ציור- האמן ר' יואל וקסברגר ©
ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת ואתחנן – מאת הרב ברוך רובין הי"ו
"ואתחנן אל ה' בעת ההיא" (ג, כג)
״בעת ההיא״ – סתם הכתוב ולא פירש באיזה זמן התפלל. למדנו שאדם צריך תמיד להיות מוכן ומזומן להתפלל לה׳, ואל יאמר שעכשיו אין לו פנאי או סבלנות להתפלל, אלא בכל עת ובכל מקום יעמוד ויתפלל.
(ר' נפתלי מרופשיץ)
"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר" (ג, כג)
פעם שאלו את הרה"ק בעל ה"דברי חיים" מצאנז זיע"א: מה עושה רבנו לפני התפילה?
ענה להם: לפני התפילה אני מתפלל שבשעת התפילה, אתפלל, כמו שאמר משה רבנו ע"ה "ואתחנן אל ה' – מה התחננתי – בעת ההיא לאמר", יהי רצון שתהא אמירתי אמירה לשעה שאני עומד להתפלל.
"לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם" (ד, ב)
מדוע לא לתת לאדם אפשרות להוסיף במצוות ולהתעלות?
משל מליצי מספר על בחור צעיר שנסע לחו"ל ושלח לאמו הזקנה תרופת פלאים מיוחדת ואמר לה: "כל יום תשתי 2 טיפות ותהיי צעירה מיום ליום… ובעוד שנה אני חוזר".
האמא התלהבה, פעלה לפי ההוראות, וציפתה בכיליון עיניים לבן שישוב.
כשהגיע זמן הנחיתה הוא יוצא מבית הנתיבות ורואה את אימא שלו, והנה נראית היא צעירה כבת 30, ומחזיקה תינוק ביד.
הוא מתלהב ואומר לה: "אימא, נראה שהתרופה פעלה כראוי…"
ואז שואל אותה הבן בתמימות: "ומי זה התינוק שבידך"? השיבה האם: "אההה… זה אחיך הגדול, הוא שתה את כל הבקבוק".
כמובן שזו בדיחה, אבל נדמיין לעצמנו אדם שקיבל תרופה מהרופא והוא לא קורא את ההוראות, אלא שותה את כל התרופה בפעם אחת, איזה נזק הוא גורם לעצמו?!… עליו, לצרוך כמה שצריך.
מבאר ר' יהונתן אייבשיץ: כן הוא במצוות ה'. יש לקחת בדיוק את הכמות הנדרשת, לא להוסיף ולא לגרוע.
"לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו" (ד, ב)
מבארים חז"ל: תרי"ג המצוות יוצרות ביחד שלמות בנפשו וגופו של האדם. רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח איברים שיש באדם. לעומתם שס"ה מצוות לא תעשה כנגד שס"ה גידים שבאדם. כאשר משלים האדם את כל המצוות נשלם גופו ונשלמת נפשו. כל סטייה קטנה יכולה לאבד את
האיזון והאדם לא יהיה שלם.
משל למה הדבר דומה: לאדם שיש לו שעון ענק ובא חברו הטוב ורואה אותו מפרק את השעון לחלקים, ויותר מ-500 חלקים מונחים לפניו. הוא מבקש ממנו בורג אחד והחבר מסרב. "מדוע"? מתפלא החבר, "וכי אינך אוהב אותי, איזה מין חבר אתה"? והנה משיב בעל השעון: "תבין, כל החלקים שאתה רואה מרכיבים שעון אחד גדול. אם אתן לך, ולו רק את החלק הקטן ביותר, כל השעון לא יהיה שווה".
כך הוא הנמשל: אם אדם לוקח/גורע מצווה אחת או מוסיף מצווה אחת, השעון=נפשו וגופו לא יתפקדו, ולא יגיעו לשלמות הנדרשת.
רק בקיום המצוות בצורה מדויקת ניתן להגיע לשלמות.
"לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו" (ד, ב)
בדרך משל, שר האוצר באחד ממדינות המלך, פשפש ובדק בספרי החשבונות וגילה שבקופה היו כמה רובלים יותר מכפי שהעלה בחשבונותיו. מיהר השר אל המלך ובישר לו בשמחה כי באמתחתו יש כמה רובלים יותר מכפי האמור להיות. להפתעתו, תיכף ומיד הורה המלך להעבירו מתפקידו ולמנות אחר תחתיו.
תמה השר: הרי לא חיסרתי מאומה, יש בקופה ממון נוסף, ואם כן אדרבה, על המלך להודות לי ולשבח אותי על כך שיש בידי כמה רובלים יתרים לטובת הממלכה?
השיבו: שר האוצר נאמן הוא זה שרשימות חשבונותיו תואמות במדויק לסכום שבקופה, לא פחות ולא יותר. כל חריגה מעידה כי התפקיד לא נעשה נאמנה. כשם שעתה נמצא סכום יתר, מחר עלול להימצא סכום חסר.
והנמשל, נאמר בפסוק: "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו". ההסבר לאיסור "לא תוסיפו" ולחומרתו הגדולה עד שהשוותה אותו התורה ל"לא תגרעו", הוא שאדם המוסיף במצוה באומרו שניתן להוסיף על כוונת ד', ואין צורך ח"ו לדייק בקיום ציווי ד', עלול בעת שתגיע לידו מצוה אחרת, לעשות תחבולות ולומר כי מותר גם לחסר מהמצוה. לכן הזהירה התורה: "לא תוסיפו על הדבר", זאת מחשש פן תוספת זו תגרום בסופו של דבר ל"ולא תגרעו ממנו".
"כי כל האיש אשר הלך אחר בעל פעור השמידו ה' אלוקיך מקרבך" (ד, ג)
בשנת תקפ"ז האפילו עננים כבדים על שמי העיר רבתי-עם פרעשבורג, כאשר נתלקטו ריקים ופוחזים, ובעצה אחת עם הפורץ הידוע סיטרא אחרא מאראד, החליטו להקים בית חינוך לצעירי הצאן, ובו ישקו את הצאן בחכמות חיצוניות עם מעט תורה. ומעשה שטן הצליח, ועלה בידם זממם.
הגדילו והתעיבו עלילה פורקי העול ועשו להם סעודת מרעים ביום צומא רבא דתשעה באב. והעיר פרעשבורג נבוכה.
או אז הניף רבינו החת"ס את זרוע עוזו, ודרוש דרש משה בשבת פרשת ואתחנן, וקרא בקול גדול את המקרא הזה: "כי כל האיש אשר הלך אחר בעל פעור, השמידו ה' אלוקיך מקרבך'.
ואכן, שמע ה' בקול עבדו נאמן ביתו, וכל בני חבורת הרשעים לא השלימו שנתם, ויאבדו מקרב ישראל.
("ספרא דמלכא" אוצר אמרות החת"ס)
"ושמרתם ועשיתם" (ד, ו)
הצורך בעשייה. אין מספיק לבוא לשיעור לשמוע וליהנות מפרפראותיו של הרב הדרשן, יש הרבה ששומעים, אבל רחוקים הם מההלכה למעשה כמטחווי קשת…
"ושמרתם ועשיתם" פירש רש"י: ושמרתם- זה הלימוד, ועשיתם- כמשמעו, לא די בשמיעה יש צורך בעשייה.
משל למה דומים אלו המשאירים את דברי הרב כרעיון בלבד? לאדם ערירי שהתגורר בגפו, והיה מכין מידי יום את ארוחתו.
יום אחד התאווה לדגים. פנה לחנות וקנה דג. שאל את המוכר: "איך מכינים את הדג לאכילה"? המוכר רשם לו את מתכון ההכנה – כיצד מולחים, האיך מדיחים, וכל תהליך הטיבול והבישול. שמח האיש, קיפל את הדף והניחו בכיסו. נטל את השקית עם הדג ופנה לביתו, "היום יאכל דגים!" – כך חשב.
כשהגיע לביתו, הניח את השקית על השולחן, ופנה להכין את התבלינים והכלים. בינתיים בשקט הגיח חתול מחלון המטבח וחטף את השקית עם הדג. לשמע הרעש הסתובב האיש וראה את החתול בורח כשהדג נעוץ בין שיניו. צחק לעברו ואמר: "מה יועיל לך הדג? חביבי היקר, המתכון אצלי בכיס"…
כן הוא הנמשל: מה יועיל בעדם לשמוע פרפראות ומשלים יפים אם אין הוא מוביל את עצמו לעשייה והתקדמות בדרך ה'? טעמי המצוות הם כמתכון, כתבלינים המוסיפים טעם למצוות. אבל העיקר הן המצוות עצמן וקיומן.
"כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו… בכל קראנו אליו" (ד, ז)
מנהגו של עולם, כאשר נבקש נדבה מעשיר המשופע בנכסים וממון לרוב, אף אם גדלה עניותו של המבקש עד מאד יתן לו העשיר סך מאה $ ואחר תחנוני העני יוסיף לו עוד מאה, ולכל היותר עד כאלף דולרים.
הבה נתבונן, הרי עשיר זה שומר תורה ומצוות הוא, והינו מכיר בערכה של צדקה, מדוע לא יפתח את ידו להעניק לעני כפי יכלתו, באלפי אלפים דינרי זהב וכסף. אלא, כי עשיר זה מחשב בלבו לא עלי המלאכה לגמור, הרי יש עוד עשירים בעולמו של הקב׳׳ה – יתנו גם הם, ומהם וממני יחדיו תצמח ישועתו…
אך ברור, שאם ימצא עשיר הלז את העני כשהוא ביער והשודדים דורשים עבורו כופר נפש, והינו נמצא בסכנת נפשות ממש, וודאי שתיכף ומיד יוציא העשיר את כל הסכום וישלם עבורו – אם הוא מהיראים את דבר ה', ומדוע, כי עתה יודע העשיר שאין הדבר תלוי אלא בו, ועיני העני נשואות אליו בלבד.
כך הוא המידה כביכול גם בהנהגת הבורא ית׳׳ש, שאם יצפה האדם בכל ליבו ונפשו רק לישועת השם כי תבוא הרי מובטח הוא שיעזרוהו מן השמים.
(באר הפרשה)
"כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו… בכל קראנו אליו" (ד, ז)
הנה מדרך העולם בהגיע עת דודים – כשאדם עומד בנישואי בנו הראשון ואין הפרוטה מצויה בכיסו הרי הוא פונה לקרובו 'בעל מאה' והלה עוזרו וסומך את ידיו, בהגיעו לנישואי השני הרי הוא מתבייש לחזור ולבקש מאותו קרוב, על כן הוא הולך לקרוב אחר, בשלישי הוא כבר מחפש מכר שלישי, וכן על זה הדרך, לזה אמרה תורה 'כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו… בכל קראנו אליו', ונקט 'קרובים' לשון רבים, כי כביכול אינו רק כ'קרוב' אחד שאפשר לבקש מאתו פעם אחת ותו לא, אלא יש בידנו לשוב ולבקשו שוב ושוב בכל קראנו אליו יעננו ביום קראנו, וכל המרבה הרי זה משובח.
(באר הפרשה)
"'כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו… בכל קראנו אליו" (ד, ז)
מנהגו של עולם, כאשר נבקש נדבה מעשיר המשופע בנכסים וממון לרוב, אף אם גדלה עניותו של המבקש עד מאד יתן לו העשיר סך 100$ ואחר תחנוני העני יוסיף לו עוד 100, ולכל היותר עד כ-1000$.
הבה נתבונן, הרי עשיר זה שומר תורה ומצוות הוא, והינו מכיר בערכה של צדקה, מדוע לא יפתח את ידו להעניק לעני כפי יכלתו, באלפי אלפים דינרי זהב וכסף. אלא, כי עשיר זה מחשב בלבו לא עלי המלאכה לגמור, הרי יש עוד עשירים בעולמו של הקב׳׳ה – יתנו גם הם, ומהם וממני יחדיו תצמח ישועתו…
אך ברור, שאם ימצא עשיר הלז את העני כשהוא ביער והשודדים דורשים עבורו כופר נפש, והינו נמצא בסכנת נפשות ממש, וודאי שתיכף ומיד יוציא העשיר את כל הסכום וישלם עבורו – אם הוא מהיראים את דבר ה', ומדוע, כי עתה יודע העשיר שאין הדבר תלוי אלא בו, ועיני העני נשואות אליו בלבד. וכך הוא המידה כביכול גם בהנהגת הבורא ית׳׳ש, שאם יצפה האדם בכל ליבו ונפשו רק לישועת השם כי תבוא הרי מובטח הוא שיעזרוהו מן השמים בכל משאלות לבו.
(באר הפרשה)
"וידעת היום והשבת אל לבבך, (ד, לט)
שואל רבינו האור החיים הקדוש, לאיזה יום מיוחד נתכוון הפסוק, שיש בכוחו להשיב לבו של אדם לאבינו שבשמים???
ומפרש האוה"ח הק' שבמילים 'וידעת היום' נכללים כמה אופני התבוננות, המועילים להתגבר ולהכניע את היצר הרע. להלן חלק מהם:
'יום המיתה' – שיזכור מה יהא בסופו.
'יום הדין הגדול והנורא' – שה' יתברך עתיד לשחוט את היצר הרע לעיני כל ישראל, ויכנע השטן לפניהם.
'יום הדין' – שיתבונן בגודל הבושה והכלימה שתהיה לו ביום הדין, מה יעשה 'כי יקום אל וכי יפקוד מה ישיבנו, ומה תגדל חרפתו לפני קהל ועדה עליונים ותחתונים'.
השמש נקרא 'יום', והיא אדומה כי היא עוברת על פתחה של גיהנום, וצריך להתבונן בשמש, מדוע היא אדומה בבוקר, ולידע שיש עונש לעוברי רצונו.
מידת הקדושה נקראת 'יום', ומידת הטומאה נקראת 'לילה', ויתבונן האדם במעלות הקדושה, ובזה האדם מעצמו ומרצונו, יטה את לבבו לדרך הנכון.
שצריך האדם לעשות בכל יום 'חשבון נפש' איך עבר עליו אותו היום, ועל ידי כן ירגיש האדם במעשיו הרעים שהוא מורגל בהם, ויתעורר להימנע מהם.
שיזכור 'יום מתן תורה', ושכל העולם נברא בעבור התורה.
שיזכור סגולת וקדושת השבת שנקראת 'היום' – כדכתיב 'כי שבת היום' שבאמצעות שמירתו את השבת, יכול לתקן כל מה שפגם, כי שקולה שבת כנגד כל התורה כולה.
"לא תעשה לך פסל כל תמונה" (ה, ח)
ידוע שהגאון מהר״י אסאד זי״ע הגיע לבקר בבית המלכות, עם משלחת גדולי ישראל, וכשראה את עצמו במראה שהיתה בארמון, בפעם הראשונה בחייו, אמר בהתפעלות: "מלאך הגיע לעזור לנו!! תראו בעצמכם!!"…
המהר״י אסאד, לגודל קדושתו, לא הביט בדמותו שלו עצמו אף פעם, וכשראה את עצמו בראי, היה בטוח שאיש האלוקים הנורא שניבט מולו, הוא מלאך אלוקים…
"כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך…" (ה, טו)
וברש״י כאשר צוך במרה.
לשם מה הדגישה התורה כאשר צוך במרה?
כתב הכתב סופר שיש ליישב כי ישנם אנשים החושבים שכל מצות כבוד אב ואם הוא כעין הכרת הטוב על שדאגו בשבילו בילדותו והשיאו אותו… לכן באה התורה לומר הרי במרה לא היה צריך להגיע להוריו, כי הרי ירד מן מן השמים לכל אחד, והבגדים גדלו עמם, והענן כבסם, ובכל זאת צותה התורה על כבוד אב ואם, כן יקיים גם אח״כ בכל זמן ובכל אופן מצוה זו כי ה' הוא המצווה.
"כבד את אביך ואת אמך" (ה, טז)
מרן החזון איש זיע"א היה מקפיד בכל יום לבוא לבקר את אמו בביתה, ולשוחח עמה, להרנין את לבה, ופעמים שגם היה מתעכב אצלה זמן ארוך. וכשבאה היא לבקרו היה קופץ ממטתו לכבודה, ושואל בשלומה ומושיבה על כסא, משוחח איתה בחביבות, וכשהיא קמה לצאת היה מתלוה אליה ומובילה לדירתה שהייתה בשפולי ההר. כל ישותו היתה מלאה שמחה, עיניו היו נוצצות אושר, שזכה לקיים כיבוד אם.
וידוע על אחד מגדולי הדור שבכל בוקר וערב, הקפיד לשוחח עם אביו ואמו, ולהתעניין בשלומם. ומעורר את תלמידיו, להקפיד לכל הפחות פעם ביום להתקשר להורים, להתעניין בשלומם, שזה שמחה גדולה להורים, ובכל שיחת טלפון לאבא ולאמא מקיימים מצות עשה מן התורה של כיבוד אב ואם.
"מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצוותי כל הימים" (ה, כה)
כתב הרמב״ן (ד״ה מי יתן) דלכאורה קשה היאך שייך לומר מי יתן גבי הקב״ה שהוא כל יכול, היתכן שהוא מבקש ואומר הלוואי שכך יהיה, הלא בידו כח וגבורה, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה את כל המעשים?
אלא מאחר שאמרו חז״ל 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים' (ברכות לג:), נמצא שכביכול דבר זה אינו ביד ה' אלא הוא מסור בידינו, לכך מתחנן כביכול אלינו ישראל עם קרובו שנמלא את לבבינו ליראה את שמו.
(באר הפרשה)
"שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי" (ה, כז-כח)
שני הפסוקים קשורים זה בזה וכך אמר הקב״ה למשה לך אמור להם לישראל שני דברים, א. שובו לכם לאהליכם, ב. אמור להם ואתה עמוד עמדי, שאפילו שאתם פונים כל אחד לאהלו, אבל תזכרו גם אז כשאתם עסוקים בצרכיכם, שאתם עומדים לפני כמו שכתוב ״שויתי ה' לנגדי תמיד״, וזה ״ואתה״, כל אחד מכם יעמוד עמדי, כמו שכתוב ״בכל דרכיך דעהו״.
(אהבת שלום)
"ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" (ו, ה-ו)
מקשה רבינו האור החיים הקדוש, הרי אהבה, זהו דבר שבא בהרגשת הלב, ואי אפשר להכריח אדם שיאהב דבר מסויים, אם כן איך התורה אומרת ואהבת את ה', הרי אי אפשר לכפות את הלב לאהוב דבר שאינו חושק בו מצד עצמו???
ומתרץ רבינו הקדוש, שנתן הכתוב דרך כיצד ניתן להגיע אל אהבת השם יתברך, 'והיו הדברים האלה על לבבך', שיתמיד לשים על לבבו, את דברים המעוררים את האדם, לאהבת ה', ומתוך כך יולד בלבו חשק ותאוה לאהבת ה'.
ולכן ציוותה התורה לאהוב את ה'.
וביאורם של דברים בשני אופנים:
א. שבאמת יש בטבע כל איש ישראל אהבה לה' בכל לבבו ונפשו, ורק שזה נטמן בעומק הלב, ועל ידי שמשים האדם על לבו תמיד ומשתוקק לבוא לאהבת בוראו, נגלה לו רוח הקדושה אשר בקרבו.
ב. שהנהגת השם יתברך עם ברואיו היא באופן של מידה כנגד מידה, וכאשר אדם משתוקק ומתגעגע לבוא לאהבת ה', השם יתברך פורע ומשלם לו מידה במידה, וגם ה' הופך את לבבו לאהוב את החושק בו.
"ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (ו, ז)
פעם אחת נזדמן רבינו החת"ס לפונדק אחד עם אחד מנכבדי עדתו, וראה שאף כי בביתו בפרעשבורג הוא קובע עתים לתורה, הרי בפונדק ובעיר אחרת הוא בטל לגמרי מלימוד התורה.
קרא אותו לחדרו ואמר לו: "ראה כיצד התורה מלמדת את הסוחר הנוסע בדרך איך להתנהג – הלא אתה קורא קריאת שמע בכל יום, ושם נאמר: 'ודברת בם בשבתך בביתך', לאמור, שחייב אתה לדבר בדברי תורה בבוקר ובערב ולעתות הפנאי; 'ובלכתך בדרך', לאמור, שגם כשאין לך פנאי, ואינך בביתך, צריך אתה ללמוד; 'ובשכבך ובקומך' – קודם השכיבה, לאחר שתבוא מן השוק ובשעת קימה, בטרם תלך לשוק תלמד גם כן".
("ספרא דמלכא" אוצר אמרות החת"ס)
"ודברת בם… ובלכתך בדרך" (ו, ז)
בבחורתו היה רבי יצחק אלחנן ספקטור מקובנא שרוי בעניות גדולה. הגיעו הדברים לידי כך שבתקופה מסויימת לא היה לו כסף אפילו לקנות נעליים לרגליו, לכן לא יכול היה ללכת ללמוד בבית המדרש ונאלץ להישאר בבית.
במצוקתו, פנה יום אחד לבחור בן גילו שהיה בן עשירים ועמד להינשא, וביקש ממנו: "ראה נא את מצבי הכספי הירוד, עד שאין ביכולתי לרכוש לעצמי זוג נעליים חדשות. הואיל ואתה עומד להתחתן בימים הקרובים, מרשה אני לעצמי להניח כי קנית לך בגדים חדשים ליום שמחת לבך. אנא בטובך, תן לי את הנעליים הישנות שלך, אשר בוודאי כבר לא תזדקק להן אחרי נישואיך, ואז אוכל שוב ללכת ללמוד בבית מדרש".
החתן העשיר הביט אליו בבוז ואמר: "תלך לעבוד ותרוויח כסף ולא תזדקק למתנת בשר-ודם ותוכל לקנות נעליים בכספך!"
חלפו שנים, רבי יצחק אלחנן התפרסם בכל אתר ואתר כתלמיד חכם מופלג וכפוסק הדור. יום אחד הגיע ר' יצחק אלחנן לווילנא כאשר באמתחתו כתב-יד של אחד מספריו כדי להדפיסו. קהל רב יצא לקראתו וקיבלו בכבוד מלכים. מספרים שהקהל הרב שיצא לקראתו מנה כעשרים אלף איש, והדבר השאיר רושם כה גדול עד שמושל מחוז וילנא אסר עליו לשוב ולבוא לשם, מאחר שהכבוד שניתן לו, היה גדול מן הכבוד שניתן לצאר בבואו לווילנא, והייתה זו פגיעה בכבוד הצאר.
בין הבאים לחלות את פני הגאון היה גם אותו בן עשירים. הלה
ידע שר' יצחק אלחנן עומד להדפיס את ספרו ולכבוד הייתה נחשבת בעיניו הזכות לממן את הוצאת הספר לאור. ולכן אמר האיש לאורח הנכבד: "הנני מוכן לקבל על עצמי את כל הוצאות הדפסת הספר והכריכה ואף את הפצתו". הביט ר' יצחק אלחנן באיש וזיהה אותו כאותו בן עשירים אשר בזמנו סירב להעניק לו זוג נעליים משומשות, ואמר לו: "איחרת את המועד!"
בניו של הרב שהיו נוכחים במקום תמהו על אביהם. מדוע בניגוד לטבעו דחה את העשיר. הסביר להם ר' יצחק אלחנן: "אל תתמהו בני, שמעו ואספר לכם: בצעירותי הייתי יתום ועני, הגיע חורף קשה, נעלי היו קרועות, והייתי זקוק לזוג נעליים טובות כדי ללכת בגשמים ובשלגים. ניגשתי לאדם זה ובקשתי את עזרתו, אך הוא דחני. דעו לכם בני, ייתכן שאילו היה לי אז זוג נעלים טובות, אולי הייתי מוסיף חיל בתורה, אולי הייתי מגיע להישגים גדולים יותר, ואז היה לאותו אדם חלק הגון בתורתי, אולם מאחר שלא זכה העשיר לתמוך בנער הקטן, אין הוא ראוי עתה לתמוך בהוצאות הדפסת הספר".
(מורשת אבות)
"כי אתם המעט מכל העמים" (ז, ז)
אמר הרה"ק הרבי רבי בונם זי"ע דלכן נקראים בני ישראל יהודים, כי הם כמו האות יו"ד, שהיא הקטנה מכל האותיות, ונשתנית משאר האותיות, כי בכל האותיות אפשר להמשיכם ולהגדילם כרצון הכותב הן באורך הן ברוחב, פרט לאות יו"ד שאי אפשר להאריכה, כי אם ימשיכוה למטה תיהפך לוא"ו, ואם לצדדין תיעשה דל"ת או רי"ש, וכמו כן עם בני ישראל – כי אתם המעט מכל העמים, שממעטים עצמם, וסבורים שאינם עושים מעצמם מאומה – לא באורך ולא ברוחב, ואינם כי אם נקודה קטנה המקבלים שפע מהבורא יתב"ש, לכן חשק ובחר ה' בהם, ומי שאינו מחזיק עצמו כן יצא מכלל 'יהודי' כביכול… כמו שבכתיבה אינה נחשבת לאות יו"ד.
"כי אתם המעט מכל העמים" (ז, ז)
פעם אמר הרה"ק ה'ישמח ישראל' זי"ע באוזני החסיד המופלג רבי משה בוים זצוק"ל, באים אלי אנשים רבים לשאול בעצתי, ולקבל הדרכות בעניינים מרובים , חלקם אף בעניני פיקוח נפש. מאין אדע כדת מה לענות להם , וכי מלאכים לוחשים לי באוזני את התשובות לשואלים . אלא שבתפילת ערבית הריני מכוון ומתחנן בכל לבי לפני הבורא 'ותקננו בעצה טובה מלפניך', בכוח תפילה זו יש בידי לייעץ בסייעתא דשמיא ולהשיב לשואלי דבר ה'. ואכן העיד רבי משה על תפילת ערבית בבית המדרש באלכסנדר שהייתה נערכת בכוונה ובהתעוררות רבתי, ואף כותלי בית המדרש בערו באש התפילה.
(באר הפרשה)