זכה – אמרין ליה: אתה קדמת למעשה בראשית! אם לאו – אמרין ליה: יתוש קדמך". (מדרש)

חסיד בא לפני רבו ושאלתו בפיו: מה הנפקא מינה שיש ביני לבין הרב'ה? שנינו אוכלים תפוחים, ובכך אנו שוים. שנינו מברכים ברכה לפני האכילה ואחריה, וגם בכך אנו שוים. אם כן מה ההבדל הגדול שיש בינינו?

נענה רבו ואמר לו: "אני מחפש להודות לקב"ה ולברך לשמו, ומכיון שאין לברך ברכה לבטלה, אני אוכל תפוח, כדי שאוכל לברך. אתה מחפש לאכול תפוח, אלא שאין לאכול בלי ברכה, לכן אתה מברך כדי שתוכל לאכול. נמצא, אפוא, שההבדל בינינו הוא שאני אוכל תפוח כדי לברך, ואתה מברך כדי לאכול תפוח". השאלה המרכזית היא, היכן מונח ראשו של האדם – בתפוח או בברכה? האם מרכז חייו הוא ה"עפר מן האדמה" או ה"ויפח באפיו נשמת חיים"? כל אחד יכול להתבונן בעצמו: כמה ראש הוא שם באוכל וכמה ראש הוא שם בברכת המזון שלאחריו? אם את האוכל הוא אוכל במתינות, עם כל הגישמאק, תוך שימת דגש על כל פרט, ואת ברכת המזון הוא ממלמל בכמה שניות – הריהו מוכיח בזאת שה"עפר מן האדמה" הוא העיקר אצלו. לאדם כזה אומרים: יתוש קדמך! לעומת זאת מי שזכה להבין כי האוכל הוא רק היכי תמצי להגיע אל המטרה שהיא עבודת הבורא, ועושה מהאוכל טפל ומברכת המזון עיקר – הריהו מוכיח בזאת שה"ויפח באפיו נשמת חיים" הוא העיקר אצלו. לאדם כזה אומרים: אתה קדמת למעשה בראשית, כי הנשמה היא חלק אלו-ה ממעל, חצובה מכסא הכבוד, וקודמת לכל מעשה בראשית.

(יחי ראובן)

מעשה באחד מרבני הקהילות הסמוכות לפרעשבורג שקיבל על עצמו לגייר גוי אשר היה מוכח מתוכו שכוונתו לשמים וכי הוא מוכן לקבל על עצמו באמת ובתמים עול תורה ומצוות.

והנה, מיד לאחר המילה חלה במחלה קשה, עד שהרופאים התייאשו מרפואתו, והיתה סכנה גדולה מרחפת על תושבי האיזור כולו. הרב היה אובד עצות, ונסע לרבינו לבקש את עזרתו. גער בו רבינו, היאך הרהיב עוז בנפשו למול אדם מבוגר מבלי נסיון רב בכך, ואמר לו כי אין ברירה אחרת צריכים הם למסור את נפשם, למען הציל את הציבור כולו מן הסכנה. רבינו יעץ לו לקחת את החולה האנוש בעגלה, באמתלא שהם נוסעים לרופא גדול בעיר אחרת, ויסעו עליה הרב והמוהל, וכשיגיעו קרוב לנהר דנובה, יסיעו את העגלה אל תוך המים, והם יעלו לכפרה עבור הכלל כולו.

קיבלו השלושה את הדבר על עצמם, קידשו את עצמם בסילודין למסור נפשם על קדושת השם, ויצאו לדרך כאשר גזר עליהם רבינו. אפס כי סמוך לנהר הבחינו באדם אחד שעמד באמצע הדרך ועצר

את העגלה ושאל אותם לאן הם נוסעים? השיבו לו הרב דברים כהוייתם. נענה הלה: "בטלנים, יש לי מעט מים בצלוחית. שימו מעט מהמים הללו על מקום המכה, ומיד יתרפא".

ואכן כן עשו, ונתרפא החולה וחזר לביתו בריא כשאר כל אדם. לאחר זמן הבהיר להם רבינו, שלא היתה ברירה אלא להזעיק את אליהו הנביא בעצמו, שיחיש רפואה לנימול, ובזכות שקיבלו על עצמם מסירות נפש עבור כלל ישראל, זכו שיתגלה להם אליהו הנביא בכבודו ובעצמו.

(ספרא דמלכא – אוצר אמרות החת"ס – מהרש"צ גנץ שליט"א)

בגמרא (כתובות ח ע"א) מסופר: "רב חביבא איקלע לבי מהולא [-לסעודת מילה], בריך 'שהשמחה במעונו'. ולית הלכתא כוותיה, משום דטרידי, דאית ליה צערא לינוקא". מבואר, שבסעודת ברית מילה, למרות השמחה שבקיום מצות המילה, אין לברך "שהשמחה במעונו" משום צער התינוק.

וקשה, הרי אדם שאביו נפטר והוריש לו ממון, ההלכה היא שמברך שתי ברכות: "דיין האמת" על פטירת האב ו"הטוב והמטיב" על הממון שזכה בו, ואם כן גם בברית מילה, למרות צערו של התינוק יש לברך גם ברכת "שהשמחה במעונו"?

ותירץ בספר "אוצר מרגליות" שהחילוק פשוט: כאשר האב מת ובנו גם מצטער וגם שמח – באפשרותו לברך את שתי הברכות. אבל כאן, בברית מילה, האב שמח והתינוק מצטער, ובמצב כזה אי אפשר לברך ברכה המבטאת שמחה.

(לאור הנר)

מה טעם בדבר שקורין קריאת שמע בבית היולדת בליל שמורים שלפני המילה?

ויש לומר ששנינו במשנתנו (ברכות ב, א): "למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע? כדי שיקבל עליו עול מלכות תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות" – רך הנולד עומד להכנס מחר בעול מצוות, בבריתו של אברהם אבינו ע"ה, והרי עדיין לא קיבל עליו עול מלכות שמים? לפיכך אנו נכנסים וקורין לפניו קריאת שמע ומושכין עליו עול מלכות שמים קודם לקבלת עול מצוות. (הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זי"ע)

קשה למה נכתב זאת תורת היולדת בטרם נסתיימה פרשת היולדת, והיה ראוי לכתוב זה אחר ואם לא תמצא ידה וגו'.

ונראה כי הנה בזמן שאין בית המקדש קיים, אז נשלמה פרים שפתינו, כי ע"י שעוסקים בתורת הקרבנות כאלו מקריבין הקרבנות, ובכהאי גוונא הלא אין חילוק בין עניים ועשירים, כי גם העני

יכול להקריב קרבן העשיר ע"י שילמד פרשת קרבן עשיר. לכן אחר שמבוארים דיני קרבן היולדת העשירה, כתיב זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה, כלומר שבזמן שהקרבן בא ע"י העסק בתורת היולדת, אז זאת היא תורת היולדת ותו לא מידי, כי לא שייך אז פרשת ואם לא תמצא ידה, כי בלימוד התורה הכל שווין, בין עני ובין עשיר.

(בשם בעל הבני יששכר זי"ע)

חסיד היה לו לרבי חיים חייקל מאמדור ושבת'ל שמו. כל אימת שבא אל רבו, היה טובל במקווה ומבקש מהקב"ה שלא יכיר רבו במעשיו ונתקבלה תפילתו, והיה ר' חיים חייקל סבור שהוא צדיק וקורא לו דרך כבוד, ר' שבת'ל.

יום אחד פגע בו לפני שהספיק לטבול במקוה ולעשות הכנותיו. מיד הכיר רבי חייקל בקלסתרו שהוא מה שהוא, הרעים עליו בקול 'שבאתק'ה, והוסיף להטיף לו מוסר, באמרו, את הקב"ה אי אפשר לרמות, את בני אדם אסור לרמות, ואילו הרמאי, את עצמו בלבד הוא מרמה.

(ר' משה מינדר זצ"ל)

קשה למה נאמר "והובא אל הכהן", דמשמע שאינו הולך בעצמו אלא מובא מכח אחרים, היה לו לומר ויבא אל הכהן.

ונראה דהנה אמרו חז"ל שהצרעת באה על עוונות האדם, ולכן צריך לילך אל הכהן שידבר אליו דברי כבושין לשוב על חטאיו.

והנה הצרוע כשהולך אל הכהן כוונתו לבקש רפואה לבשרו, אבל כוונת התורה היתה בעיקר שיבא אל הכהן כדי להטהר מחטאיו, וזה היתה כל תכלית הנגע. ולכן אמר הכתוב והובא אל הכהן, כי לגבי עיקר תכלית הנגע הוא מובא בעל כרחו אל הכהן מתוך שיש צרעת בבשרו והוא רוצה רפואה, כי לולא הצרעת לא היה הולך להכהן לשמוע מוסר ותוכחה, אך הנגע מביא אותו בעל כרחו אל הכהן ללמוד דרכי תשובה, ולכן אמר "והובא" שהנגע מביאו בכח לשמוע תוכחת מוסר מהכהן.

(בני יוסף)

וביום – יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאין אתה רואה בו, מכאן אמרו חתן נותנין לו כל שבעת ימי המשתה וכו'. (רש"י)

וקשה הלא נגעים באים על חטא, החתן מוחלין לו כל עונותיו, וא"כ היתכן שיבא עליו נגע?

ונראה דהנה כשמוחלין לו על חטאים גמורים, נעשה בגדר צדיק, ואז נכנס בכלל מה שאמרו רז"ל (יבמות קכא:) שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ומתעוררים אצלו חטאים שונים שנחשבים לחטא רק לגבי צדיקים, ועל חטאים אלו באים הנגעים, ולזה אמרה תורה שאין רואין את נגע החתן בימי המשתה.

(הגה"ק אבד"ק קאזיגלוב)

"והנה מראה וגו' ושערה הפך לבן וטמאו וגו' והסגירו הכהן שבעת ימים" (יג, כ-כא)

יש להבין ענין השער לבן וענין ההסגר, כי הנה הנגעים באים על חטאים. והנה אם חטא אדם באקראי, אז תרופתו קלה היא, אבל אם עבר עבירה ושנה בה ונתיישן הדבר אצלו, נעשית לו כהיתר וקשה לו לשוב על זה.

ולכן אם יש שער לבן בהנגע, סימן שהחטא נתיישן בו, כי סימן לזקנה שערות לבנות, וטמא הוא. אך אם אין השער לבן, אז יתכן שחטאיו לא נשרשו בעצמותו, אלא כל מה שהוא חוטא הוא משום שיש סביביו רשעים המשפיעים עליו לרעה, לכן יסגירנו הכהן להפרידו מאנשי רשע אלו, ויראה אם ירף הנגע ממנו, שאז מוכח שחבריו גורמים בחטאיו, ויוכיח לו להתרחק מעליהם ואם פשה יפשה המספחת, סימן שהוא בעצם החוטא, וישלחנו מחוץ למחנה כדי שלא יטמא את אחרים, ומתוך שישב שם בדד יפשפש במעשיו ושב ורפא לו.

(תפארת יהונתן)

על דרך רמז דרשו פסוק זה, שאם אדם אומר על השני שהוא טמא, הרי שהוא עצמו טמא, וזהו שאומר הכתוב: "וטמא – טמא יקרא" – רק מי שהוא עצמו טמא קורא לאחרים בשם טמא.

בענין זה אמר האדמו"ר מגור בעל ה"אמרי אמת" א גוט וארט: אחד מכלי השיר בבית המקדש היה הנבל, ואמרו חז"ל (ילקו"ש תהלים רמז תתלא): "ולמה נקרא שמו נבל? שהוא מנבל כל מיני זמר". הנבל מנגן כל כך יפה, שכלי הזמר האחרים מתנבלים לעומתו. לכאורה אם כך, צריך לקרוא לו "מנבל" ולא "נבל", שהרי הוא מנבל את האחרים!

אלא – אומר האדמו"ר מגור – אם הוא מנבל אחרים, הוא בעצמו נבל, וזה שמו!… כך היא האמת "כל הפוסל – במומו פוסל", וטמא – טמא יקרא.

(יחי ראובן)

תורת המוציא רע (ויקרא רבה פרשה טז)

אחד התלמידים בישיבת סלבודקא ניגש לראש ישיבה, הגאון ר' אייזיק שר, שהיה געואלדיגער מחנך, צדיק גדול, חכימא דיהודאי, ושאל אותו: "יש לי בעיה גדולה! יש לי תאוה בלתי נשלטת לספר לשון הרע! בפרט סיפורים כאלו שאף אחד לא יודע! הרי זה כל כך מתוק, ממש זיס, צוקער, והתאוה הזאת בוערת בי כמו אש. האם הרב'ה יכול לתת לי עצה איך להתגבר על זה, ולא להכשל"? נענה ראש הישיבה ואמר לו: "אביך היה אצלי לפני שבועיים והתעניין עליך. הוא עשה עלי רושם נהדר, ממש א פיינער מענטש. רציתי לשאול אותך האם גם עליו, על אבא שלך, יש לך תאוה לדבר לשה"ר? -"לא", השיב התלמיד. "על אבא שלי אין לי תאוה לדבר לשון הרע". –והאם אתה מרגיש שאתה עומד בפני 'נסיון' כשאתה לא מדבר עליו? האם אתה מרגיש שאתה "מתגבר" על תאוה כשאתה נוצר את פיך ביחס אליו"? – "לא! ביחס לאבא שלי אין לי כל תאוה לדבר. זה אפילו לא 'נסיון' בעבורי". – "מדוע? האם לאבא שלך אין חסרונות"? – "אין אדם ללא חסרונות. גם לאבא שלי יש חסרונות, ובכל זאת אין לי כל תאוה לדבר עליו. ולא זו בלבד אלא אם אשמע מישהו שידבר עליו לשון הרע – לא יתן לי הדבר מנוחה, ולא אוכל לישון כל הלילה". –"תנסה להסביר לי, מדוע? במה שונה הוא מכל אדם אחר"? –"על אבא שלי אני לא רוצה לדבר! אני אוהב אותו! וכשלא רוצים לדבר – לא מדברים". –"אם כך אתה בעצמך נתת עצה נפלאה איך להתגבר על התאוה ולא לדבר לשון הרע על הזולת: תאהב אותו! אם אתה תאהב אותו – לא תרצה לדבר עליו! וכשלא רוצים לדבר – לא מדברים".

רבותי! א געואלדיגער נקדה! א געואלדיגער יסוד! לפלוני יש חסרונות? אז מה? גם לאבא שלך יש חסרונות, גם לבן שלך יש חסרונות! יתרה מכך, גם לך יש חסרונוות! ובכל זאת על מי שאוהבים – אין כל תאוה לדבר לשון הרע!

(יחי ראובן)

לכאורה אינו מובן: מי הולך למי? המצורע בא אל הכהן או שהכהן יוצא אליו? וצריך לומר, שהכהן היה יוצא אל מחוץ לג' המחנות, כי למצורע אסור להכנס לשם. אולם לאחר שיצא, לא היה הולך עד למצורע, אלא המצורע היה צריך מצדו לבוא אליו, כדי לכבדו. ללמדנו עד כמה הקפידה התורה על כבוד הכהנים, והרי פסוק מפרש הוא לקמן "וקדשתו" (כא, ח).

מסופר על רבי חיים מבריסק ועל הדין רבי זעליג שהלכו ביחד לבקר במקום מסוים בבריסק, ותוך כדי הליכתם הגיע ה"חפץ חיים" לדבר עם רבה של בריסק, ואז התפתח ביניהם 'ויכוח' מי יכנס ראשון. ה"חפץ חיים" טען: רבי חיים צריך להכנס ראשון כי הוא רב העיר וגאון הדור, אחריו יכנס רבי זעליג שהוא אב"ד בעיר, ואני – שהנני רק בגדר אורח – אכנס שלישי. כמובן שרבי חיים והדיין לא קבלו זאת והחל וכוח. לבסוף אמר רבי חיים מבריסק שיעשו פשרה: ה"חפץ חיים" שהוא כהן יכנס ראשון, מצד דין "וקדשתו", לאחר מכן אני אכנס שהנני לוי, ולבסוף יכנס רבי זעליג שהוא ישראל.

תורת המוציא רע (ויקרא רבה פרשה טז)

הגה"צ רבי זיידל אפשטיין זצ"ל משגיח ישיבת תורה אור היה מוסר ששמע מהגה"צ רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל משגיח ישיבת מיר שיש להתבונן מה הענין בטהרת המצורע שלא מצינו בשום חטא טהרה כה ממושכת ומורכבת. בתחילה מסגירים אותו שבעת ימים, אם לא נרפא הוא זקוק להסגרה נוספת של שבעת ימים. אם נולד בו סימן טומאה, בדד ישב מחוץ למחנה, בגדיו קרועים ואינו יושב עם טמאים מטומאות אחרות. אחרי שזכה ונרפאו סימני הטומאה והגיע יום טהרתו, עכשיו מתחיל הניקוי, ציפורים ואזוב ושילוח ציפור, כיבוס בגדים, שבעה ימים נוספים של ריחוק ושוב תגלחת, כבשים, סולת, אשם ועולה וכד' מה ההבנה בטהרה כה ממושכת?

ביאר זאת רבי ירוחם במשל: אם יתנו לאדם להכנס לחדר הניתוחים של בית החולים, יוכל להתרשם איזה ניתוח הוא ניתוח רגיל ואיזה ניתוח קשה יותר. ככל שהתכונה לקראת הניתוח עצומה יותר, שמכינים המון כלים ותרופות רבות ומכונות הנשמה וכו' מזה יבין שהניתוח הוא ניתוח עם המון סיכונים ולכן צריך הרבה הכנה. מזה שהתורה הכינה טהרה כה ארוכה למצורע, מזה נבין עד כמה חמור הוא חטא לשון הרע שכדי להטהר ממנו צריך תהליך לא פשוט.

הלא חז"ל אמרו זאת במפורש (מדרש תהילים נב. ב) "קשה לשון הרע יותר מג' עבירות, עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, שההורג הרג נפש אחת ואילו המספר לשון הרע הורג ג' נפשות.

(לתתך עליון)

מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן סם חיים וכו' א"ל לר' ינאי לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך, אטרח עליה סליק לגביה הוציא לו ספר תהילים הראה לו פסוק "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב", מה כתיב בתריה "נצר לשונך מרע".(אמר ר' ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט [ויק"ר טז, ב] מהו "אוהב ימים לראות טוב". ביאר בעל קצות החושן: הסוחרים והתגרים, כאשר מפליגים למרחקי ארץ ועוברים ארחות ימים ומקומות סכנה, הם מצפים בכליון עיניים מתי כבר יחלפו הימים ותסתיים תקופת הזמן שבה הם צריכים לשהות במרחקים ואז יוכלו לשוב לביתם בשלום. והנה, לאחר זמן ששוהים בביתם ומטפלים בצרכי מסחרם ומכינים את נסיעתם החדשה, הם שוב מצפים מתי כבר יחלפו הימים ויוכלו לשוב ולהפליג אל מסחרם במרחקים. נמצא, שכל ימיהם הם מצפים ומייחלים ש"יחלפו הימים". לעומת זאת, אדם השלם אינו מצפה כל העת ש"יחלפו הימים", אדרבה, הריהו "אוהב ימים", אוהב את היום ואינו מצפה שיחלוף. וכל כך למה – כיון שהוא עסוק בו "לראות טוב", מנצל את הזמן לתורה ועבודה, וכך הוא שבע מטובו של היום על פי זה אפשר לבאר את כוונת הרוכל שהכריז "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב", וכשבא ר' ינאי וביקש לדעת, ענהו הרוכל "לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך", היינו, אתה ושכמותך שיודעים לנצל את ימיהם, ואינכם מאותם המוני העם שכל חפצם ש"יחלפו הימים", הרי לא אליכם נתכוונתי, אלא דברי מכוונים דוקא אל אותם המוני העם שכל העת מצפים שיחלוף הזמן.

(דברי שאול)

אמר ר' לקיש: "מאי דכתיב "זאת תהיה תורת המצרע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע". (ערכין, טו') החפץ חיים ממשיל את הפה לאוצר, כיוון שאם אדם פוגם בפיו, בכך הוא פוגם גם כן בתפילותיו ובלימוד התורה, כי הכל יוצא מפה פגום. היה היתה מסעדה יוקרתית שבעליה התגאו באוכל המשובח והטעים שיש בה, אבל הלקוחות טענו שלאוכל יש טעם לוואי. אמר להם בעל המסעדה: "לא יכול להיות! האוכל שלי מורכב מהמוצרים המשובחים ביותר ונעשה ע"י הטבחים והשפים הטובים ביותר! תוכלו להיכנס למטבח ולהיווכח בעצמכם." אותם לקוחות נכנסו למטבח ובאמת ראו את המקצועיות של הטבחים ואת הרמה הגבוהה של המוצרים, אבל הם עדיין חשבו שהאוכל בעייתי. לבסוף, הבינו מה מקור הבעיה: הם ראו שבמחלקת שטיפת הכלים, שוטפי הכלים שטפו את הסירים ברשלנות והשאירו סבון על הסירים. מיד הבינו: כשהכלי מלוכלך, לא משנה מה יש בפנים, האוכל יקבל את טעם הסבון. כך גם בענייננו, כשהפה מלוכלך – התפילות לא שוות כלום, וכך גם לימוד התורה!

זאת דרכו של היצר הרע. הוא גונב ממך את האוצר. למה? כי כל מעשינו נעשים בכח הפה, ואם את הפה הוא לוקח – כל מעשינו הקדושים נפגמים על ידי זה.

החפץ חיים ממשיל משל נוסף: אדם לקה בשיתוק בפה, לא עלינו. הוא אינו מסוגל להוציא מילה מהפה. אחרי בדיקות מרובות ע"י גדולי הפרופסורים וטיפולים חדשניים, הגיע רופא מיוחד מחו"ל, והוא הצליח להשיב לו את כח הדיבור. כמה אותו אדם יהיה אסיר תודה! ואם תצא שמועה לא טובה כנגד הרופא הזה, האם יעלה על הדעת שהמטופל הזה ידבר בגנותו? והרי אותו רופא נתן לו את הפה במתנה! בזכותו יש לו את כח הדיבור, הוא השיב לו אותו, ואיך ינצל את הפה הזה כדי להגיד עליו דברים רעים?

אומר החפץ חיים: במשל הזה משתקף המצב שלנו. הקב"ה זיכה אותנו ביתרון על בעלי החיים. בעלי החיים מצפצפים ומשמיעים קולות ומעלת האדם על בעלי החיים – כח הדיבור, שהוא משתמש בה בוקר צהרים וערב, ואיך אפשר לקחת את הכח המיוחד הזה ולהשתמש בו למטרה ההפוכה, נגד מי שנתן אותו?

ה"חפץ חיים" מביא משל נפלא על רמאי שלבש בגדים הדורים ונאים ויצא לרחובה של עיר. פנה הרמאי להלך וקידם את פניו בשלום לבבי. אמר הרמאי: "אני רואה כי הנך אורח פה בעיר, האם זקוק אתה לדבר מה? דווקא התמזל מזלך, יש לי יום חופשי, מוכן אני ללוותך ולהדריך אותך בעיר". האורח שמח שהתמזל מזלו וזכה לפגוש אדם כה לבבי ונעים הליכות. סייר הרמאי עם האורח ברחובה של עיר והראה לו את אתריה. לבסוף, הציע הרמאי לאורח להתלוות אליו למסעדה הקרובה. "כמובן על חשבוני", הוסיף ואמר: "אל תדאג, עשיר אני, ולכן הסעודה היא על חשבוני."

נכנסו שניהם למסעדה מפוארת והזמינו את מיטב המאכלים והמשקאות. אמר הרמאי לאורח: "לבריאות, אכול כפי יכולתך! האם רוצה אתה גם קינוח טעים?" כאשר קרבה הסעודה לסיומה עזב הרמאי את המקום ונמלט. ומשהגיע החשבון המנופח, ניסה האורח להסביר שחברו הוא זה שהזמינו לסעודה על חשבונו, כמובן, לא עזרו הטענות והמענות והוא נאלץ לשלם ממיטב כספו עבור סעודתו וסעודת "ידידו" הרמאי… אז הבין כי נפל ברשתו של נוכל שלא היה ידיד אלא שונא…

אומר ה"חפץ חיים": אדם פוגש בידיד המספר לו לשון הרע. כאשר הוא שומע, נעים לו הסיפור, והוא שמח ומוקיר טובה לידידו על שהוא חשוב בעיניו ומגלה לו את כל הסודות, אך לעתיד לבוא יידרש אותו שומע למסור דין וחשבון בפני בית דין של מעלה! מגיעה שעת הפירעון והשומע מגלה שאותו ידיד היה לו לרועץ ועליו לשלם עתה בעד הנאת השווא.

(אמונה שלמה)

לכאורה היה צריך להיות כתוב "והנה נרפא הצרוע מנגע הצרעת" ולא "נרפא נגע הצרעת מן הצרוע"?

ותרץ רבי שמואל די אוזידא בהקדמתו ל"מדרש שמואל" על מסכת אבות: בדרך הטבע, אין תרופה לצרעת, ורק על ידי שהצרוע חזר בתשובה, נרפא נגע הצרעת. אם כן, איך "נרפא נגע הצרעת?" התשובה היא: "מן הצרוע" מחמת מעשיו של האדם הצרוע, שעשה תשובה! והרי כשאדם חוזר בתשובה מאהבה,  אפילו הזדונות נהפכים לו לזכויות, וזהו שאומר הפסוק: "והנה נרפא נגע הצרעת" – הנגע עצמו, העבירה והזדון נהפכו לרפואה ולזכות, וכל זאת בזכות "הצרוע" שחזר בתשובה שלמה.

והנה כפי המבואר לעיל בשם רש"י, תכלית של האזוב, היא כדי שישפיל המצורע את עצמו, אף שמסתמא כבר עשה זאת, בראותנו שנתרפא מצרעתו, אבל אותה השפלות, שבאה לו, על ידי היסורים ובזיונות של הנגעים, אינה נחשבת לשפלות אמיתית, ועל פי רוב כשהיסורים חולפים חוזר לסורו, לכן החוב עליו כעת, אחר שכבר נטהר, להשפיל את עצמו, והכנעה זו, הבאה מצד התבוננות, רק היא, תטהר אותו לגמרי.

(אבני נזר)

"לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשי פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו דברים שמפטפטים תמיד בצפצוף קול" (רש"י).

מילים הן כמו נוצות: קל לפזר אותן, אך קשה לאוספן… "הפנקס פתוח והיד רושמת – כל מילה שאדם מוציא מפיו נרשמת למעלה, ובשעה שמגיע זמנו להתייצב בפני בית דין של מעלה שבים ומונים לפניו את דבריו אחד לאחד".

(שמירת הלשון, "חובת השמירה")

הנה אמרו רז"ל שלכן צריך המצורע לישב מחוץ למחנה מפני שהיה גס רוח ולא התחבר עם הבריות. ולפי זה מובן גם כן מה שצריך לשבת מחוץ לביתו, כי איתא בסוטה (דף מז:) דמאן דיהיר אפילו אאינשי ביתיה לא מתקבל, שהבעל גאוה אינו מתקבל גם בעיני בני משפחתו. ולכן צריך לישב חוץ לביתו כדי שישוב עוד על גאוותו.

(ר' שמעלקא מניקלשבורג זי"ע)