דברי תורה לפרשת בשלח

"ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא" (יג, יז)
מן השמים רצו, שכשיצטרכו בני ישראל אי פעם לעבור בדרכים שאינן חלקות וישרות, יוכלו למצוא עצה לעצמם ולהחזיק מעמד בתקופות מאוחרות, אפילו כאשר הדרך תהיה משובשת, עקלקלה ורחוקה… (שפת אמת)

"ויהי בשלח פרעה את העם…" (יג, יז)
כל מקום שנאמר "ויהי" אינו אלא צרה. והצרה כאן היתה "בשלח פרעה את העם". ואין העם אלא רשעים, וכן הוא אומר מה אעשה לעם הזה, ואומר העם הרע הזה (רש"י בשם הספרי במדבר יא, א.) והיינו ששלח עמהם גם את הערב רב. הללו התערבו עם בני ישראל, ובנטיותיהם הרעות ובמידותיהם השפלות השפיעו לרע על ישראל והיו להם לאבן נגף בהזדמנויות שונות. (אגרא דכלה)

"וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (יג, יח)
פירש"י מזויינים, היינו שיצאו מזויינים בכלי זיין כעורכי מלחמה. וקשה כיון שיצאו בני ישראל ממצרים מזויינים למלחמה, למה בעמדם על הים לא צוה הקב"ה לבנ"י להלחם עם מצרים, וה' ילחם להם וינצחו בדרך הטבע, ולמה הוצרך לעשות להם נס שלא כדרך הטבע לקרוע להם הים, גם צריך להבין לאיזה צורך הודיע הפסוק ענין זה שיצאו עם כלי זיין, ואפשר לומר דבני ישראל עצמם מצד ריבוי העם, ומצד היותם מזויינים בכלי זיין, ודאי אם היו נלחמים כנגד המצריים היו נוצחים אותם בדרך הטבע, והרי ג"כ מעיקרא נתיירא פרעה מהם באומרו, "פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה", אלא דכאן היה רצון הקב"ה שלא ילחמו נגד המצריים, ולא ירימו ידם נגדם, והוא מצד מדת הכרת הטוב אשר היה אכסנאי להם בשעת הדחק, וממילא מובן הדבר מדוע לא השתמשו בכלי זיין להילחם עם המצריים, אלא דעדיין יכול להיות שיאמר האומר שהסיבה שלא נלחמו נגדם הוא מצד היותם חסרי כח וכד', ולכן הודיענו הכתוב "וחמושים עלו" שהיו מזויינים בכלי זיין ומצד הטבע לא היתה שום מניעה לכך אלא משום רצון השי"ת. (מרן החתם סופר)

"ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו וגו'" (יד, יא)
נראה לפרש דברי תלונתם, כי מאחר שראו את כל הנסים והנפלאות שעשה ה' במצרים למען הוציאם, ושוב ראו עתה עצמם בצרה גדולה, לכן התייאשו מהצלתם, וחשבו שכל הנסים שעשה ה' ביציאתם ממצרים לא היו בשבילם, אלא נעשו כדי שיוציאו עמם עצמות השבטים וארונו של יוסף, שלא יהיו קבורים במצרים מקום טומאה. ולפיכך אמרו: "המבלי אין קברים במצרים", שאין קברים הראויים לאבותינו במצרים, לכן "לקחתנו למות במדבר. מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים" – מה טובה יש לנו בזה, הלא לא הטבת בזאת כי אם לאבותינו.
(כתב סופר)

"ד' ילחם לכם ואתם תחרישון" (יד, יד)
בסימן שאלה, אתם רוצים שד' ילחם לכם ואתם שותקים, אלא תתפללו גם אתם אליו.
(מהרי"ל דיסקין)

"ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו" (יד, טז)
פירוש וסוד נפלא גילה כאן הרה״ק המקובל האלקי רבי שמשון מאוסטרופוליא זי״ע – שבפסוק זה מרומז שהקב״ה אמר למשה להשתמש בב׳ שמותיו הוי״ה ואדנו״ת בכדי לבקוע את הים! כיצד? ״ואתה הרם את מטך״ – הרם את תיבת ״מטך״ אל האותיות שמעליהם, ובכן, מעל האות מ׳ נמצאת האות נ׳, מעל האות ט׳ נמצאת האות י׳, מעל האות כ׳ נמצאת האות ל׳. ביחד האותיות ״ניל״. ״ונטה את ידך״ – הוריד את תיבת ״ידך״ אל האותיות שמתחתיה, ובכן, מתחת האות י׳ נמצאת האות ט׳, מתחת האות ד׳ נמצאת האות ג׳, מתחת האות כ׳ נמצאת האות י׳. מצטרפים האותיות ״טגי״ לאותיות "ני"ל". ״על הים״ – האותיות שעל תיבת ״ים״, על האות י׳ נמצאת האות כ׳, על האות מ׳ נמצאת האות נ׳. מתווספים האותיות ״כן״, וסך כל האותיות ״ניל״ ״טגי״ ״כן״ – ובגימטריא 182. ״ובקעהו״ – תחלק את מה שבידך לשניים, יוצא 91 שזהו המספר של שני שמות של הקב״ה שם הוי״ה ושם אדנ-י, וא״כ בצירוף שני שמותיו יתברך הללו נבקע הים.

"וישם את הים לחרבה ויבקעו המים" (יד, כא)
במדרש איתא הים ראה וינוס (תהילים קיד-ג) מה ראה, ארונו של יוסף ראה. יש לומר הביאור בזה, דלכתחילה לא רצה הים לציית ולהיבקע, שכן טען כלפי משה, גדול אני ממך, שאני נבראתי ביום השלישי, ואתה האדם, רק ביום השישי. אלא, משראה את ארונו של יוסף, נוכח לדעת, כי הקשישות איננה סימן ליתר גדלות, כי הנה יוסף צעיר מאחיו, ובכל זאת היה הוא המושל עליהם, עד שהוכרחו לכרוע ולהשתחוות לפניו, ומתוך שמירה על פקודתו בתור מלך לקחו אתם את ארונו. ארונו של יוסף הוכיח, כי אף על פי שהאדם צעיר הנהו מן הים, בכל זאת יכול הוא לצוות עליו ולאלצו שייבקע.
(הדרש והעיון)

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳" (טו, א)
תמה רבי חיים קניבסקי שליט״א, מדוע בתפילת ערבית אומרים אנו ’וראו בניו גבורתו שבחו והודו לשמו', ואילו בתפלת שחרית אומרים אנו ’על זאת שבחו אהובים’. כיצד למן הערב עד הבקר הפכנו מבנים לאהובים?
מבאר רבי חיים: ישנו חילוק גדול בין בנים לאהובים. בן הוא מצב הקיים לעולם, אף הבן שיעשה לאביו את העוולות הגדולות ביותר לא יאבד את התואר ׳בן׳, כפי שמביאה הגמרא (קידושין לו.) ׳רבי מאיר אומר: בין כן ובין כך אתם קרויים בנים, שנאמר: "זרע מרעים בנים משחיתים". לעומת זאת, רק בן שמכבד את אביו זכאי לתואר ־אהוב:
והנה, בפרקי דרבי אליעזר (פרק מא) מובא שכשעמדו בני ישראל במצב הנואש בו המצרים עמדו מצדם האחד, והים מהצד השני, נתיראו מאוד, השליכו את כל תועבות מצרים מעליהם ועשו תשובה גדולה.
וכיון שכתב הרמב״ם בהלכות תשובה (פ"ז הלכה ו'): ’תשובה מקרבת את הרחוקים, אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד: נמצא שבערב – לפני קריעת הים היו בני ישראל רק בגדר בנים: אולם לפנות בוקר כשכבר עשו תשובה, כמובא בפרקי דרבי אליעזר הפכו הם לאהובים.
זהו אפוא פשר החילוק בין תפילת ערבית שבה אומרים אנו וראו בניו ובין תפילת שחרית שבה אומרים אנו שבחו אהובים:
(ומתוק האור)

"אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים" (טו, א)
נראה לפרש; "כי גאה גאה", הכוונה על פרעה. כי מובא במפרשים, שלפעמים הקב"ה מגביה ומרומם על גפי קרת כמאמר הכתוב (משלי ט, ג) "תקרא על גפי מרמי קרת" על גבהי מרום (הקרת) העיר למי שרוצה לפרוע ממנו ואח"כ מורידו מטה מטה, ממקום גבוה לבור עמוק, כדי שירגיש ביותר את יד ה'. לכן הגביה את פרעה, עד שעשה את עצמו לאלו-ה ומושל, ורדה והשתעבד בבני יעקב, כאילו הוא מאחד הגדולים אשר בארץ. ולבסוף הורידו בלב ים ואבד שמו וזכרו מעל פני תבל. וזהו שאמר הכתוב: "אשירה לה' כי גאה גאה". עלי להודות לה', שהגביה את פרעה מאד, כדי להורידו לשאול תחתית, עד שנתקים בו; "סוס ורכבו רמה בים".
('תורת מהרי"ץ)

"זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו" (טו, ב)
מי שאינו סומך עצמו על אביו שהיה צדיק, אלא הוא בעצמו עובד את ה' ובא לידי הכרה, עד שאומר הוא "זה אלי" כלומר האל שלי, שאני מצאתיו ואני עבדתיו, עליו נאמר "ואנוהו" – אני משבחו ואומר: לו נאוה תהלה! אבל "אלהי אבי" שהוא בעצמו לא עשה כלום אלא שהוא סומך עצמו על אלהי אביו – כגון שהיה אביו רב או צדיק – "וארוממנהו" הרי הוא כבעל גאווה במרומם את עצמו חנם.
(ר"מ מפארמישלן)

"תשלח חרנך יאכלמו כקש…" (טו, ז)
בשר ודם, כשכועס אינו עושה מאומה בכעסו בלבד, אבל מידת הקב"ה, תשלח חרונך יאכלמו כקש.
(הגר"א)

"נערמו מים" (טו, ח)
אומר התרגום: "וחכימו מיא", כשם שניתנה חכמה לאדם – כמו שכתוב : "ויפח באפיו נשמת חיים" – כך ניתנה למים חכמה ודעת, לדעת מתי לנוס מבני ישראל ומתי לחזור לים.

"אמר אויב ארדף אשיג אחלק שלל תמלאמו נפשי אריק חרבי תורישמו ידי" (טו, ט)
כדי שאפשר יהיה לקחת שלל מלחמה, יש צורך להרוג לפני כן את האויב. מדוע אפוא שינה פרעה מן הסדר, ואמר תחילה "אחלק שלל", ורק אחר כך "אריק חרבי"?
בספר "פניני משלחן גבוה" הובא תרוץ על כך, על פי מה שנאמר לעיל בפרשת בא (י, ט): "בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו נלך".
רואים מהפסוק, שהנערים והזקנים הולכים ראשונים. אחריהם הבנים והבנות, הילדים, ולבסוף הצאן והבקר. כעת פרעה רודף אחר ישראל. את הצאן והבקר, שהולכים, שהולכים אחרונים- הוא יתפוס בתחילה (כך, לפחות הוא מתכנן), ויחלק אותם שלל. על כן נאמר בתחלה: "אחלק שלל". אחר כך יגיע פרעה אל הבנים והבנות, אותם יקח וימכור לעבדים, ועל זה נאמר: "תמלאמו נפשי". ולבסוף הוא הגיע- כך הוא חושב- אל הנערים והזקנים, הצועדים בראש, ויהרגם. על כך הוא אומר "אריק חרבי".
ומה היה לבסוף?
"נשפת ברוחך כסמו ים…"

"הנני ממטיר לכם לחם מן השמים למען אנסנו הילך בתורתי" (טז, ד)
היינו הקב"ה משפיע פרנסה "למען אנסנו" היינו בזכות אברהם שנתנסה בעשרה נסיונות, "הילך בתורתו אם לא" בין אם ילכו בדרך התורה ובין ח"ו להיפך.
(הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע)

"וחמושים עלו בני ישראל" (יג, יח)
כשעלה הרה"ק רבי אהרן קדוש ה' מבעלזא זי"ע לארץ אחר המלחמה, היה זה שבת שירה והיה אז בחיפה. בשבת קודש הזמינו את אחיו הגה"ק רבי מרדכי מבילגורייא לדרוש ובין דבריו אמר: לכאורה איך שייך להודות לה' על שניצלנו, אחר שכ"כ הרבה יהודים נהרגו ונשרפו על קידוש השם. אלא דכן מוכח מפרשת השבוע דכתיב וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים. ופרש"י, אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו במצרים בג' ימי אפילה, ובמדרש יש עוד דעות שאחד מחמישים, וי"א אחד מחמש מאות, ועם כל זאת, מיעוט הנותרים שניצלו אמרו שירה, כן לדידן אע"פ שנהרגו כ"כ הרבה מבני ישראל בשואה, בכ"ז על הניצולים להודות ולומר שירה.
(מעיינות איש ע' מ"א)

"ויראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״ (יד, לא)
מעשה בבית מדרש של חסידים ואנשי מעשה בחוץ לארץ, שביקשו לפאר ולרומם את בית ה'. הם גייסו כסף רב כדי לשפץ את כל בית המדרש ומבואותיו. ארון קודש חדש ומפואר נבנה ובימה מוגבהת לכבודה של תורה הוקמה.
עם הכניסה לבית המדרש המשופץ, עוררו הקהל את הגבאים, כי אם משפצים את הבימה והארון הקודש, ההיכל ועזרת הנשים, מן הראוי לשפץ קודם את הספר תורה עצמו, שהינו שריד ופליט מדור הישן של המתפללים שהיו ואינם עוד. נמנו וגמרו, כי יש להזמין סופר מומחה וירא שמים מרבים שייתן הצעת מחיר על תיקון ושיפוץ הספר, להגדיל תורה ולהאדירה.
הסופר שהגיע וראה את מצב הספר, נקב בסכום של חמשת אלפים דולר, כשהגבאים חשבו רק על חמש מאות דולר לא יותר. ראש הקהל עמד על שלו, והסופר פנה משם לביתו בידיים ריקות.
בלילה הציקה לסופר המחשבה כי הותיר את בית המדרש ללא ספר תורה כשר. פנה בבוקר לסופר ממיודעיו ויחד קיבלו על עצמם לתקן את הספר תורה ללא כל תמורה. באו לבית המדרש נטלו את ספר התורה ופנו לנסוע במכוניתם. בדרכם סטו מן הדרך בטעות ונקלעו לבית קברות נוצרי. ליד בית הקברות עמד שוטר שבדק את תעודות זהותם ורשם פרטים. כל התירוצים כי נקלעו לכאן בטעות לא התקבלו.
כשבועיים לאחר מכן, קיבלו שני הסופרים מכתב מבית המשפט שבו כתוב כי כל אחד מהם זכה בסכום של שישים ושתיים אלף דולר. מסתבר, כי באותה שעה שנקלעו לבית הקברות הנוצרי, נערכה בו לוויה יוקרתית של איש עשיר, שציווה לחלק את כספו בין כל מלוויו למנוחתו.
אלו דברי המדרש (דב״ר ד, ה), ״אמר הקדוש ברוך הוא, שמעו לי, שאין אדם שומע לי ומפסיד״.

״אז ישיר משה" (טו, א)
"אמר משה ב'אז' חטאתי, שאמרתי ״ומאז באתי אל פרעה״. הרע לעם הזה״ ב'אז' אני אומר שירה״ (מד׳׳ר)
שואל בית הלוי: לכאורה, איזה תיקון יש בזה שהשירה נאמרה באותו לשון ובאותה התיבה שבה חטא?
אלא, הוא משיב, יש והאדם שמח ומהלל לה' על הצלתו ועל הטובה שבאה לו כעת, ואולם שירת ישראל ושמחתם לא היו רק על ההווה, שנצלו מן המצרים, אלא עיקר שמחתם היתה על העבר, שזכו להיות לכלי שרת אשר על ידם נתגלה ונתפרסם כבודו יתברך, ואמרו שירה גם על השעבוד, שאלמלא השעבוד לא היה עתה מקום לשמחה.
וזהו שאמר משה שמקודם חטא ב״אז״ שהתרעם על קושי השעבוד, ועכשיו הוא אומר שירה ב״אז״, שר על העבר, ובכך מתקן מה שאמר קודם.
וזהו שאמר הכתוב ״ אוךך כי עניתני ותהי לי לישועה״, אני נותן לך הודיה על העינוי הקודם, שעל ידו באה לי הישועה ונתקדש שמך על ידי שניהם, ועל כן באה ההודיה, כי שניהם כאחד טובים.
(בית הלוי)

״ותען להם מרים שירו לה׳ כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים״ (טו, כא)
רעייתו של הגאון רבי אריה לייב זצ״ל בעל ה״שאגת אריה״ היתה אישה גדולה. המעשה הבא חושף את אורח החיים הסגפני שסיגלה לעצמה.
על גדלותו בתורה של הגאון רבי אריה לייב זצ״ל, שחי לפני כמאתיים שנה, אין צורך להרחיב. ספריו ״שאגת אריה״, ״טורי אבן״, ״וגבורת ארי״ נפוצים בכל בתי המדרשות שברחבי תבל וחידושי תורתו נשאים בפיהם של לומדי התורה די בכל אתר ואתר, עניותו הנוראה אף היא מן המפורסמות, וידוע, כי פעמים לא היה תחת ידו גיליון נייר כדי לכתוב עליו את חידושי תורתו.
מסופר כי בביתו לא היו צלחות לאכילה, משום שלא היה לו ממון לרכוש כאלו. בשולחן ביתו, קרש גס וארוך, היו שקעים עמוקים אשר בתוכם היו מניחים את האוכל, ובני הבית היו אוכלים מן השקעים באמצעות כפות מעץ.
בעל ה'שאגת אריה' לא חש כלל כי חסר לו דבר מה, כה היה שקוע בלימודו.
ביום מן הימים נכנס לביתו גדול דורו, הגאון רבי רפאל המבורג זצ״ל, וכאשר נוכח כי רבי אריה לייב הסועד את לבו בכף עץ מן ״הצלחת״ – הלא היא השקע שבשולחן, קפא על מקומו ונעמד דום. מעודו לא ראה עניות שכזו.
ה׳׳שאגת אריה" לא העלה על דעתו כי רבי רפאל נרעש בשל כך, ואמר לו: "רבי רפאל, אתן לך במתנה את כפות העץ ובלבד שלא תעבור על לא תחמוד"…
לימים הוצע לו, לבעל ה׳׳שאגת אריה", לכהן פאר כרבה של קהילת מץ. כאשר הגיע עם בני משפחתו לעיר רבנותו, שיחרו ראשי הקהילה לרבם החדש, כי מנהגם מימים ימימה, להתקבץ בבית הרב ביום היבחרו, ובני משפחות הרב מגישים לחוגגים קפה ועוגיות.
הסכים ה"שאגת אריה, לכינוס זה, אך בני העיר שידוע ידעו את עוני רבם ואת מחסורו, שיגרו לביתו קפה, סוכר ועוגיות כדי שהרבנית תגיש אותם כתקרובת לפני הנאספים.
בהגיע השעה היעודה, הסבו המכובדים בבית הרב, וסביבם בני הקהילה שנאספו מכל עבר לרגל המאורע המרגש. תוך זמן קצר, הובא מגש כוסות קפה מהבילות אל השולחן, והנוכחים התכבדו איש אחר איש ליטול כוס קפה וללגום ממנה כמנהג המקום.
הראשון הצליח להסתיר את העווית פניו, רעהו נשך את שפתיו, והשאר הניחו את כוסות הקפה מידיהם. הקפה היה מר בלי גרגר סוכר.
כעבור זמן מה סולקו כוסות הקפה, ואל השולחן הובאה התקרובת הבאה: מגש מלא ב… קוביות סוכר. התברר כי הרבנית לא העלתה על דעתה שהסוכר משמש כחלק ממשקה הקפה. מעולם לא הורגלה למותרות מעין אלו, היא חשבה כי לרגל האירוע הנכבד, הביאו אל ביתה קוביות סוכר כדי לחלקן לנאספים…
כל ימי חייה, היא סבלה מעוני ומחסור, עד אשר סיגלה לעצמה צורת חיים זו, מתוך הכרה כי היא מקדישה את חייה עבור התורה הקדושה.
(אמונה שלמה)

"ושם נסהו" (טו, כה)
בשכונת ״אור החיים״ בבני ברק מתגורר יהודי נכבד ומורם מעם. יהודי זה הנו סופר סת״ם מפורסם ביותר, ורבים וטובים מתייעצים עמו בנושא זה.
לרגל עשרים וחמש שנות נישואין, ״חתונת הכסף״, הפתיעה אותו אשתו במפה רקומה מעוטרת שכמוה לא ראתה עין.
היתה זו מפה מושקעת ומיוחדת, שעליה היו רקומים שישים אלף ״איקסים״!
בליל שבת נפרשה המפה על השולחן, ובשובו מבית הכנסת עצר את נשימתו מול יופיה.
במוצאי שבת דפק על הדלת סופר מתחיל וביקש את עזרתו של בעל הבית. בעל הבית, המנוסה בכך, הכניס אותו בשמחה ופרש את יריעתו על השולחן.
קשה היה להם לעבוד על מפת הניילון ועל כן הם הסירו אותה, פרשו את היריעה ועיינו בשאלות.
לפתע, מאין איש יודע כיצד קרה הדבר, נשפך הדיו השחור והתפשט על המפה היקרה. כשראה זאת בעל הבית, לא ידע כיצד להגיב. הוא חשש מאוד מתגובתה של אשתו ומאכזבתה הקשה.
ומה היתה תגובתה, אחרי השקעה של שבעה חודשים?
״עד עכשיו עשיתי שישים אלף ״איקסים״, עכשיו אעשה את ה״ווי״ הראשון!״
(מפי הרב שיש שליט״א)

"והישר בעיניו תעשה״ (טו, כו)
בספר ״מעשה צדיקים״ מובא המעשה הבא: מסופר, שבעירו של ר' חיים מקרסנה שהיה מקרובי ה״בעל שם טוב״- בא אדם אחד והתפאר בפני כולם שהוא מסוגל לעבור את הנהר שעובר בעיר על גבי חבל המתוח מהגדה האחת של הנהר לעבר הגדה השנייה.
אמרו לו השומעים: ״נראה אם מסוגל אתה לכך!״
הסכים בתנאי שישלשלו לידו סך של מאה זהובים. הנוכחים הסכימו לשלם. הם רצו מאוד לצפות במחזה מעניין שכזה. תוך זמן קצר התאסף קהל רב על הנהר לחזות במחזה.
נכח במקום גם ר' חיים ומקורביו.
הלהטוטן ביצע את אשר הבטיח לקהל, הלך על גבי החבל הדק, ותוך כדי סיכון נפשו עבר את הנהר מקצה אחד לקצה השני.
ציבור הנוכחים הביט והתרגש. מקורביו של ר' חיים הביטו אף הם אחר האיש הצולח את הנהר, אך בד בבד הסתכלו גם לעבר ר' חיים הנצב לידם.
והנה הבחינו שהרב שקוע במחשבות עמוקות. לאחר שהתפזר הקהל, ביקשו מקורביו של ר' חיים שיסביר להם על מה חשב באותה עת. השיב להם ר' חיים: ״כשהתבוננתי באותו אדם המהלך על גבי החבל, ידעתי שהוא מסכן את נפשו עבור בצע כסף, סך של מאה זהובים.
ולמרות זאת, בעת שפסע על החבל הדקיק והיה נתון בסכנת נפשות לא הרהר האיש במאה הזהובים שאמור הוא לקבל בעוד זמן קצר, כי אם היה חושב על כך מיד היה צונח אל המים. הבנתי מכך שהאיש מרכז את כל כוחותיו ומעייניו במשימה שהוא מבצע ומשתדל בכל כוחו שלא לנטות מן החבל אפילו כחוט השערה.
ניתן ללמוד מכך מוסר השכל גדול: עד כמה נדרש מכל יהודי להשתדל בעבודת הבורא יתברך, שהרי אם בעבור בצע כסף מסוגל אדם להשתדל כל כך ולהתרחק מכל מחשבה זרה ופניה צדדית, קל וחומר שיש לאדם לעשות כן בעבודתו יתברך ובשעת קיום המצוות עליו לפנות לבו מכל מחשבות זרות וכך יצליח לעמוד בניסיונות החיים!"