דברי תורה לפרשת בא

 

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו״ (י, א)
א"ר יוחנן: "מכאן פתחון פה למינים שאומרים לא היתה יכולת התשובה לפרעה". אמר ריש לקיש: "ייסתם פיהם של מינים! משל לאדם שהזהירו אותו פעם אחת ושתים ולא שמע וכו'. כך פרעה כיון שהזהירוהו אחת וכו׳ עד חמש פעמים ולא שמע, א"ל הקדוש ברוך הוא הריני נועל את ליבך ומוסיף טומאה על טומאתך. הה"ד: "אם ללצים הוא יליץ׳׳׳ (מדרש רבה פ, יג).
לכאורה, כאשר אנו מתבוננים בדברי הפסוק, מתעוררת תמיהה רבתי וגם דברי ריש לקיש טעונים ביאור. אם כבד לב פרעה, מדוע מצווה ה׳ את משה לבוא ולדבר אתו?
מתרץ הגרי׳׳ל חסמן זצ"ל: הקשר בין הלב – מקור הרגש, לבין השכל, מוצא את ביטויו במקור נוסף:" "וידעת היום והשבת אל לבבך, כשם שיש עיניים גשמיות לאדם, כך יש לו גם עיניים רוחניות -והם הלב והכליות.
בילקוט לקח טוב מובא משל לשני בני אדם שאינם רואים את אור השמש: האחד עיוור, השני אמנם פיקח – אך עיניו מכוסות. מצב זהה זה איננו מפחית את ההבדל המהותי שבין השניים: העיוור אשר עיניו נוקרו, איבד את מאור עיניו לנצח, לעומתו, לפיקח יש האפשרות להסיר בכל עת את הכיסוי מעל עיניו, ואז ישוב לראות כאחד האדם.
גם בנוגע ל׳עיניים רוחניות' ישנם שני סוגים של עיורון, זהו מקור טעותם של המינים, הם טוענים כי לבו של פרעה ניטל ממנו, ולכן לא היתה לו אפשרות לשוב בתשובה.
ע״ז אמר ר״ל: ״יסתם פיהם של מינים״ הם טועים ומטעים – לבו לא ניטל ממנו כלל, אלא רק ננעל על מסגר. נמנע ממנו לפי שעה להביא את ידיעת שכלו אל הרגשת הלב.
ז״א, שאמנם כעת אינו רואה בלבו, אך יש לו האפשרות להסיר הכיסוי והמנעול, ומיד יהפוך להיות כאיש בין אנשים, אך המשימה הזאת קשה ביותר, כי לבו נעול וסגור על מסגר, וזה מה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: ״בא אל פרעה״, אל תאמר שאין אל מי לדבר, ״כי אני הכבדתי את לבו״, הכבדתי, אבל לא סילקתי את כל הלב ממנו, לכן לך אליו.
כיסוי זה המונע מהאדם להשיב ידיעתו אל לבו נקרא הכבדת הלב, כמכסה המכביד על העיניים ומונע את ראיית האור.
מעורר ה״מקדש הלוי״: ״ומה בנוגע אלינו? אנו תמהים על פרעה, לועגים לו, אולם אם נהיה כנים עם עצמנו: כלום אין אנו נוהגים במקרים רבים בדיוק כמוהו? אנו הלוא מכירים את ה', אנו יודעים כי הוא האלוקים אין עוד מלבדו, אולם חרף זאת – כלום אין אנו מתעלמים לעתים מרצונו?
ולכאורה, זאת כיצד? היאך אנו מרהיבים עוז בנפשנו להמרות את פיו של מלך מלכי המלכים? כיצד אנו יכולים לסבור כי רשאים אנו לעשות ככל העולה על ליבנו?
התשובה אחת היא: אנו מבינים הכל, אנו יודעים הכל, אבל חסרה לנו ההשבה אל הלב! אנו שבויים ביד ליבנו, והלב – הוא אשר מטה את רצוננו וגורם לנו לעשות מעשים אשר בהכרה שכלית ברורה אנו מבינים שהם אינם נכונים ואינם ראויים!
לפיכך, מצווים אנו להזכיר מידי יום ביומו את יציאת מצרים, כדי שנלמד מכך את הלקח שפרעה למד בדרך הקשה… בכדי שנשיב את ההכרה אל הלב, ונזכור כי עלינו לפעול על פי הכרתנו ולא על פי רצוננו – אם אין אנו רוצים למצוא את עצמנו חלילה במצבו של פרעה הרשע…
וזה שנאמר בפסוק (דברים ד, לט): ״וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת איו עוד", כלומר: הידיעה כשלעצמה – אמנם חשובה היא, אולם מבלי השבה אל הלב, לא יהיה בה כל תועלת.

"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וכו'" (י, א)
בהסבר פסוק זה יש לומר, דהנה משה רבינו ע"ה היה מפחד, שאולי פרעה יעשה תשובה ויעזוב את דרכו הרעה ואז כשיעשה תשובה יתהפכו כל העבירות והזדונות שעשה לישראל לזכויות, וזה היה ירא משה, ובאמת אף מצינו שאמר פרעה קודם לכן – ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים וכו' (ט' פסוק כ"ז) ולכך ירא משה שדבר זה יתהפך לזכות לפרעה, אבל בשביל דבר זה אמר הקב"ה "כי אני הכבדתי את לבו", דהנה מה שאמרו חז"ל דהקב"ה מהפך עבירות לזכויות, זהו רק לאדם שעשה עבירות מעצמו ואח"כ עשה על עבירות אלו תשובה, וע"ז אמר הקב"ה שמהפך את הזדונות לזכויות, אבל כשאינו עושה מעצמו את העבירה אזי אפי' אם יעשה תשובה לא יהפך לזכות, וזה מה שאמר הקב"ה למשה דאף שפרעה אמר "ה' הצדיק" וא"כ זהו זכות לפרעה אבל כיון שכי "אני הכבדתי את לבו" והיינו דפרעה לא עשה את העבירה ע"י בחירותו רק הקב"ה חיזק את לבו, וא"כ לא יועיל לו השכר על זה שיעשה תשובה.
(כתב סופר)

"ולמען תספּר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים וגו' וידעתם כי אני ה'" (י, ב)
יש לדקדק דלכאורה היה לו לכתוב 'וידעו כי אני ה", כי הרי מדבר על הבנים שעל ידי הספור ידעו. אך הכתוב בא להודיענו כי כאשר רוצה אחד להשריש בלב חבירו דבר אמונה או כל דבר, צריך הוא בעצמו להאמין באמונה שלימה באותו דבר, ואז יהיו בבחינת 'דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב', אבל כשאמונתו אינה בשלמות לא יוכל להשפיעה לאחרים. וזהו פרוש הפסוק "למען תספר באזני בנך ובן בנך" וגו' כדי להשריש האמונה בלבם כי לה' הכח והממשלה בעליונים לעשות בהם כרצונו, אך כדי יכנסו הדברים אל לבם צריך קודם "וידעתם כי אני ה'" שאתם בעמכם תדעו ותחקקו בלבכם את האמונה השלימה.
(מהר"י רבי יהושע מבעלזא)

"ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך… וידעתם כי אני ה" (י, ב)
אומרים כאן חכמי המסורה: בשני מקומות בתורה מצינו את המלה "ולמען". בתחילת פרשת "וארא" נאמר: "ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך"; ובפרת "עקב" נאמר: "ולמען תאריכו ימים על האדמה" (דברים י"א, ט”). לומר לך, שכל המטפל כראוי בחינוך בניו ובני-בניו – זוכה לאריכות ימים על האדמה, שהבטיח ה” לעמו.
רבי מנחם-מענדל מווישווא שבמרמורש, בעל 'שארית מנחם', ראה פעם אחת ילד הפונה אל אביו בשאלה איזו ברכה מברכים על דבר-מאכל כלשהו. האב לא היה שומר תורה ומצוות, והוא השיב לילד שישאל את סבו, שעל-פי חזותו החיצונית נראה יהודי הקרוב יותר אל המסורת. נאנח רבי מנחם-מענדל ואמר: "עכשיו הבנתי משמעות חדשה בפסוק 'שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך'. משה רבנו אמר לבני-ישראל כי יבואו ימים שכאשר ילד ישאל את אביו בענייני תורה ומצוות, ישיב לו האב: 'זקניך [ו]יאמרו לך' – לך אל סבא, הוא יוכל לענות לך"…

"וידעתם כי אני ד'" (י, ב)
הידיעה כי אני ד' פוטרת את כל המצבים וכל הזמנים.
המגיד מדובנא נשא משלו לשלושה רעים שעמדו ושוחחו ביניהם, תוך כדי שיחתם השקיף אחד מהם במשקפת שהיתה בידו, וראה שבמרחק מרחקים יש התקהלות גדולה של אנשים, וסיפר זאת לחבריו. ברשות אחד מהם היה כלי רכב ועלו כולם על רכבו ומיהרו ליסע אל מקום קיבוץ האנשים. בהגיעם לאותו מקום ראו שהקהל עומדים בחצרו של המלך, שם שוכבת בתו היחידה על ערש דווי, כשעדת הרופאים העומדים בסמוך למיטתה אומרים שלא נותרו לה כי אם דקות ספורות לחיות. מיד התקרב השלישי שבחברים שהיה רופא מומחה נתן לה כמה מסמי המרפא שלו וראה זה פלא, הבת התעוררה וחייה ניצלו, בשובה לבריאותה האיתנה. פנה המלך אל השלושה והודה להם עמוקות על כך שבזכותם נרפאה בתו, והוסיף ואמר שהרי הוא נותן את בתו לאשה למי שהציל את חייה. ופרצה תגרה ביניהם כשכל אחד טען שלו יאתה תהילה להיות חתנא דבי מלכא, הראשון עמד ונימק, שלולא המשקפת שלו לא היו רואים כלל את ההתקהלות, וכלל לא היינו מגיעים הנה. לעומתו טען השני ואמר, הרי אני הבאתי ברכבי את כולנו אל המקום הזה, היינו נמצאים עד עתה באותו המקום שעמדנו עליו. עמד השלישי ונענה כי הוא זה אשר ריפא אותה בפועל. בראות המלך שכל אחד טוען שהכתר שלו, שלח להחיש את בתו וביקש ממנה שתחליט למי רוצה להינשא. השיבה הבת שאכן כולם שווים לטובה, ולכולם חלק ונחלה בהצלת חייה, אמנם, בכל זאת ברצוני להינשא לרופא, וכל זאת למה, כי אף שאלו השניים האחרים נטלו חלק ברפואתי, מכל מקום אם חלילה שוב אחלה לא יהא בידם לרפאותי, משא"כ אם הרופא יהיה עמדי הרי יהא בידו שוב לרפאני. על פי זה אמר המגיד מדובנא, כי הנה אמרו חז"ל (קידושין ל:) שלושה שותפין הן באדם, הקב"ה, אביו ואמו, והנה אף שאת כל חייו חייב האדם לאביו ואמו שהם הביאוהו לעולם, אך אדם אשר יש לו ידעה בינה והשכל הרי הוא בוחר בהקב"ה להיות קרוב אליו בכל מקום, כי הרי הקב"ה הוא יכל יכול, והוא אשר בידו תמיד להושיעו מכל צרה וצוקה.

"למען תספר" (י, ב)
לכל מצוה יש את הסגולה שלה: מצות ציצית סגולתה "ולא תתורו אחרי לבבכם" וכד'.
סגולתה של מצוות אמונה היא ע"י סיפור יציאת מצרים. כשמקיימים "למען תספר", ניתן להגיע לידי "וידעתם כי אני ה".
לכן נא' בלוחות הברית "אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא "אשר בראתיך", כי סיפור יציאת מצרים מחדיר את האמונה וזה שורש התורה.
אבל צריך לחיות את הפרשה ולא סתם לדפדף: התרגום אומר "והגדת לבנך – ותחוי לבנך" [לשון חוויה, לשון חיות, לשון הדגמה חיה].
החפץ חיים סיפר שהיה גביר שהיה צריך לנסוע וביקש ממישהו שיהיה ממלא מקומו בזמן שייעדר. הוא נתן לו רשימת מטלות: להאכיל את חיות הבית ולהשקות את העציצים וכד' וביקש ממנו שכל יום יעבור על רשימת התזכורות לבל ישכח.
חוזר הגביר ממסעו ופוגש בביתו חורבן!. שואל הוא את הממונה, מה קרה?! האם פעלת על פי הוראותי?.
"בוודאי" השיב האיש, "כל בוקר הייתי קורא את דף ההוראות".
"שוטה שכמותך", נזף הגביר, "לא די לקרוא את הדף, צריך להכניס ללב בכדי שתוכל ליישם.
יום אחד נכנס תלמידו של בעל התניא לכתה בה למדו, "שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי".
פנה הרב אל התלמידים ושאל: מדוע בסידור בתפילת הלל כשכתוב אותו פסוק פעמיים, נכתב הפסוק הראשון באותיות גדולות והשנ- באותיות קטנות. ואילו כאן במשנה בב"מ, כתובים שניהם באותו גודל של אותיות?
שאלתו העלתה חיוך בעיני התלמידים.
אבל הרב הסביר להם:
כשיש שנים שאוחזין בטלית, כל אחד אוחז בטלית וזועק ממעמקי ליבו "כולה שלי"!.
לעומת זאת כשאומרים "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", אז בפעם הראשונה עוד צועקים, אבל בפעם השניה כבר אומרים זאת במהירות וללא מחשבה.
כשאדם מחובר לדבר אז הוא זועק בכל הלהט וזה לא הופך לדבר שבשגרה.

"וכסה את עין הארץ ולא יוכל לראות את הארץ ואכל את יתר הפליטה (י, ה)
ועמד רש"י על זה, שלא כתב הפסוק מי הי' האיש שלא יוכל לראות את הארץ, הרי זה כעין מכת חושך שכבר בא אחר כך כמכה בפני עצמו.
ואפ"ל שאמרו חז"ל: שהסומא אינו שבע לעולם מאחר שאינו רואה מה שאוכל, א"כ מכיוון שהארבה לא יוכל לראות את הארץ, על כן לא ישבע לעולם ויאכל את כל מה שנשאר כאן.
ומובן "לא יוכל לראות את הארץ", דלא יוכל לראות הוא על הארבה עצמו, שלא יוכלו לראות מה שאוכלים, "ואכל את יתר הפליטה", מאחר שאינם רואים כלל מה שאוכלים…
(פנים יפות)

"ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך ובתי כל מצרים אשר לא ראו אבתיך ואבות אבתיך מיום היותם על האדמה עד היום הזה" (י, ו)
ויש לדקדק, שאת המלים "אשר לא ראו אבתיך", היה לו לומר למעלה – "הנני מביא ארבה בגבולך אשר לא ראו אבותיך".
מהי אפוא כוונת הכתוב "ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך… אשר לא ראו אבתיך"? מה בדיוק הם לא ראו?
הרב צבי הירש פרבר, בספרו "כרם הצבי", באר זאת על דרך צחות: דרך העולם, שכאשר מתמנה מלך חדש, ראשית הוא קובע פגישות עם אצילי העם ורוזני הארץ בבתיהם ובבתי המשפט והמועצה, כדי להכיר את אלו שהם בעלי ההשפעה, מנהיגי הקבוצות השונות ועשירי המדינה.
אך זה ברור כי לא יכנס לבתי דלת העם שבשכונות הפחים, כי בעל גאווה הוא, והכניסה לבתי העניים תחשב עבורו פחיתות גדולה לכבודו הרם.
אמר, אפוא, משה רבנו לפרעה, כי הארבה שעתיד לבוא עליו ועל עמו יתנהג בענוה ושפלות, ולא ידלג על שום בית, מהגדול שבגדולים עד הפחות שבפחותים. את כולם יכבד בביקוריו. "ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך ובתי כל מצרים אשר לא ראו אבתיך", אפילו אותם בתים אשר לא ראו את פניך ופני אבותיך ואבות אבותיך, מלכי מצרים הנכבדים והגאוותנים – גם בהם יכנס הארבה…

"בנערינו ובזקננו נלך" (י, ט)
בעל הטורים: פרעה שאל מי ומי ההולכים? (מי ומי = כלב, בן נון) פרעה שאל הרי כולכם תמותו במדבר ראו כי רעה נגד פניכם חוץ מכלב ויהושוע בן נון אז לאן אתם ממהרים? הרי אף אחד מכם לא ישרוד? זהו שענה לו משה: בנערנו ובזקננו נלך בבנינו ובבנותנו הגזרה היא רק על האנשים בני 20-60 שנה הנערים והזקנים אינם בעונש לכן כולנו יוצאים.

"לכו נא הגברים" (י, יא)
כלי יקר: ידוע שמי שנולד במזל דמים יהיה מוהל או שוחט ואדם שרוצה לצאת מהספק יהיה שניהם, וזהו שאומר פרעה: "ראו כי רעה נגד פניכם" אני רואה שיש כוכב שנקרא רעה ומסמל דמים והקב"ה רוצה להרוג אתכם (הקב"ה באמת ביקש גם למול וגם לשחוט שה) ולכן אומר פרעה למשה: "לכו נא הגברים" כיוון שלכם יש יתרון נגד הכוכב הזה אתם יכול למול וגם לשחוט שה אבל הבנות והזקנים שאינם יכולים הרי הם ימותו?! אם כך לכו רק הגברים. וזוהי הסיבה שמשה בהתחננו אל ה' אמר: "למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה" כדי שפרעה לא יחשוב שניצח לכן: "שוב מחרון אפך…"

"ולכל בני ישראל היה אור במושבתם" (י, כג)
מכת חושך, עיקר שפתי חכמים מבחין שרק במכת חושך שואל רש"י: ולמה באת? "שהיו ישראל באותו הדור רשעים ולא היו רוצים לצאת ומתו בשלושת ימי אפלה" כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הם לוקין. והוא מסביר שכל מכה הייתה 7 ימים ורק המכה הזו של שישה (והיכן החזיר את היום הזה? ולא קרב זה אל זה כל הלילה…) והיא הייתה מחולקת לשניים מדוע? עונה רש"י על החלוקה: בשלשה הראשונים לא רואים כדי לקבור ובשלשה האחרים לא זזים כדי שלא יפריעו לעם ישראל לבדוק בבתים אלו כלים יש להם. זו הסיבה גם שלא הייתה שבת כי לקבור ולקחת כלים אי אפשר בשבת. פרחי שושנה מבאר: בכל מכה הייתה גם את העינוי שהמצרי רואה שהיהודי מקבל את המכה ואילו בחושך אין את זה לכן רש"י שואל ולמה באת? ורש"י מתרץ: שהם ידעו זאת רק אחרי המכה כשבני ישראל באו לדרוש את הכלים הבינו המצרים ש"לכל בני ישראל היה אור במושבותם".

"וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה כי ממנו נקח לעבד את ה' אלוקינו ואנחנו לא נדע מה נעבד את ה' עד באנו שמה" (י, כה)
כתב המלבי"ם עפ"י דברי הגמ' (עירובין ק, ב) "אמר רבי יוחנן אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה דרך ארץ מתרנגול", והוא ע"ד הכתוב (איוב לה, יא) מלפנו מבהמות ארץ, שהבהמות מאלפות אותנו דרך ארץ. וזה שאמר משה רבינו לפרעה, גם מקננו ילך עמנו, כי "ממנו נקח לעבוד אלוקינו", שנלמד מהבהמות הדרך היאך להתנהג, ואם תשאל מדוע נזקקים אנו ללמוד מהבהמות, מפני ש"ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה" כיון שעדיין לא ניתנה תורה.
(ארץ חמדה למלבי"ם)

"גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לד׳ אלוקינו" (י, כח)
כשאנו מתבוננים באיזה חשק וגבורה אתה עושה את מעשיך הרעים, למדים אנו באיזה התלהבות וחשק עלינו לקיים את המצוות, כך שאתה תתן בידנו דרך לעבדות השם.
(תפארת שלמה)

"וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" (יא, ב)
המגיד מלובלין זצ"ל שאל: מאחר שהובטחנו על הרכוש הגדול, מדוע נצטווינו לשאול מן המצרים על מנת להחזיר, ואם היתה זו רק שאילה לזמן קצוב, מדוע לא החזרנוה כמובטח, והשיב במשל: מעשה באדם שקנה דירה לצרכי השקעה. עמד והשכירה לשנה. כעבור חדשים מספר, הזדמן לו קונה ברוח נאה, ומכר לו את הדירה. ביקש הקונה להכנס ולהתגורר בדירה, אבל תוקף השכירות עדיין לא פג. בא וניהל משא ומתן עם השוכר, כמה כסף יבקש כדי לפנות את הדירה. כל הרואה את השנים יתרשם, שהשוכר הוא בעל הבית, והמבקש עומד ומעתיר כי ישכיר לו את הדירה… והאמת הפוכה היא, אבל עד תום תקופת השכירות אין הבעלים יכולים לממש את בעלותם, והיא ביד השוכר. הוא הדין בענייננו. לו היו ישראל בזמן הקצוב, היה הרכוש הגדול מגיע להם בדין. מכיון שיצאו קודם שמנם, היה עליהם לשאול את הרכוש הגדול מן המצרים, כך שיהיה בידם בהשאלה עד לבוא המועד – ואז יהפכו לבעליו.
(חסד לאברהם)

"וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" (יא, ב)
בהגיע מועד הגאולה, אמר הקב"ה למשה רבינו: "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב". אמרו חכמינו ז"ל (ברכות ז.) אין "נא" אלא לשון בקשה, שלא יאמר אותו צדיק (אברהם אבינו): "ועבדום וענו אותם" (בראשית טו-יג) קיים בהם, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (שם) לא קיים בהם.
וכבר התעוררו המפרשים להקשות: וכי לולא תרעומתו של אברהם אבינו, לא היה הקב"ה מקיים, חלילה, את דברו, אלא, משל למה הדבר דומה? לשני מלכים שנלחמו זה בזה. דם רב נשפך, מערכות רבות נטשו, והמלחמה לא באה לידי הכרעה. החליטו המלכים לבחור איש חיל מכל מחנה. השנים יאבקו, והמנצח יכתיר את מלכו בניצחון וינחילו עטרת תהילה. בחרו בשדה ההאבקות, וכרו בפאת השדה בור עמוק. מי שיגבר על רעהו וישליכו הבורה לו הניצחון. ישבו המלכים על בימות שניצבו בצד השדה, והשקיפו על ההאבקות. נאבקו השניים בכל כוח, עד שהאחד גבר, נשא את יריבו וקרב עמו אל הבור. ברגע האחרון נחלץ הלה, התעשת, הניף ידיו והפיל את יריבו הבורה, מהעבר האחד נשמעו תשואות, מן העבר השני אנקות צער. קרב המנצח אל מלכו לקבל את ברכתו על הניצחון שהנחיל לו, אבל המלך היה חור כסיד. בקושי העלה חיוך על פניו. "אני מודה לך על נצחונך", אמר, "אבל לא אמחל לך על רגעי החרדה הנוראים. לא אסלח לך על שאפשרת ליריבך לגבור עליך ולשאתך עד לשפת הבור באותם רגעים איומים, חששנו כי נכשלנו ואבדנו, כי הפסדנו והובסנו" והנמשל: הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו ע"ה, "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". זה יעד להם הקב"ה בביזת הים. לפיכך, לא היה צורך לצוות על העם לשאול כלי כסף וכלי זהב, כי הם עתידים לנחול את ביזת הים בלא כל טורח. אבל אברהם אבינו לא בא בסוד התכנית, ועלול הוא להצטער בראותו את בניו יוצאים ממצרים בלא הרכוש הגדול. לפיכך, לא היה צורך לצוות על העם לשאול כלי כסף וכלי זהב, כי הם עתידים לנחול את ביזת הים בלא כל טורח. אבל אברהם אבינו לא בא בסוד התוכנית, ועלול הוא להצטער בראותו את בניו יוצאים ממצרים בלא הרכוש הגדול. לפיכך, ציוה הקב"ה על ביזת מצרים, כדי להפיס ולהניח את דעתו. ותשובה נוספת על אותה שאלה, ועמה משל, בעל חנות הוצרך לנער שליח לשאת משלוחים לבתי הלקוחות. הימים ימי חופשה מלימודים, והוא הציע לבנו של מכר לעבוד בשירותו תמורת שכר נאה. שמח הנער הצעיר להצעה, עבד בנכונות רבה, ובסוף השבוע הושיט לו בעל החנות את שכרו בשטר בחתימת ידו, צ'ק עובר לסוחר. סירב הנער לקבלו. נפגע המעביד וקבל בפני מכרו, אבי הנער: "הנשמע כזאת, לסרב לקבל שטר עובר לסוחר", אמר לו האב: "אל באפך. אנו המבוגרים, סוחרים בשטרות, אבל הנערים אינם מכירים אלא במטבעות. עליך להבין לרוחו של הנער הרגיל במטבעות קטנות, ולשלם בהן את שכרו". והנמשל: כי באמת "הרכוש הגדול", שהובטח ליוצאים ממצרים, היה רוחני הזדככות שתביאם למרגלות הר סיני ולקבלת התורה, שאין רכוש גדול ממנה. אבל אברהם אבינו, האב הרחמן, עמד וטען: "ועבדום וענו אותם קיים בהם", והעבודה והעינוי שחקו את מושגיהם הרוחניים ודרדרו אותם למ"ט שערי טומאה, ומעתה אינם מסוגלים להבין, שהרכוש הגדול יקוים בהם ברוחניות גרידא. ובעיניהם ידמה כי "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם", במושגיהם. על כן, ניתן להם גם רכוש גשמי רב ועצום.
(אמת ליעקב)

״ויאמר משה כה אמר ה' בחצות הלילה אני יוצא מתוך מצרים״ (יא, ד)
ונראה לי לומר במה ששינה ואמר כחצות, שהוצרך לעשות כן שיתקדש שם שמים (רבינו בחיי)
ר' שלום שבדרון זצ״ל, דרשן מפורסם היה. בכל שבת דרש בבית הכנסת ״זכרון משה״ שבירושלים. באחת מדרשותיו דפק בחוזקה על הסטנדר ושאג מנהמת לבו: ״יהודי ״זכרון משה״ היקרים! כשנבוא אנחנו לשמים, נתבע על חילול שבת ועל גילוח בתער!״
למה היו מכוונים דבריו החריפים? הוא, ר' שלום, וידיד נפשו, ר' עזרא ברזל, נודעו אודות ספר ב״סמטת הספרים״ המגלח בתער. הם החליטו לבוא אתו בדברים ולשדל אותו לחדול ממעשיו. הספר התגלה כאגוז קשה לפיצוח, גס ועקשן והוא ניסה ״לנער״ אותם מעליו, בתחילה בעדינות ובסוף באיום, אך הם מצווים: "הוכח תוכיח" – אפילו מאה פעמים. הם התמידו בדבריהם, ולאחר תקופה ארוכה חלחלו דבריהם ונשאו פרי. חלפו מספר חודשים ונודע להם שהלה שב לסורו: פותח את המספרה בשבת ומגלח בתער. הם נגשו למספרתו, והוא, מיד בראותם, קרא: ״איני רוצה להכירכם. הסתלקו מפה!״
הם דרשו הסבר והוא סיפר: ״ביום השנה הראשון לפטירתו של אבי, רציתי להגיד קדיש לעילוי נשמתו. התעניינתי אצל חבר היכן אוכל לעשות זאת, והוא המליץ לי על בית הכנסת ״זכרון משה״ השוכן לא רחוק מן השוק ובו מתקיימים מניינים מסביב השעון. הצטיידתי בכיפה ושמתי פעמיי אל עבר היעד. משנכנסתי, צד את עיני השלט: ״אסור לדבר בשעת התפילה וקריאת התורה״. מתחת לשלט המפואר ישב חלפן דולרים, ובאמצע התפילה מלמל לחברו דיבורים אודות השער היציג!
אתם באים לדבר אתי על איסורי תורה, וכך מתנהגים אנשיכם? האם הם מכבדים את הכתוב בתורה? זהו היחס שמקבל איסור תורה? אפתח אני את המספרה בשבת! אגלח בתער! לא תוכלו להטיף לי מוסר!״
״יהודי 'זכרון משה'״, פנה ר' שלום למאזיניו, ״הנכם יושבים כאן, אולם מצודתכם פרושה ב'סמטת הספרים'. יהודי מחלל שבת ומגלח בתער בגינכם!״
סיפר יהודי חשוב, איש חינוך ותיק, על דודו החילוני שהתגורר בעיר חולון. דוד זה היה אדם טוב, ואחיינו החליט שהגיע העת לנסות לדבר על לבו שישוב בתשובה. הוא הזמין אותו לשבת, ומשנתקל בהתנגדות ניסה לשכנע וללחוץ ולבסוף הצליח. אשתו הכינה סעודות מפוארות, הזמינה את ילדיהם הנשואים, ובעיני רוחם הם ראו כבר את הדוד חבוש כיפה. הוא הכין דברי תורה היוצאים מן הלב וקיווה לטוב…
בליל שבת בסיום הסעודה, הוזמן הדוד לסיבוב קצר בעיר בני ברק. הם הגיעו ל״טיש״ של אחת החסידויות החשובות. האדמו׳׳ר ישב בראש השולחן, החסידים על הפרנצ'ס והמראה היה מלא הוד. הוא חיפש מקום לדוד, אך בינתיים צד משהו את עיניו של הדוד.
אחד החסידים עמד עם ילדיו וקילף בוטנים, את הקליפות הוא השליך על הרצפה. הזדעזע הדוד החילוני מן המראה וביקש לצאת מיד. ״אצלנו בחולון לא יתרחש דבר כזה לעולם! לזרוק קליפות בבית הכנסת? איזה בזיון! איזה זלזול!" האחיין ניסה לסנגר שיבואו המנקים עוד מעט ויאספו, אך הדוד אטם אוזניו משמוע.
אותו אברך חסיד לא ידע לעולם שאיבד עולם מלא במעשיו.
המתרפה ממלאכתו אח הוא לאיש משחית! ״באים כל מעשיו ונפרטים לפניו״. האם אני גילחתי בתער? האם אני חיללתי שבת? ״נפרטים״ – הוא יראה את השפעתו וידע שהמעשים נעשו בגינו. באחריותו התחללה השבת, באחריותו לא אבה יהודי זקן מחולון לשוב בתשובה. ועל כן, אין לו אלא לחתום. אין לו אלא לחתום שהיו אלו מעשיו!
מסופר על ה״חפץ חיים״ שבערוב ימיו היה סגי נהור, ואף על פי כן תמיד היה יושב ולפניו גמרא פתוחה. שאלו אותו מדוע הוא פותח את הגמרא אף שאין ביכולתו לקרוא והוא השיב: ״נכון, אבל מה אעשה ורבים נכנסים אלי, שואלים שאלות, מבקשים עצה טובה, איך אוכל להכניס אלי לחדר יהודי ששמע על ה״חפץ חיים״ בראדין שהינו מתמיד גדול ויראה אותי כשספר אינו פתוח לפני? בכך אני עלול לגרום לזלזול בשקידת התורה.

"לא יחרץ כלב לשונו" (יא, ז)
מרן רבינו הגרי"ש אלישיב זצוק"ל התבטא שאותו לא מעסיק מה הבריות אומרות עליו- גם לא מה שצועקים. אבל- הוסיף מרן רבינו זצוק"ל- אני יודע שיש אנשים שזה כן מפריע להם. מנין לי זאת? יש ראייה מן התורה! הפסוק אומר "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" ואני שואל: שישים ריבוא יוצאים ממצרים עם כאלו גילויים של אותות ומופתים- אז מה אכפת לך שאיזה כלב נובח?! משמע מכאן שיש כאלו שזה בכל זאת מפריע להם!…

"ויאמר ה' אל משה ואל אהרן…דברו אל כל עדת ישראל" (יב, א-ג)
רש"י מקשה: והרי נאמר למשה ואתה תדבר אם כן, אהרן לא דיבר? אלא, משיב רש"י: שמשה ואהרן חלקו כבוד זה לזה, והדיבור יצא מבין שניהם כאילו שניהם מדברים. מובא סיפור בספר "וקראת לשבת עונג": פעם אחת נסעו ר' עקיבא איגר ור' יעקב מליסא לוורשה, לאסיפת רבנים גדולה שנערכה בעיר. כל הדרך ישבו ודברו דברי תורה. יהודי וורשה הגיעו בהמוניהם לשערי העיר כדי לקבל את פני שני גדולי הדור, והובילום במרכבה מפוארת רתומה לסוסים בכבוד מלכים. ברצונם היה לכבדם, ולכן התירו תלמידי חכמים את הסוסים ומשכו בעצמם את העגלה במקום הסוסים…. כשראה ר' עקיבא את כל הכבוד הזה, חשב כי הוא לר' יעקב ולכן ירד מן המרכבה ומשך גם הוא את העגלה… ושראה ר' יעקב את הכבוד הזה חשב גם הוא כי הוא לכבודו של ר' עקיבא ולכן גם הוא ירד מהמרכבה ומשך אותה בגופו… וכך נשארה העגלה ריקה כשתלמידי חכמים ובתוכם ר' עקיבא איגר ור' יעקב מליסא מושכים אותה… כך חלקו גדולי ישראל כבוד זה לזה!

"החודש הזה לכם ראש חדשים" (יב, ב)
הא לך שאלה שאין עלי' תשובה, כגלגל החוזר בעניני קידוש החודש הלמדין מפרשתן:
אם יש ב' קטנים שנולדו לפני י"ג שנים בא' בניסן , ובאו ב' עדים כשרים שראו את החודש לקדשו שהיום א' ניסן, ואם יקבלו בית דין עדותם נעשו הקטנים גדולים ובני בר מצוה, והבני בר מצוה הזימו את העדים באופן שאם הם בר מצוה יפסלו את העדים ויחזרו לקטנותם, ואם יחזרו לקטנותם על ידי שיכולים להזים את העדים שראו את החודש, אז שוב העדים נאמנים דאין הקטנים יכולם להזימם, וממילא שוב נעשים גדולים ע"י עדות העדים ונעשים בר מצוה, ואם כן שוב יש להם נאמנות לפוסלם… וכו'… והיכי לידיינו דיינא להאי דינא…
(מנחת חינוך מצוה ד')

"ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים" (יב, ו)
שעת בין הערביים נתפסת בעינינו כשעת דמדומי חמה, לפנות ערב, בטרם שקיעה. אבל אין זה כך. קרבן תמיד של בין הערביים, מוקרב בשש שעות ומחצה, כלומר מיד לאחר חצות היום, ותיכף לאחריו מקריבים את קרבן הפסח, שזמנו בין הערביים. הגאון רבי משה שמעון זצ"ל, רבה של פיטסבורג, ראה בכך אות ולקח מאלף. הוא אמר: נכון הוא, שבשעת הצהריים, מיד לאחר חצות היום, עדיין קופחת השמש במלוא עוזה, והחום לוהט. אבל כבר נעשה הצעד הראשון לקראת השקיעה. הכל יודעים שהערב מתקרב, ובסופה של הדרך תשרור חשכה נוראה.
משל למה הדבר דומה, לאנייה השטה בלב ים. עת הקברניט יודע, שאם ייסע בכיוון מסוים, לפי המצפן ויקפיד לשייט במעלה פלונית, יגיע לנמל, מחוז חפצו. הוא אחז בהגה ביד אמונה, אבל לא הקפיד לדייק ככלות הכל, מעלה אחת פחות או אחת יותר, מהי? הוא סטה בשבריר מעלה, אבל הקפיד לשייט בקו ישר. בתחילה הייתה הסטייה קלה ובלתי מורגשת. באמת שלא הייתה משמעותית. אך כעבור כמה מילין, הפריד מרחק ניכר בינו לבין המסלול הנכון. ככל שהרחיק, הלך המרחק וגדל. בסופו של דבר, לא זו בלבד שהחטיא את נמל האי שאליו בקש להגיע, אלא שהחטיא את האי כולו, והמשיך לשייט במרחבי הים, תועה ואובד דרך, עד שכלתה הצידה ואזלו המים, וכל יבשה לא נראתה באופק. כל דרך תועה, מתחילה בסטייה קלה. הצעד הראשון אינו מורגש. הוא צמוד כמעט לדרך הישרה. אבל המרחק הולך וגדל עד הניתוק המוחלט, ואבדן הדרך.
לפיכך אמר המדרש: "ויהי ערב אלו מעשיהם של רשעים". אנו רואים אותם ברשעותם, בשיא החשכה והאופל של מעשיהם. אבל עלינו לדעת, שדרכם התחילה בסטייה הראשונה לעבר האופק, בצהרי היום, כאשר נטו אל "בין הערביים". אשרי מי שמפקח על צעדיו, ושב מבעוד מועד אל המסלול הנכון, אל הדרך הסלולה.
(חקר דעת)

"וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ד' את משה ואהרן כן עשו" (יב, כח)
ופירש רש"י, להגיד שבחן של ישראל שלא הפילו דבר מכל מצות משה ואהרן, ומהו כן עשו, אף משה ואהרן כן עשו. לכאורה יפלא האם היה חס וחלילה עולה על הדעת שמשה ואהרן לא יעשו המצוה, ומדוע צריכה התורה לומר שגם הם עשו. ונראה לפרש על פי מעשה שהיה. הרבי ר' אלימלך מליז'ענסק נקלע פעם אחת בדרכו לעיר אחת ושהה בה מספר ימים, כאשר נסע לדרכו ליווהו כל אנשי העיר, ובהגיע העגלה חוץ לעיר ירד הרבי ר' אלימלך מהעגלה והלך ברגליו יחד עם כל הקהל, כשראו האנשים זאת התפלאו מאוד, ושאלוהו מדוע הוא עושה להם ככה, הלא כל מטרת הליכתם היא ללוותו, ובאופן זה אין הלוויה ניכרת. והשיבם, כי יען שראה שהם מקיימים את המצווה בהתלהבות גדולה, ירד מהעגלה כדי לכלול את עצמו עמהם במצווה זו. וזה הפירוש כאן 'אף משה ואהרן כן עשו', דכאשר ראו משה ואהרן ההתלהבות הגדולה שאחזה את כלל ישראל בעשיית מצות פסח, כללו אף הם את עצמם בתוך כלל ישראל.
(מהרי"ד מבעלזא זיע"א)

"ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות" (יב, לה)
אפשר לפרש הא דהודיע לנו התורה כאן שעשו כדבר משה, כי משה הרי אמר להם "וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה" ובדרך כלל טובת השאלה הוא איש מאת רעהו המכירו ומטיב עמו, וכאן בפסוק הרי נאמר "וישאלו ממצרים" שהם שאלו מכולם מן הבא בידם ולכאורה הרי זה לא מה שנצטוו, אלא דבפסוק שאח"ז נאמר "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום" ממילא היו כולם מכיריהם ורעיהם, ולזה כתבה התורה "ובני ישראל עשו כדבר משה" שאע"פ ששאלו ממצרים באופן כללי, בכל זאת היה זה כפי שנצטוו ממשה.
(מרן הכתב סופר זי"ע)

״קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא״ (יג, ב)
סיפר הרב מאיר גרוזמן: מידי שנה בשנה אני מקיים קורס ליהדות באחת האקדמיות הצבאיות בארץ. קורס זה כולל שיעורים בנושאי יהדות שונים, החל ממעמד הר סיני וכלה בספרות השו״ת בת זמננו. אין כוונת הקורס לחזרה בתשובה, אלא הרחבת הידע וההשכלה היהודית הן שמהוות נר לרגלי התכנית.
עקב הזמן הקצר אין אפשרות להקיף את כל הנושאים הקיימים ביהדות ואני נוהג לתמצת ולהתרכז בנקודות העיקריות ובעניינים הבסיסיים של היהדות.
היה זה יום חורפי כאשר ישבו לפני למעלה ממאה קצינים בכירים והאזינו לפרק העוסק במהות הנבואה, ובייחוד של נביאי ישראל.
בשלב זה הורמה אצבע ואחד השומעים ביקש לדעת, אם קיימים בימינו אנשים בעלי שיעור קומה, המהווים תחליף לנביאי התנ״ך. ה׳רשת' נפרסה לרגלי ואני נלכדתי בה, גלשתי מן ההרצאה והחילותי לתאר את צדקותם של ל״ו הצדיקים הנמצאים בכל דור, את גדלותם של חכמי התורה ופוסקי ההלכות, את קדושתם של גדולי החסידות ואת סגולתם של יודעי ח״ן.
לא נקבתי בשמות של אישים, וודאי לא הצבעתי על צדיקים בני זמננו, ולרגע נדמה היה לי כי תשובתי סיפקה את השואל וכי אני רשאי לשוב אל הכתוב שממנו סטיתי.
אולם לא, כאן הורמה יד נוספת וקצין צנחנים בדרגת סגן אלוף, העונה לשם המשפחה סמואל, קם על רגליו, ביקש את רשות הדיבור ואמר: ״המרצה דיבר על החסידות ועל אישיה מבחינה תיאורטית, כחוקר, כצופה מן הצד, כאדם הסוקר תופעות היסטוריות, אך אני מבקש לספר לפניכם סיפור אישי. נולדתי בבוקרשט להורים שהיו רחוקים מחיי הדת ומקיום המצוות. שנות הקומוניזם עשו את שלהן והתנכרות הורי ליהדות תאמה את האוירה הכללית בבירתה של רומניה.
שלוש השנים הראשונות עברו עלי כפי שהן עוברות על כל תינוק בריא ושלם. אולם לאחר מכן הופיעה אצלי תופעה שמעולם לא שמעתם עליה: החילותי להתעלף ולאבד את ההכרה עם כל רעש שעלה באזני. די היה בנפילת כוס ובהתנפצות על הארץ כדי שאתעלף, אוטובוס שעבר ליד חלון ביתנו ברעש מנוע רגיל, גרם אף הוא להתעלפותי. כל קול הלמות וקול שאון, אף שאינם יוצאי דופן, גרמו לי להתמוטטות.
הורי נחרדו לנוכח התופעה והחלו לשחר לפתחם של רופאים ולמוצא פיהם. הרופאים, מצידם, בדקו אותי בכל הבדיקות האפשריות, חדרו לתוך אוזניי, פלשו למערכת עצבי ונברו בנבכי מוחי, לא היה מקום בגופי שלא עבר תחת שבטם, אך התוצאה היתה אפסית. החידה נותרה חידה והתעלומה לא נפתרה.
הורי קיבלו מן השלטונות היתר מיוחד לנסוע לוינה, ואף להרחיק עד ברלין המערבית כדי למצוא מזור למחלתי. זכורני כי בנסיעה לערים אלו עטפו הורי את אוזני בשכבות צמר עבות כדי לאטמן ולגונן עלי מפני כל רעש אפשרי, ועל אף זאת איבדתי את הכרתי במסעות אלו פעמים אחדות.
כמצופה, לא נמצאה אף בערים אלו כל תרופה למחלתי. הרופאים הרימו את ידיהם. לא אשכח את סיפוריה של אמא על היאוש והדכאון שתקפו אותה, שעה ששבה עמי לבוקרשט, לאחר שרופאים אלה הודיעו לה כי אין יותר מה לעשות.
יום אחד, כשאמי שחה על אסונה לאחת מחברותיה, הגיבה זו ושאלה: "ואצל הצדיק הייתם?" אמי, שמעולם לא ביקרה אצל צדיק ומילה זו היתה עבורה מילה ארכאית בלבד, פקחה את עיניה בהבעת תמהון, על אף זאת החלה להתעניין בצדיק, בדמותו, בכתובתו, ובמיוחד – ביכולתו להעלות ארוכה למחלתי.
חברה זו הרבתה לדבר בשבחו של הצדיק ואף סיפרה צרור עובדות, אישיות, על הישועות שמשפחתה חוותה אצל צדיק זה. מה לא עושה אמא למען בנה החולה? מאמינה או לא מאמינה – כשמחפשים עוגן הצלה מוכנים להיאחז אף בעלה נידף. כך חשבה אמי והחליטה להיכנס עמי אל הצדיק.
כשהגענו לביתו השעה היתה שעת אחר הצהריים מאוחרת. הגבאי הכניסנו אל חדרו של הצדיק ואמי החלה לתנות את צרותיה, אני זוכר, כי כילד בן ארבע לערך, עמדתי והתבוננתי בצדיק, דמותו היתה בוהקת מזוך ומטוהר, עיניו היו טובות, רכות, מלאות רחמים, ופניו הביעו אחריות, ריכוז וכובד ראש. 'כך נראה מלאך', חשבתי.
הוא הרבה להתעניין במחלתי ובתולדותיה, ברופאים שטיפלו בי ובמרכזים הרפואיים שבהם ביקרתי, לאחר שקיבל תמונה מלאה על מצבי, הרהר רגע ושאל את אמי, אם היא קיימה בי, כבכור, מצוות פדיון הבן? אמי תמהה ושאלה לפשר מילים אלו, היא מעולם לא שמעה על טקס בשם זה. הצדיק הסביר לה במתינות את נוהל קיום המצווה ואת משמעותה, והציע לה להמתין בפרוזדור עד לשעת בין הערביים, ואז, כך אמר, לכשיגיעו מתפללים לתפילת מנחה וערבית, נזמן עשרה יהודים וכהן ונקיים את המצוה. זכורני, כי בתום ה'טקס' הושיט לי הצדיק את ידו ואיחל לי, שבזכות המצוה אבריא מכל מחלה, והוסיף את המילה הגורלית: ומיד.
מרגע זה ואילך, פסקו ההתעלפויות והפכתי לילד רגיל, בריא ושלם. שכבות צמר הגפן הוסרו מעל אזני, החלונות שבביתנו נפתחו מחדש וקול רעש גדול שעלה באזני – לא הזיק לי יותר”.
הנוכחים באולם ההרצאות הקשיבו לסיפור בקשב רב, וראיתי, כי דבריו עשו רושם על השומעים. מכל עבר נשמעה השאלה הצפויה: ”מי היה צדיק זה”? תשובתו של סמואל לא בוששה לבוא: האדמו״ר מבהוש, הגר בשדרות רוטשילד 112 בתל אביב. והוסיף: ”זה שנים שאני ובני משפחתי עולים בערב ראש השנה לבית האדמו״ר להתברך לקראת השנה החדשה״.
סמואל השתחרר בינתיים מהצבא, ופתח לו חנות לאביזרי רכב בדרום תל אביב. מאז לא ראיתיו.
בהלווייתו של האדמו״ר זצ״ל, ראיתיו, עומד בשער בית העלמין שבנחלת יצחק ועיניו זולגות דמעות…״

״והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (יג, ח)
בקריאת שמע אנו אומרים: ״וקשרתם לאות על ידך״, ״ולמדתם אתם את בניכם״ ואחר כך ״וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך״
משמע, המצוה הראשונה היא מצות תפילין, לאחר מכן מצות חינוך הבנים, ולאחר מכן מצות מזוזה.
שאלו את האדמו״ר מבעלזא: מדוע הדברים נכתבו בסדר הזה? מדוע מצוות חינוך הבנים היא בין מצוות תפילין למצוות מזוזה?
ענה הרבי תשובה שהיא יסוד בחינוך הבנים. כידוע, בתפילין וגם במזוזה סדר הפרשיות הוא מעכב. סדר אחר פוסל, דבר נוסף, בתפילין ובמזוזה כמעט כל טעות פוסלת.
אומר האדמו״ר מבעלזא: הזהירות בחינוך הבנים צריכה להיות כמו הזהירות בתפילין ומזוזה, שכמעט ואין דרך חזרה. פעמים רבות מוותרים על נושאים עקרוניים בגלל גילו הקטן של הילד. כאשר הוא גדל אנו מנסים לתקן.
הגמרא מספרת (ירושלמי קידושין) שבכל יום שישי היה רבי יהושע בן לוי לומד עם בנו ובוחנו, ואחר כך יורד לטבריה כדי לטבול במקווה, שלא היתה קרובה לביתו כלל ועיקר. באחד מימי שישי, הגיע ר' יהושע בן לוי למקווה בטבריה, פשט את בגדיו ונזכר שהיום לא למד עם בנו. הוא לבש את בגדיו וחזר חזרה לביתו כדי ללמוד עם בנו. התפלאו תלמידיו ושאלו אותו לפשר מעשהו.
כתשובה, השווה ר' יהושע את הלימוד עם בנו למעמד הר סיני! הוא רצה להנחיל לנו מה גודלו של לימוד משותף של אבא ובן. פעמים רבות אנו עסוקים, ואיננו נותנים את הדעת לחשיבות הלימוד עם הבנים.
פעם ביקשתי עצה מהגאון הגדול ר' חיים קנייבסקי שליט׳׳א בעניין חינוך הבנים. אמר לי הרב: ״תלמד עם הבנים עשר דקות כל יום״. כך הוא אמר. לא שעתיים ואף לא שעה. עשר דקות יעשו מהפך.
שח רב קהילה חשוב: ״המרחק מביתי לבית הכנסת של הקהילה אינו קטן. זהו מאמץ גדול, אולם בכל שבת המרחק הזה הוא הזדמנות בעבורי לשוחח עם בני ללא הפרעות. התמורה הזו שווה כל מאמץ״.
מצוות: ״ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם״ חלה משעה שהבן יודע לדבר.
אל הגאון הרב שלמה זלמן אויערבך זצ״ל פנו מספר אנשי צוות מישיבה חשובה ותיארו את אחד הבחורים כ״בן החמישי״ שבהגדה. הם תיארו את מלחמותיהם עמו על כל צעד ושעל וביקשו להוציאו מן הישיבה. שאל ר' שלמה זלמן את המשגיח: "אמור לי, מתי התענית עליו? כמה פרקי תהלים אמרת בשבילו? כיצד תוכל לזרוק אותו מהישיבה בלי שצמת עליו , הרגשת כאבו?!״
סיפר תלמיד ישיבה שעבר ניסיונות רבים בימי בחרותו שבתקופה קשה רצה לעזוב את הישיבה ואף אחד מאנשי הצוות לא הצליח להשפיע עליו להימנע מהצעד הנורא הזה. מי ששבה את לבו היה רבו שלחץ את ידו והוזיל דמעות כמים על כאבו.
סיפרה אם כאובה על שני בניה: האחד הרווה אותה רוב נחת מאז היה קטן, והשני השקה אותה מרורים. מלמדיו של האחד אמרו עליו תמיד: ״אשרי יולדתו״, ומלמדיו של השני התקשו להתמודד עמו. לימים, התהפך הגלגל. הראשון פרק מעליו עול תורה ומצוות, רחמנא ליצלן, והשני גדל והיה לתלמיד חכם גדול. ״אין לי כל ספק״, אומרת האם, ״שהתפילות ששפכתי על בני שהקשה עלינו כל כך בילדותו, פעלו נצורות, ואילו על הילד ה״חלק״ שכחתי להתפלל, ואילו התוצאות״…
מסופר על בחור עבריין שנתפס בתכנון וביצוע שוד מזויין, ועל כתפיו נשא קופה של שרצים, מעשים של פשע ורשע. השופטים שדנוהו, קבעו שיש להטיל עליו עונש מוות. ואכן הגיע הזמן להוביל אותו לתליה. לפני תלייתו ביקש כבקשה אחרונה ויחידה שירשו לו לגשת לאמו הבוכייה ולנשקה. השופטים נאותו לבקשתו.
לתדהמת הכול, נגש הנידון אל אמו, פתח את פיו ונשך את אוזנה בחוזקה ותלשה. האם נפלה והתעלפה, וכל הנוכחים הזדעזעו ממעשיו האחרונים וביקשו מתוך זעם וחימה שפוכה שישנו את דינו מתליה לסקילה, אלא שהנאשם ניסה להרגיע ולהסביר לכל הנוכחים את פשר מעשיו. הוא סיפר שכל המניע והאחריות למעשיו לא היתה אלא אמו זו, שעוד בהיותו ילד קטן כשבפעם הראשונה גנב חפץ קטן והביאו לאמו לא רק שלא גערה בו, אלא אף הסבירה לו פנים וקיבלה זאת ממנו בסיפוק.
”כשראיתי כן חשתי גאוה והתעודדתי להמשיך במעשי”, כך סיפר. ולמחרת שוב גנבתי, והפעם – תרנגולים מהשכונה הסמוכה, וגם הפעם אמי קיבלה ממני זאת בשמחה, וכך המשכתי והגעתי לאן שהגעתי, ועל כן נשכתי את אוזנה דווקא. אמי לא הואילה לפתוח את פיה ולהשמיע לאוזניי דברי תוכחה ומוסר על מעשיי ומחדליי, פתחתי אני את פי ונשכתי את אוזנה.
רשע היה ורשע נשאר, גם נענש ולא התקבלו כל ההסברים למעשיו, אולם מראה נורא זה השאיר רושם על הנוכחים.
(מפי הרב דניאל אוחיון שליט׳׳א)
בקרב חסידי וויז'ניץ מפורסם המעשה הבא: מעשה ביהודי מבית חסידי שנשבה אחר רוח התקופה וביקש לשלוח את בניו למקום שאינו הולם את אורח חייהם של יהודים שומרי תורה ומצוות.
אף על פי כן, ביקש לקבל 'ברכה' ברבותיו. פנה החסיד להרה׳׳ק בעל ”טל חיים” מאנטניא, ואף סיפר לו את רצונו. הקפיד עליו הרבי וגער בו על כוונתיו הבלתי רצויות.
הרהר האב לעצמו: 'אלך אל אחיו של ה׳׳טל חיים”, לרה׳׳ק מויז'ניץ בעל ה״אהבת ישראל” אשר נודע בחיבתו המיוחדת לבריות.' נסע היהודי ויז׳ניצה, ואכן התקבל אצל הרב בסבר פנים יפות, באהבה ובחיבה בלא כל הבעת תרעומת. להפתעתו הרבי אף הזמינו להצטרף אליו לטיול של בין הערביים, ויצא הרבי עם האב התועה, טייל עמו בשדרה ולאחר שתיקה קלה אמר: ״העצים הללו מזכירים לי מאורע מימי ילדותי.
בהיותי פעוט, למדתי עם חברי הפעוטים בביתו של המלמד, כמנהג הימים ההם. חודשי החורף חלפו וריח האביב נישא באויר, טומן בחובו את המולת ערב חג הפסח שלא פסחה גם על בית המלמד.
ימים אחדים לפני פסח הוצאנו אחר כבוד מן הבית יחד עם המלמד, החוצה.
עקרת הבית נזקקה לנקותו כהוגן לאחר ששימש כמקום משכננו במהלך השנה.
יצאנו אפוא, ללמוד בגינה סמוכה. המלמד סידר אותנו כגורן והתאמץ ככל יכולתו לאלפנו בינה וללמדנו לקח. אך ללא הועיל. העולם הקסום שטבלנו בתוכו ערפל את חושי הקשב שלנו ומילותיו היו כלא היו, עינינו זינקו מהכא להתם ומהתם להכא.
ויווכח המלמד כי אינו עושה מלאכתו רמיה, אלא אינו עושה מלאכתו כלל, לפי שהדבר אינו אפשרי. לפיכך החליט לנסות לשוחח עמנו על האילנות ועל הצומח כדי ללמדנו מנפלאות הבריאה.
המלמד חיכך את כף ידו על גזע עץ ושאל: ״היודעים אתם איזה עץ הוא זה? כיצד נדע? ובכן, אם עליו ירוקים כהים וגזעו רחב וענפיו… הרי לכם סימן שזה הוא עץ ה…״, כך עבר המלמד מגידול קרקע אחד למשנהו ויעברו דבריו ליד אפרכסותינו הבלתי ממושמעות, ולתוכן לא נכנסו״.
עוד היהודי תמה לשם מה מספר לו הרבי מוידניץ סיפורי מעשיות מתקופתו כזאטוט, נעמד הרבי לפתע, אחז בידיו של מלווהו ובקול נרגש אמר לו: "היודע אתה מתי צריך סימנים כדי לעמוד על טיבם של העצים ועל מהותם? עד שהם מוציאים פירותיהם! כשהעצים כבר מוציאים פירות אין צורך בסימנים כדי לדעת מה הם! עץ המוציא תפוחים – עץ תפוחים הוא! שקדים – שקדים! יהודי הזוכה לגדל גידולים נאים לה' ולתורתו – הרי הוא"…
רעדו ידיו של הרבי, ותרעד נשמת האב, ויתנער מחזיונותיו, וישנה את דרכיו, ויזכה לגידולים נאים בכרם בית ישראל.
מספרים, שכאשר נולד גאון עוזנו מרן החיד׳׳א, רבנו יוסף חיים דוד אזולאי זצ׳׳ל, לשבעה חודשים נולד. הוא לא בכה בלידתו, ולא פעם בו הדופק. לכן היתה המיילדת בטוחה שהוא נפל. היא השליכה אותו ארצה ופנתה לטפל ביולדת שקשתה בלידתה. באה אם היולדת לבקר את בתה וראתה שכולן סובבות את מטתה ומטפלות בה. מיד שאלה: "היכן הילד"? והראוה שהוא מוטל לארץ. היא גחנה אליו, חיבקה אותו וחיממה את בשרו, והנה, נשמעו פעימות לבו. מיד טיפלה בו במסירות ועם ישראל זכה למרן החיד׳׳א הקדוש, הגאון האדיר בנגלה ונסתר אשר כל רז לא אניס ליה ותורתו כמעין המתגבר. מה היה קורה אילו לא היתה באה? ומה היה קורה אילו היתה מקבלת דברי המיילדת שהתינוק מת ודינו לקבורה? כמה היה עם ישראל מפסיד, כמה היו הוריו מפסידים ומנין היה לה לאותה סבתא כזה נכד. ובבתים כה רבים מישראל יש כיום נשמות זכות וטהורות, ילדים בעלי נשמות גבוהות של גאונים וצדיקים שיכולים להאיר את העולם כהחיד״א הקדוש בשעתו. אם רק ישכילו ההורים להועיד לבניהם לגדולות ולחנכם לתורה כמה נחת ירוו מהם, יהיו לתפארת המשפחה ולתפארת העם כולו. והכל יאמרו: אשרי אביו שגידלו לתורה. (יומא פו)

"ולטוטפות בין עיניך" (יג, טז)
בסוף פרשת בא, מביא הרמב"ן, כי אין לאדם חלק בתורת משה עד שנאמין בכל דברינו ומקרנו שכולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם. אין פעולה בעולם שאדם עושה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה.
כל אדם שיתבונן ויפקח עיניים, יוכל להבין מיד מי ברא את העולם, כיצד נברא כזה עולם, האם יתכן שעולם כזה נברא לבד?? כיצד יתכן שמגרעין קטן של תפוח, שהוכנס לתוך האדמה, נוצר עץ גדול של תפוחים?? באיזה בית חרושת נוצר התפוח? על כך מגיעה הברכה, כהכרזת האמונה: "ברוך אתה ד' בורא פרי האדמה…"
הרב ש"ך זצוק"ל היה צועק בשיחותיו: "ראו את התפוז, קליפה כה יפה, מי ברא את הקליפה? מי סידר את הפלחים בסדר כה מופתי?? מי יצק אל תוך הבקבוקונים הזעירים את מיץ הפרי? התפוז הקטן זועק בעצם קיומו: "ברוך אתה ד' בורא פרי העץ".
(דרשו)

"ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך והגדת לבנך לאמר בעבור זה עשה ה' לי" (יג, יז-יח)
קשה למה אמר הכתוב הלשון "בעבור זה" ולא אמר "בעבור מה".
ונראה דהנה אמרו ז"ל בפסחים: "שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, חמץ בפסח ברה"ר". וזהו שאמר הכתוב "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך", וכי תימא והרי חמץ בפסח אינם ברשותי ואיך אעבור על זה, לכך משיב הכתוב "והגדת לבנך לאמר בעבור זה", פי' בעבור שתהא עליו לאו, "עשה ה' לי", ר"ל כאילו הן שלי…