ה מוציא חמה אין שם צל, וחם מאוד כי הדפנות אינם במציאות והם רק כשרים להלכה של גוד אסיק מחיצתא, כי אין הם רוצים להוציא כסף לקנות מחיצות, ולכן הם לא יכולים לסבול החום ובועטים ויוצאים.
(דברי יואל)
עוד יש לומר דהנה בגמרא (גיטין נו:) מסופר, שכאשר הפליג טיטוס הרשע בים עמד עליו נחשול (פירוש, רוח סערה) שבים לטבעו, באותה שעה הטיח דברים ואמר כלפי מעלה ״אם גיבור הוא יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה, יצתה בת קול ואמרה לו, רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע, בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה, עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה״, ומבואר שם אמאי קרי לה ״בריה קלה״, דמעלנא אית לה ומפקנא לית לה, היינו שיש לו פה להכניס המאכל, אך אין לו מוצא דרך בית הרעי, ואם כן הוא הדין מצות סוכה שנקראת ״מצוה קלה״ יש בה סגולה זו, להיותה מאירה פנימיות לבות בני ישראל ולא יצא האור לעולם, ויוכל תמיד להישאר בתוך חדרו של מלך מלכי המלכים. (הגה״ק מנאסאד זי״ע)

"על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו"
בדרך דרש ומליצה אפשר לפרש את המילה ״על ערבים״ הם הערבות שבלולב המרמז על אלו שאין בהם לא טעם ולא ריח, לא תורה ולא מעש״ט, והנה גאולת ישראל יהיה או בדור שכולו זכאי, כלומר הריקים יחזרו בתשובה שלימה ויתאחדו עם כלל ישראל, הם יתר המינים שבלולב ואז נזכה לביאת בן דוד ויתקיים הללוהו בנבל וכינור, ועליהם אנו מצפים כי בזה תלינו כנורותינו.
(רבי מאיר שפירא זצ״ל)

פעם בערב החג, נשאל מרן הרב שך זצ״ל כיצד מגיעים לשמחת יום טוב, שהיא מצוה מדאורייתא. וענה: ״בקידוש תדע״. תמה השואל על התשובה. הסביר לו מרן ״הלא ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר, כשאתה נותן שבח והודיה לבורא עולם אשר בחר בנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון, וקידשנו במצוותיו ונתן לנו באהבה! – מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון. אני, כשאני חושב על כך, חפץ אני לרקוד, ואתה שואל כיצד מגיעים לשמחת יום טוב?… (הגרא״מ שך זצוק״ל)

"ומפני חטאינו גלינו מארצנו"
בשם הגה״ק בעל קדושת לוי זי"ע, ׳ומפני׳ חטאינו גלינו מארצנו, בהמלצת זכות על ישראל, שעד שלא חטאנו כבר גלינו מארצנו, לזאת רבונו של עולם השיבנו ה׳ אליך, תחזירנו גם כן מקודם לארצנו ואחר כך ונשובה אליך, כמו שהגלות היתה עוד קודם החטא, כמו כן החזרה לארצנו תהיה מקודם, ואחר כך נעשה תשובה.

"מלך רחמן שתשוב ותרחם עלינו"
בשם הרה״ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע, ׳שתשוב ותרחם עלינו׳, גם אתה רבונו של עולם צריך תשובה. ומה הוא תשובתך, בזה שתרחם עלינו.

"הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת"
וצ״ב מדוע אומרים ״הנופלת״ בלשון הווה דהיינו שנופלת תמיד? ותירץ הבעל ״פנים מאירות״ בפר' ואתחנן, לפמש״כ זקינו (של החיד״א) בעל ה״חסד לאברהם״ דאין לך יום שאין קללתו מרובה משל חבירו, מפני מיעוט הארה, שהולכת ויורדת ממדרגה למדרגה וע״פ ירידתה כך יתמעט האור וההשגחה ותכבד הקללה, ומי שיודע לשער ולמנות שיעור מהלך זה כמה שיעור קומתו וכמה אנו יורדים מידי יום ביומו, ידע שיעור גלותנו עד כמה וידע את זמן הגאולה. וזהו שאומר הכתוב 'סוכת דוד הנופלת', כי לעולם היא נופלת ויורדת עד שתשכב לעפר, כמו שאמר הכתוב 'כי שחה לעפר נפשנו' ואז 'קומה עזרתה לנו'.

סיפרו להרה״ק מקאצק זי״ע על צדיק אחד שאמר שהוא רואה את האושפיזין אצלו בסוכה. ועל כך השיב הרה״ק מקאצק. אני אינני רואה אותם אבל אני מאמין לדברי חז״ל שהאושפיזין באים אלינו לסוכה. ובאמונה הזאת זוכים ליותר ממה שרואים בעיניים, כי אמונה גדולה יותר מראיה.

 ארבעה מינים 

"ולקחתם לכם ביום הראשון"
ראשון לחשבון עוונות (רש"י).
מדוע נבחר יום ראשון של סוכות לראשון לחשבון עוונות? ידועים דברי הקדושת לוי זי״ע שבימים הנוראים חזרו העם בתשובה מיראה ואז נהפכו העונות לשגגות, אבל כשמגיע סוכות ורואים באיזה אהבה חוזרים בתשובה ומקיימים מצות סוכה וד' מינים, נהפכים העבירות לזכויות וא״כ כדאי לעשות חשבון מהעוונות לשעבר שהם עתה מצוות.
עוד יש לפרש כי בימים הנוראים מביא השטן שקים של עבירות ומבקש לקטרג על ישראל ואז נעמדים מולו סנגורים של ישראל ואומרים שאין להתייחס לעוונות שהוא מביא לקטרג, כי הם היו מרומים ומפותים מהשטן, שרימה ופיתה אותם שזה מצוה ולא עבירה, ומצליח לרמותם, וכל העם בשגגה, עונה השטן האם גם בעסקי ממון קל לפתותם והאם יתן איש ממון חשוב על דבר שלא שווה הרבה, פוסקים בית הדין לנסות את עם ישראל אם אפשר לרמות אותם בענייני ממון, וכשיוצאים לשוק לקנות ד' מינים, ועם ישראל משלם עליהם טבין ותקילין כפל כפלים מערכם האמיתי, והסוחרים מרמים אותם והם מתפתים ומשלמים, ומגיעים עם הד' מינים ביום הראשון של סוכות לביהכנ״ס, מיד נסתמים טענות השטן, הס קטיגור, וקח סניגור מקומו, וא״כ כך טבעם של ישראל, ולפי"ז העבירות שעשו הם רק כי השטן רימה אותם ופיתה אותם שזה מצוות, ואז מוחקים כל עוונותיהם של ישראל ופותחים חשבון חדש מאותו היום ולכן אמרו חז״ל ראשון לחשבון עוונות. (תפארת שלמה)

חז"ל אמרו האתרוג – יש בו טעם וריח מורה על יראי ה' שיש בהם תורה ומעש"ט, לולב – עצי תמרים יש בו טעם (לתמר) ואין בו שום ריח, מרמז על אלו שיש בהם תורה בלי מעשים טובים, הדס – יש בו ריח ואין בו טעם, מרמז על שעושים מעשים טובים ואין בהם תורה, ערבה – אין בה לא טעם ולא ריח, מרמז על האנשים הריקים מתורה ומעש"ט, אמרה תורה יתאחדו אלו עם אלו ויכפרו אלו על אלו.
וקשה א"כ במקום ערבה למה לא ציותה התורה לקחת קוצים שדומה לרשע שאין בו כלום.
ותירץ הרה"ק מליסקא זצ"ל שהקב"ה ציווה לקרב את הרשע הריק מכל אבל אין עושה רשעות לישראל ואינו שונא את ה' ואת התורה רק גדל במקום שלא ראה שום יידישקייט אבל מוכן לשמוע ולהתקרב לדת, אבל אלו שמצירים לישראל ורודפים אותם תמיד והם כקוץ מכאוב לישראל לא ציווה ה' לקרבם אלא לדחותם וכמו שמצינו ששמואל הקטן תיקן תפילת "ולמלשינים" על אלו שמזיקים לישראל שיכרתו מן העולם, כי אין בדעתם להתחבר אל מקיימי המצוות.
רמז לדבר – "ערבי נחל" נ'ח'ל ר"ת נ'פשינו ח'כתה ל'ה' שגם אלו שאין בהם תורה ומעש"ט אבל מצפים הם להתקרב לה' ולכן מצרפים אותם כמו החלבנה.
(אך פרי תבואה)

"פרי עץ הדר"
בערב סוכות אחד הגיע הגה"צ רבי אריה לוין זיע"א למאה שערים, ונכנס לאחת החנויות שעברה הסבה לסוכות, ובמקום ספרים, מוכרים ארבעת המינים. ביקש הצדיק מהמוכר לקנות אתרוג, המוכר מסר לו אתרוג, וללא בדיקה הכניס אותו למעיל הארוך שלבש, שילם ויצא החוצה. יהודי חשוב שראה את הדבר, התפלא מאוד, ניגש לר' אריה שהכיר אותו, ואמר לו: כל צעיר פה בודק את האתרוג בזכוכית מגדלת, ואתה הצדיק והתלמיד חכם, הכנסת את זה לכיס המעיל ללא בדיקה? אמר לו ר' אריה לוין: יש שני הידורים שכתובים בתורה: אחד "והדרת פני זקן" ואחד "פרי עץ הדר", ויהודים מוכנים להוציא על זה הרבה כסף, וזה יפה מאוד. אני לקחתי על עצמי את ההידור של "והדרת פני זקן", ואני ממהר מכאן לבית החולים למצורעים בטלביה, ושם אני מהדר את "והדרת פני זקן" ואני לקחתי על עצמי את זה, ואני מקווה שאני עושה את זה באמת ובאמונה.

"פרי עץ הדר"
אם בכל שוק האתרוגים רואים אנשים רבים ומכובדים מחפשים את האתרוג המהודר והיפה ביותר, וחוסכים כל השנה מפת לחמם, כדי להדר במצות אתרוג נאה. אבל כמעט ולא נמצא שאשה תתרוצץ בין סוחרי האתרוגים לבקש אתרוג נאה, ובוודאי שלא תחסוך מפת לחמה כל השנה, כדי למצוא אתרוג נאה. אבל בחיפה שלפני כארבעים שנה, היתה הרבנית פינק אשת חבר של רבה של חיפה הרב רבי יעקב פינק, מתרוצצת בכל שנה בין הסוחרים כדי להשיג לבעלה את האתרוג היפה ביותר. פעם תחת אחד השיחים סיפרה למה עושה כן. כשהשדכן הציע לבעלה את השידוך שלה עם הרב, אמר לה השדכן אבל תדע, שהיא לא כל כך יפה, נו, הגיב הרב, ״אתרוג צריך להיות יפה״.״ ומאז היא משתדלת בכל שנה לקנות לבעלה הרב את האתרוג היפה ביותר שיש. (ווי העמודים)

"א'ת'ר'ג"
ר״ת א'מונה, ת'שובה, ר'פואה, ג'אולה,
מדוע מקפידים כל כך באתרוג יותר מבשאר מינים? כי בכל הארבעה דברים המרומזים בר״ת אתרוג, חייב להיות שלימות וכמו שאנו מבקשים ואומרים אני מאמין באמונה שלימה, החזירנו בתשובה שלימה, והעלה רפואה שלימה לכל מכותינו, וגאלינו גאולה שלימה מהרה למען שמך, כי בכל הדברים האלה יש גם לחצאין אבל אנו מבקשים שיהיה הכל שלימות הגמורה.
(בלבת אש)
בדרך צחות פירשו שהנה יש המצריכים להחזיק את האתרוג הפוך בשעה שמברכים על הלולב (או״ח תרנ״א ד), ללמדנו כי כשאדם נמצא במצב הנראה כאינו טוב כדאמרי אינשי 'מיט'ן פיטעם אראפ' (כ׳שהפיטם׳ כלפי הקרקע) – זהו שעת הכושר לברך… מתוך אמונה כי הכל לטובה, והכל יתהפך לטובה.
(באר הפרשה)

שמחת בית השואבה
חז"ל מספרים, כי בעת שמחת בית השואבה "יש מהן אומרים: 'אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו' – אלו חסידים ואנשי מעשה. ויש מהן אומרים: אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו – אלו בעלי תשובה. אלו ואלו אומרים: אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחל לו" (סוכה נג ע"א).
תמה בעל ה"צמח צדיק": האם כך ראוי לחסידים ואנשי מעשה לומר? וכי מצינו שאנשים בדרגה כזו מרוצים מעצמם וממצבם, עד כדי כך שהם יאמרו על עצמם: "אשרי ילדותנו וכו"? והלא ידוע הדבר שרבי סעדיה גאון היה עושה תשובה בכל יום ויום, על כך שהיום כאשר גדלו השגותיו בעבודת ה', הוא מכיר בכך שאתמול לא עבד את ה' כראוי. כיצד יתכן אפוא שכך אמרו החסידים ואנשי המעשה על עצמם?
הוא מקשה והוא מיישב: היא הנותנת! כאשר שמעו החסידים את בעלי התשובה חוזרים בתשובה על עברם, התעוררו גם הם לחזור בתשובה ואמרו: "גם אנחנו שבים. על מה? על כך שאנו מרגישים את עצמנו מרוצים ממצבנו, וחושבים שאשרי ילדותנו. אלו היינו בדרגה האמתית, היינו מרגישים, שבילדותנו לא עבדנו את ה' כראוי, ולא רק בילדותנו אלא אפילו אתמול" – כמו שרבי סעדיה גאון הרגיש. "ועל שאיננו מרגישים כך, הננו חוזרים בתשובה". (לאור הנר)

בכל יום מימות החג היו יורדים בערב למעין השילוח, שואבים משם מים, מביאים אותם דרך שער המים לבית המקדש ומנסכים אותם על גבי המזבח. במהלך הבאת המים היו מחולות, ריקודים ושמחה הנקראת 'שמחת בית השואבה'. מה היה טעמה של השמחה הגדולה אז? אם תאמר שהיא משום שבסוכות נדונים על המים – מדוע בט"ו בשבט לא רוקדים ושמחים, על אף שנדונים על האילנות, ומפני מה בשבועות, שהוא יום הדין על הפירות, לא עושים כן?
אומר על כך ה"באר יוסף" ביאור נפלא: ביום השני לבריאת העולם הבדיל הקב"ה בין המים העליונים והמים התחתונים.
ואומרים חז"ל, שבאו המים התחתונים והתלוננו: "רבונו של עולם, המים העליונים נמצאים למעלה לידך, אצלם הכל טהור ונקי, ואלו אצלנו פה… איפה שמת אותנו? אנחנו לא מוכנים להיות פה, רוצים להיות שם!" ענה להם הקב"ה: "אתן לכם פיצוי – את ניסוך המים". המשיכו המים לטעון: "זה לא מספיק", והקב"ה הוסיף להם את הקרבת המלח שבא מהם, "על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג), ותוספת זו הספיקה עבורם.
מכל מקום – אומר ה"באר יוסף" – בעיני הקב"ה, שהציע את הפיצוי של נסוך המים, היה הדבר מספיק גם ללא המלח.
בניסוך המים מדובר על שלושה לוגין של מים, כלומר: בערך ליטר ושמונה מאות, שהם פחות משתי שקיות חלב. את המים הללו מעלים על גבי המזבח שבע פעמים בשנה בסך הכל, וגם זאת לזמן מוגבל, שהרי בית המקדש נבנה כשלשת אלפים שנה אחרי בריאת העולם, והיה קיים ארבע מאות ועשר שנה – בית ראשון, ועוד ארבע מאות עשרים שנה – בית שני. ובעיני הקב"ה זהו פיצוי מספיק לכל האוקינוסים. צא וראה מהו ערכה של מצוה!!
זאת היתה הסיבה לשמחה הגדולה בנסוך המים – להראות כמה שמחה יש במצווה אחת, ועד כמה גדול ערכה – רק ליטר שמונה מאות כפול שבעה ימים, למשך מספר שנים הם פיצוי מספיק לכל האוקינוסים בעולם! (לאור הנר)

 שבת חול המועד 

"אל תאמר מה היה שהימים הראשנים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה" (קהלת ז, י)
שבא הכתוב להדגיש, לבל יטעה האדם לחשוב שבדורות הראשונים היו צדיקים קדושי עליון, ואילו כעת עם ירידת הדורות אי אפשר להשיג דרגתם, כי זה שקר וכזב, ואדרבה בגלל ירידות הדורות יכול האדם בקל להעפיל למדרגות גבוהות ונשגבות, ועל מה שהיו צריכים להתייגע טובא להשיג בימים הראשונים יכול האדם להגיע על ידי התגברות אחת בניסיון של שמירת עיניים, אמור מעתה שביותר קרוב אליו הדבר מאד להשיגו. (בית אברהם)

 הושענא רבא 

פעם נכנס הרה"ק רבי אברהם אלימלך מקרלין זי"ע הי"ד לבית המדרש בליל הושענא רבא, וראה שני אברכים המשוחחים ביניהם שיחת חולין, מיד ניגש אליהם ואמר להם 'מסתמא הנכם מדברים עניינים דחופים עד מאד שאי אפשר לדחות אותם מחמת חשיבותם, אולם מכל מקום היה עדיף טפי אם הייתם משוחחים בעניין דחוף זה בעת תפלת 'כל נדרי' מאשר בלילה קדוש זה…'

"הושע נא למען בריתך"
רבי נחמן יוסף וילהלם בספרו "אורות המועדים" מביא כי יש הדורשים: הושענא למען בריתך – למען ברית מלח. על פי מה שדרש ריש לקיש (ברכות ה) נאמר ברית במלח דכתיב (ויקרא ב): "ולא תשבית מלח ברית", ונאמר ברית בייסורים דכתיב (דברים כח) "אלה דברי הברית", מה מלח ממתקת את הבשר אף ייסורים ממרקין עוונותיו של אדם.
אך – הוסיפו צדיקים וטענו: מה מלח אינו ממתק את הבשר אלא אם בא במידה ובמינון נמוך ומועט, אבל מלח במידה מרבה מקלקל טעם הבשר עד שאינו ראוי לאכילה, אף ייסורים אינם טובים לאדם אלא במידה מועטת, לזכך את החמר שבו, לעוררו ולהעמידו על חובתו בעולמו, אבל ייסורים מרבים חלילה, מקלקלים ומעוותים את נפש האדם ומעכירים את צלילות דעתו.
על זה אנו מבקשים ושואגים: "הושענא למען בריתך" – למען ברית מלח שכל תועלתה לאדם היא רק כשהיא במידה זעירה בלבד, הושענא! (לאור הנר)

"ותיטיב לנו החתימה תולה ארץ על בלימה"
על נוסח הפיוט הקשה רבי משה סלומון בספרו "וירא משה": א. בדרך כלל מקדימים את התואר ואחר כך הבקשה, כמאמר חז"ל (ברכות לב ע"א) "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל", ומדוע הקדימו כאן את הבקשה לתאר? ב. מה פירוש המילים ומה הקשר בין שניהם?
ובאר, שהואיל ואנו מבקשים שייטיב לנו הקב"ה החתימה מבלי לצרף לכך שום הבטחה של תשובה ומעשים טובים, נשאלת השאלה: הרי "מלך במשפט יעמיד ארץ", אם כן מניין שמגיעה לנו אותה הטבה? על כן אומרים אנו שבקשתנו לתמך יסודותינו בכך שעמידת הארץ (העולם כלו) היא על בלי – מה, ואף הקב"ה ייטיב עמנו ה', גם אם אין לנו זכויות לכיסוי לכך, בלי-מה.

"ותיטיב לנו החתימה"
ולקרב הדבר אל השכל, נבאר העניין ע"פ הנודע בחכמת הטבע של בעלי החיים שיש מושג ‘החתמה’, היינו כשנולד ציפור או אווז או זברה בתחילה אין הוולד מכיר את אמו, והרי יש מיליוני ציפורים וזברות בג’ונגל. ועשה הקב"ה נס ופלא שברגעים לאחר הלידה עושה האימא עם הולד ‘החתמה’ היינו סימן היכר שמעתה ועד עולם ידע הוולד מי אמו. יש בעלי חיים שעושים זאת עם קול מיוחד, יש עם ריח מיוחד, ואצל האווזים זה בא עם תנועת הגוף המיוחד, כל מין יש לו החתמה מיוחדת שעי"ז בניו יודעים ומכירים את האמא, ולאחר מכן אפי’ תהיה הזברה האם בין מליון זברות, יכיר הוולד את אמו ע"י הסימן הזה. אמנם אם ירחיקו אותם לרגעים הראשונים, שוב לא יהיה ביניהם ‘החתמה’ כזאת, ורחמנות גדולה על הולד עד יום מותו, ממש יתום חי.
והקב"ה המרחם על כל מעשיו עשה את העניין הזה שעי"ז כל בעלי החיים יכולים להתקיים בעולם. ויש בזה דברים נפלאים ביותר.
וכיון שאמר המדרש שבר"ה ויוה"כ אנו נבראים מחדש, לכן אנו נחתמים כעת בחותם חדש, בבחי’ החתמה, ליל הו"ר נקרא ליל החותם, מהו החותם הזה? הקב"ה חותם אנו כעת שאנו שלו, כמו בעלי החיים שנחתמים לאחר הלידה עם הבנים, שידעו לצעוק רק אל האימא הזאת, והיא תכיר את האימא מתוך מליון, והאימא תכיר אותה מתוך מליון אחרים. כי היא תצעק רק לאימא האמיתית ולא לאחרת, ואכן היא תבוא לעזרתה.
וכל זה רק בתחילה לאחר הלידה, שלאחר שנעשו מסכים המבדילים שוב לא תכיר האם את בנה, כמו שתיעדו בחכמת הטבע שהרחיקו לכמה שעות לאחר הלידה את האם מבנה, ושוב לא יכלו לעשות ההיכר הזה.
וכתב האריז"ל שהד’ מינים יש לקרבם אל הלב, שזהו ההכרה שלנו בהשי"ת, והסוכה היא ההכרה של השי"ת בנו, כי הקב"ה משפיע אור הדעת, בחי’ יעקב נסע סוכתה, הקב"ה משפיע דעת אלקות על הסוכה, וזה נקלט בנו ע"י הד’ מינים, שאנחנו הילדים שנולדנו עכשיו, הסוכה היא השפעה מלמעלה למטה, והד’ מינים היא הכרה מלמטה למעלה, שאנו נכיר אותו. (ר' מנשה רייזמן)

מסופר על הרה"ק רבי מרדכי מלכוביץ' זיע"א שעמד פעם בהושענא רבה לאחר חביטת הערבות ואמר: קיים לנו: מנהג מבטל דין, ובכן אני אומר, שמנהג חבטת הערבות יבטל את כל הדינים מישראל.

הושע נא והושיעה נא אבינו אתה
יש להסמיך לזה את דבר המעשה הידוע מהגאון רבי ישעי' בארדקי זצ"ל שהיה ממייסדי הישוב בעיה"ק ירושלים, בעת אשר הפליג בספינה לעלות לארץ הקודש יחד עם בנו ובתו הקטנים נשברה הספינה באמצע הדרך (כשכבר היו קרובים לארץ ישראל) וקפצו לים לשוט ע"פ המים, האב הגאון רבי ישעי' לקח עמו את בנו ובתו ושט יחד עמם… תוך כדי שחייתו בים הרגיש שכוחותיו אוזלים, והבין שאם ימשיך לשאת את שתיהם עליו יטבעו כולם במים אדירים, בשעה קשה זו התבונן ובירר לעצמו את ההלכה מי עדיף, ומי מהם הוא מחוייב להפקיר בעבור השני, והחליט שהצלת הבן קודמת להצלת הבת כמבואר בפוסקים.
בטרם עשה מעשה לעזוב את בתו הטובעת, אמר לה בלב נשבר ובחרדה, הנה ביררתי את ההלכה, וכדי להציל לכה"פ ב' נפשות הנני מוכרח לעזוב אותך לנפשך… מששמעה הבת את דברי אביה, החלה לזעוק 'אבי'… 'אבי'… אין לי על מי להישען כי אם עליך – האם תעזבני ותשליכני למצולות ים (רחם נא עלי, מבלי לחשוב חשבונות שעפ"י דין יש לך לעשות כן) לשמע דבריה נזדעזע האב עד מאד, והחל זועק אל ה' שיצילם מן המיצר, והרגיש מיד שהוא מקבל כוחות חדשים בעוז ותעצומות ובכוח זה המשיך לשוט עד חוף מבטחים כשכל הג' שלמים ובריאים. והמשיך לשחות עם שניהם עד החוף וניצולו כולם.
כך היו מרמזים אנשי ירושלים בפסוק 'תנו עוז לאלוקים' שבתפילתנו אנו נותנים כביכול עוז וכח כלפי מעלה לעזרנו ולהושיענו.
אף אנו נאמר זעקת הבן אל אביו אבי אבי מחויבת לפעול כל מיני ישועות – מבלי לעשות חשבונות מה יש לעשות עפ"י דין ויושר – אלא ברחמים גדולים יושיענו ויצילנו, ע"כ בעמדנו בזה היום הושענא רבא נזעק הושע נא והושיעה נא 'אבינו אתה' – על מי נשען אם לא עליך אבינו שבשמים, כאשר נזעק כן בוודאי נוושע ב'הושענא רבא'… (באר הפרשה)

שמחת תורה 

"יצפנני בסכה"
דוד המלך אמר בתהילים "לדוד ה' אורי וישעי" – אורי זה ראש השנה וישעי זה יום הכיפורים, אולם עבודת הימים הנוראים אינה מסתיימת ביום הכיפורים, אלא "כי יצפנני בסכה ביום רעה יסתירני" – חג הסוכות הוא ההמשך הטבעי של הימים הנוראים ואינו נפרד מהם.
יתרה מזאת מרן הרב שך זצ"ל היה אומר, שסוכות אינו רק המשך לימים הנוראים, אלא הוא שיא חדש של קרבה לבורא עולם, ופסגתו היא בסוף – שמחת תורה.
בכל ימי הסליחות בחדש אלול פתחו את ארון הקדש בכל יום פעם אחת ב"שמע קולנו", ולאחר כמה פסוקים סגרו אותו.
כשהגיע ראש השנה פתחו וסגרו אותו שוב ושוב.
בעשרת ימי תשובה פתחו בכל יום את ארון הקודש שלש פעמים: "בשמע קולנו", באמירת "אבינו מלכנו" של שחרית ושל מנחה, אבל לא הוציאו ספר תורה.
כשהגיע יום הכיפורים פתחו וסגרו ושוב פתחו וסגרו במשך כל היום ובנעילה פתחו לא סגרו.
מגיע חג הסוכות, שוב פותחים את ארון הקודש, אך הפעם הקירבה כל כך התגברה עד שאנו מוציאים ספר תורה, מניחים אותו על הבימה וכולנו מקיפים את הבימה עם לולבינו.
בהושענא רבה – מוציאים את כל ספרי התורה ומקיפים שבע פעמים עם הלולבים.
שיא השיאים של חמישים ואחד הימים הוא בשמחת תורה, או אז פותחים את ארון הקודש מוציאים את כל ספרי התורה ולא מניחים אותם! נושאים אותם בידיים, ״הושע נא חבוקה ודבוקה בך הושע נא״ – ריבונו של עולם, אנחנו אתך ביחד, איננו נפרדים.

מסופר על ההרי"ל דיסקין זי"ע שפעם אחת לאחר שגמרו את ההקפות בשמחת תורה בבית מדרשו, הורה לחזור ולערוך שוב את ז' ההקפות, והעם לא ידע מה יום מיומיים ועל מה עשה כן, אך בנו העיד לאחר מכן, שהפציר באביו עד שגילה לו 'רז' זה היות ונכח שם תלמיד חכם חשוב אחד, אשר לא כבדוהו בהקפה כראוי לו והמהרי"ל הכיר שיש כאן עלבונה של תורה, על כן הורה לחזור ולרקוד עם ספרי התורה, כדי שיוכל לכבד את הלה כיאות בלא עשיית 'עסק' – לפייס את התלמיד חכם, כי פעמים ופיוס זה מרבה את הפגיעה לכן התחכם לערוך הקפות מחדש ואז כבר כיבדו כראוי לו, והכל בא על מקומו בשלום.