דברי תורה לפרשת ויחי – מאת הרב ברוך רובין הי"ו

 

"ויהיו ימי יעקב שני חייו שבע וארבעים ומאת שנה" (מז, כח)

יצחק חי 180 שנה, ויעקב בנו חי 147 דהיינו: 33 שנים פחות. חז"ל מביאים שעל כל מילה שהתלונן בפני פרעה הורידו לו שנה אחת ("מעט ורעים היו…") ללמד שאדם צריך לקבל את הייסורים באהבה.

בעל הטורים מביא סיבה שנייה לכך: שכיוון שקילל את רחל (כשלבן חיפש את התרפים אמר יעקב "את אשר תמצא את אלוקיך לא יחיה") ובעקבות כך מתה רחל. יש לנו כלל: "קללת חינם לו תבוא" – אדם שמקלל סתם את חברו, הקללה תחזור אליו, ויעקב אבינו אמר: "לא יחיה". יחיה בגימטרייה = 33, לכך הורידו לו 33 שנים מחייו. כמה צריכים להיזהר מחטוא בלשוננו…

יש סיפור עם שמביא נופך נוסף על הזהירות של הוצאת קללה מהפה: איש חכם, ישב תחת עץ. ניגש אליו בחור, אשר שמע כי האיש היה אדם בעל שיעור קומה. החליט הבחור לבחון את שליטתו העצמית של החכם. עמד הבחור מול החכם והחל לקללו. הוא השתמש בכל מילות הגנאי הקיימות עלי אדמות – אך ללא הועיל. החכם לא הגיב… לאחר זמן מה, התעייף הבחור המקלל והלך לדרכו. לאחר מנוחה קצרה, הוא חזר לסיבוב שני של קללות. הפעם הוא הוסיף קללות על משפחתו של החכם והטיח בו את כל מילות הפגיעה שיכל להעלות בדעתו. אך שוב, לא הייתה שום תגובה מהחכם. הבחור התעייף מאוד, פנה לחכם ואמר: "אני קיללתי אותך בכל דרך שיכולתי לחשוב עליה, אך אתה לא החזרת לי כלל וכלל?". החכם הביט אליו למעלה וענה בשאלה: "אם מישהו נותן לך מתנה, אך אתה מסרב לקבלה, אזי, אצל מי נשארת המתנה?". "אצל האדם הנותן", השיב הבחור. "אם כן, אני מסרב לקבל את הגידופים שלך!", ענה החכם. הסתובב הבחור והלך… יעקב אבינו הפסיד 33 שנה מחייו, כאשר אלו יכלו להיות השנים היפות שבחייו, כל בני משפחתו על ילדיו ונכדיו מסביבו ובנו אהובו שליט בארץ… הוא הפסיד אותן בשביל קללה אחת…

וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן אלוקים בזה (מח, ח-ט)

"מי אלה" – שאינן ראויין לברכה (רש"י). ונשאלת השאלה, האם כך עושים לנכדים שמגיעים להתברך, האם כך אומרים עליהם בפני אביהם? אלא הסביר הרה"ק בעל הקדושת ציון מבאבוב זי"ע שההסבר הוא כך: דהנה כשהנער נעשה בר מצוה, אביו מברך עליו ברוך שפטרני מעונשו של זה, כי עד עתה היה עונשו וחיובו על אביו, ועכשיו כשהגדיל נפטר אביו מעונשו (כמובא במגן אברהם אורח חיים סימן רכה. ה), והנה ברכה זו שייכת רק כשחטא הבן, אבל אם יזכה נער את אורחו לשמור מצוות ד' אז אין מקום לברכה זו, כי גם עד עתה לא היה שום עונש על אביו בגללו. וזה שאמר יעקב אבינו בראותו קדושת בני יוסף וראה שלא טעמו טעם חטא מעולם, תמה ואמר "מי אלה" שאינן ראויין לברכה שמברך האב על בנו בהגיעו לגדלות – ברוך שפטרני. "ויאמר יוסף אל אביו", הגדיל עוד את צדקתם, כי "בני הם אשר נתן לי אלוקים בזה", פירוש במצריים מקור הטומאה, ואף על פי כן עומדים בצדקם…

 

"בך יברך ישראל לאמר ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" (מח, כ)

מבאר הרה״ק ה'בני יששכר' זי״ע (אגרא דכלה, בפרשתן) וכי למה יתברכו בני ישראל ב'אפרים ומנשה' יותר מבשאר השבטים או אבות הקדושים, אלא, שמעלה מיוחדת מצינו גבי אפרים ומנשה שיעקב אבינו העמיד לפניו שני אחים – והראה לעין כל שהוא מחשיב את הקטן יתר על הגדול, והנה הגדול אינו מקנא בקטן ולא כלום, ולאידך, הקטן – אינו מתגאה על הגדול, אכן, על כגון אלו נאמר 'בך יברך ישראל' – להיות כאפרים וכמנשה באחדות הגמורה, ללא גאווה וללא קנאה ה'.

עוד אמרו לבאר את הדמיון של חרב וקשת ל׳תפילה', כי כמו ש״חץ״ היוצא מן הקשת יהרוג את מי שפגע בו, אפילו אם הוא בא מתוך הקשת הנמצאת בידי חרש שוטה וקטן, מבלי כל הפרש והבדל אם הזורק את החץ גדול או קטן הוא, גיבור או חלש הוא, כי החץ עצמו יפעל פעולתו, כיוצא בו ממש היא התפילה, ממי שתבוא בכוחה לפעול פעולות כבירות – לשנות הטבע ולבטל הנגזר, להריק שפע ברכה עליונה ברוח ובגשם. יא. עוד ביאור שמעתי מהגה׳׳צ רבי מנחם מנדל מנדלסון זצוק׳׳ל רבה של קוממיות, שפעם שאל אחד מה׳בעלי בתים' את אביו הגה׳׳צ רבי בנימין מנדלסון זצוק׳׳ל (בעת שיעורו לבעה״ב בקוממיות), מדוע 'שיכל את ידיו ׳ ולא החליף ביניהם את מקום עמידתם, ענה לו הגר׳׳ב, דזה ברור שהיה וויכוח בין יעקב אבינו ליוסף ב'שיטות' בעבודת ה' איזה דרך ישרה היא שיבור לו האדם (כמבואר בספרים הקדושים), ולדורות למד אותנו יעקב אבינו כאשר יש וויכוח בינך לבין רעך, אל תבלבל אותו שיודה וילך כדרכך, אלא הנח לו, שיישאר לעמוד על מעמדו, ושנה והזז את עצמך, על כן השאיר את אפרים ומנשה כמו שהעמידם יוסף, ושיכל את ידיו שלו.

כעי׳׳ז אמרו בעלי המוסר, משל לצבי שנכנס ליער עבות ולא עלה בידו לעבור בדרכו כי בכל פסיעה נסתבכו קרניו בסבך העצים, וניסה בכל כוחו לנתק את הענפים, והנה אך נשתחרר מעץ אחד מיד שב להסתבך בקרניו בעץ נוסף, פגע בו עובר אורח ואמר לו, טיפש שכמותך, ימיך יכלו ועצי היער לא יכלו, איעצך – קצוץ נא את קרניך ואז תוכל להלך ביער באין פגע ומפריע. כיו ״ב אמרינן למי שמהלך בין הבריות – במקום ש׳יסתבך' בסבך מידותיהם וטבעיהם של אינשי דעלמא, יקצוץ את 'קרניו הבולטות' – כל חד בדיליה, והכל יבוא על מקומו בשלום.

מסופר על הרה״ק רבי דוד מלעלוב זי״ע, שפעם עשה את דרכו בפרוס הפסח אל העיר ליז׳ענסק אל רבו הרה״ק הרבי רבי אלימלך זי״ע. בהיותו בלב יער איבד את דרכו ולא ידע אנה יפנה, מכיוון שכך נעמד הרר״ד ובכה אל הבורא בדמעות שליש שיחלצו מן המיצר, לא עברו כמה רגעים והנה פגש הרר״ד בזקן אחד, והוא הדריכו והוציאו מסבך היער. כאשר הגיעו להיפרד זה מזה, נענה הזקן ואמר לו שני דברים אלמדך שתזכרם תמיד, ואלו הם. א. בבוא הנגר לחבר שני קורות עצים יחדיו, ובאחד מהם יש 'בליטה' כלפי חוץ, אזי העצה היעוצה לחורר 'שקיעה' בקרש השני -במקום לחתוך ולגזום את בליטותיו של הראשון, וכך יתחברו שני העצים והיו לאחד. ובא לרמז לכל אחד באשר הוא שכשברצונו להתחבר עם ידידיו וחבריו באהבה, אחווה, שלום ורעות, עצתו שיעשה שקיעה בעצמו – כלומר שיוותר משלו לרעהו, וכך יבואו לאחדות השלימה והראויה. ב. תחת אשר תעמוד ותפשפש במעשי רעך, עסוק בדרישה וחקירה אחרי מעשי עצמך… מיד אחר הדברים האלה פרח לו האיש, ונתברר כי הנה זה אליהו זכור לטוב.

(באר הפרשה)

 

"גור אריה יהודה, כרע רבץ כאריה וכלביא" (מט, ט)

חיזוק גדול לנופלים מצינו בדברי הרה״ק ה'שפת אמת' זי״ע (ויחי תרנא) כי כוחו של יהודה אפי׳ בשעת שפלות – כשהוא שוכב, הרי הוא כארי ולביא, שכן גם האריה עצמו שוכב לפעמים ועדיין ייקרא בשם 'אריה', והטעם, כי תמיד הוא מוכן בגבורתו למלחמה. וכן הי' במעשה תמר שהודה ולא בוש, ולהורות לכל יהודי באשר הוא שאף בעת הנפילה יישאר בכוחו של אריה, יעמוד מנפילתו וישוב למקומו כדאשתקד.

ולא עוד, אלא מבואר בספרים כי הנפילה היא חלק מחלקי העלייה הבאה לאחריה (אם הנופל אינו מתייאש),

וכמו שאמרו חז״ל (גיטין מג.) 'אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם', והיינו שאדרבה הדרך לעלייתו של אדם תבוא לו רק על ידי שייכשל וייפול.

והעיקר לחשוב רק על העתיד ולא ישקע במחשבות טורדות אודות 'עברו' כי אינו טוב, וכך ביארו צדיקים (עיי' ליקוטים בספה״ק 'בית אהרן' דף קמג. בשם הרה״ק רא״ש מסטאלין זי״ע) בפסוק בפרשתן (מח כ) ויברכם ביום ההוא לאמר – בירכם שתדיר יעמידו לפניהם רק אותו היום שהם עומדים בו, ויענהו ליצרם – אין לנו כל שייכות עם מעשינו של אמש, ולא עם של מחרת, אין לנו אלא 'היום ההוא' – אותו היום בו אנו נמצאים, בו אנו מתחילים לעבוד את הקב״ה.

יש שאמרו לרמז בג' פעמים אלו, שלא יאמר אדם אין כוחי במתני להתחזק, כבר ניסיתי פעמים רבות ולא עלתה בידי, לזה אמרינן – אל תקפוץ מדרגות רבות כאחת (עד המלאכים), אלא התקדם הלאה 'געב זיך א ריר' (הזז את עצמך אפילו רק במעט) אפילו רק כדי הילוך מדרגה אחת, וזה נרמז בג' חיזוקים אלו, כי גבי יעקב ששכב על מיטתו חולה כתיב 'ויתחזק ישראל וישב'. לאחמ׳׳כ ב'חזק חזק' – רבים היושבים בעת קריאת התורה, ולסוף הקריאה יעמדו לאמירת 'חזק חזק'. וכן ב'הפטרה' בצוואת דוד כשעמד שלמה לפניו – 'וחזקת והיית לאיש… ללכת'. והיינו שיעלה מדרגה אחת משכיבה לישיבה, ומשם לעמידה, ומעמידה להליכה, לזה יקרא 'חיזוק'. וכבר אמרו (אבות ב טז) 'לא המלאכה לגמור', מה ה' אלוקינו דורש מעמנו כי אם 'לזוז ממקומנו', לעלות ולהתקדם במדרגה אחת, וסוף דבר יהא ה' בעזרינו להגיע למקום הראוי.

(באר הפרשה)

 

"וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבל ויהי למס עובד" (מט, טו)

ידועה השאלה, שאם ראה שהמנוחה כי טוב וכו' למה אם כן "ויט שכמו לסבול"?

מתרץ הרה"ק הר"ר בונים מפרשיסחא זצ"ל: אם רוצה אדם שתהיה לו מנוחה, ירגיל את עצמו לסבול כל דבר הבא עליו, אז תהיה לו מנוחה תמיד.

זה הכוונה וירא מנוחה כי טוב, דווקא לכן הטה את שכמו לסבול כל דבר ולהתאזר במידת הסבלנות שתמיד יהיה במנוחה.

 

"ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול" (מט, טו)

בספר "טעמא דקרא" להגר"ח קנייבסקי, מביא בשם החזון איש: עני שאינו מכיר בתאוות העולם הזה – אין כל כך רבותא אם יושב ולומד.

עיקר החכמה היא אצל אחד שיודע ומכיר בפיתויי העוה"ז ואעפ"כ יושב ולומד. וזה שאמר הכתוב ושבח את יששכר שאע"פ שראה מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה – אעפ"כ ויט שכמו לסבול. וזוהי אכן גדולה מיוחדת.

 

"ויראו אחי יוסף כי מת אביהם" (נ, טו)

בזוה״ק איתא שכל המרבה בצדקה ובגמילות חסדים אינו צריך לבוא לידי יסורים, כי ע״י ה'גמילות חסד' יתעלה למדרגה כאילו קיבל יסורים כל ימיו.

ובגמרא מובא 'כל המניח בן כמותו כאילו לא מת' (ב״ב קטז.)

שבטי ק-ה בראותם את רוב טובתו של יוסף, חשבו שיעקב אביהם נחשב כ׳מת׳ שהרי לא הניח בן כמותו, ענה להם יוסף 'אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם', מכאן ואילך אפרנסכם ואעשה עמכם צדקה וחסד, ובזה ייחשב לי כאילו עברתי ייסורים כל ימי חיי, ושפיר הניח אבינו בן כמותו והוא נחשב בין החיים.

(באר הפרשה)

 

"לו ישטמנו" (נ, טו)

כשחששו אחי יוסף אחר מיתת אביהם שמא ישטמם יוסף ויחפש לנקום נקמתם, אמרו הלוואי לא ישמנו אלא בלב ואף אם ירצה לנקום בנו בפועל, יגמלנו ברעה כמו שאנו עשינו לו, ומכיוון שאנו עוללנו לו רעה שיצא ממנה טובה גמורה, שנעשה 'מלך' על מצרים, אף הוא אין לו לנקום בנו אלא ברעה אשר תצא ממנה הטובה.

(בעל הטורים)

עפי״ז ביאר הגה״ק רבי צבי הירש מוואידיסלוב זי״ע (אביו של הרה״ק הרר״ב מפשיסחא זי״ע, 'עשרה למאה' דרוש ו') דצ״ב, מדוע אמר יוסף לאחיו 'אל תיראו כי התחת אלוקים אני, ואתם חשבתם עלי רעה אלוקים חשבה לטובה' (נ יט-כ), וכי אלו דברי פיוס הם, לומר להם ברצוני לנקום בכם אלא שאין ביכולתי עשות כן, מה פיוס יש כאן. עוד צ״ב, מדוע קנטר אותם – 'אתם חשבתם עלי רעה'. ויבואר עפ״י ה'בעל הטורים', שכך אמר להם יוסף, אין לכם לחשוש מנקמתי שהרי הרעה אשר עשיתם עמדי הייתה בפועל טובה – כי אלוקים חשבה לטובה, וא״כ אין לי לנקום בכם אלא ברעה אשר תצא מאתה טוב (כי לפי חוקי 'המשפט' – אין לנקום ברעהו ברעה גדולה ממה שגמלוהו, והרי 'מלך' אנכי, ומלך 'במשפט' יעמיד ארץ, משלי כט ד), וכי התחת אלוקים אני, אין כוח בידי בשר ודם לעשות רעה שתוצאותיה לטובה, רק האלוקים 'בעל היכולת כולם'.

(באר הפרשה)

 

"אל תיראו… ואתם חשבתם עלי רעה אלוקים חשבה לטובה" (נ, יט-כ)

כאן למדנו אורחות חיים ונתיבות יושר – שעל האדם להאמין שאין ביד איש בעולם לחרוץ גורלו, ואפילו 'בעל השפעה' הגדול ביותר לא יוכל לא להזיקו ולא להועיל לו, ותמיד אינו תלוי אלא בידי שמים כמו״ש אלוקים חשבה לטובה. וכלשון קדשו של הרה״ק ה'אור לשמים' זי״ע בתפילתו ריבון העולמים ידעתי כי הנני בידך לבד כחומר ביד היוצר, ואם גם אתאמץ בעצות ותחבולות וכל יושבי תבל יעמדו לימיני להושיעני ולתמוך נפשי מבלעדי עוזך ועזרתך אין עצה וישועה, ואם חלילה יחפצו כולם להרע אז אתה בחמלתך תשים עיניך עלי ותשקיף עלי השקפה לטובה ממעון קדשך, הנה חבלים נפלו לי בנעימים וישועתי באה ועזרתי תגלה.

(באר הפרשה)

 

 

"וידגו לרוב בקרב הארץ" (מח, טז)

מה דגים הללו גדלים במים כיוון שיורדת טיפה אחת מלמעלה מקבלים אותה בצימאון כמו שלא קיבלו טיפה של מים מימיהם, כך הם ישראל גדלים במים בתורה. כיוון שהם שומעים דבר חדש מן התורה, הם מקבלים אותו בצימאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהם. (בראשית רבה צז).

הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחה היה בשנות חייו האחרונות עיוור, וכהביאו לפניו בערב יום הכיפורים את נכדיו לברכם, חיבקם ונישקם תחילה. וכך אמר: אצל יצחק אבינו אנו מוצאים שלאחר שכהו עיניו מראות, אמר ליקב בנו: "גשה נא ושקה לי בני". כיוצא בכך אנו מוצאים אצל יעקב בעת זקנתו, ככתוב: ועיני ישראל כבדו מזוקן…ויגש אותם אליו וישק להם וחיבק להם. וכל כך למה? כי בשעה שאדם מבקש להתקשר עם זולתו, די לו לשם כך בחוש הראייה, שכן אנשים מתקשרים זה לזה, כשהם מביטים איש בעיני רעהו. אולם, כשאדם מאבד, לא עליכם, חוש חשוב זה שהקב"ה העניק לו ברוב חסדו צריכה ההתקשרות לבוא בדרך של חיבוק ונישוק.

(אמרות חכמה על התורה).

 

"בחרבי ובקשתי" (מח, כב)

אונקלוס מתרגם זאת: "בצלותי ובעותי" (בתפלתי ובבקשתי).

גם משה רבינו במלחמת עמלק נקט בשיטה זו, כמו שנאמר: ״צא הלחם בעמלק.. אנכי נצב על ראש הגבעה… ויהי ידיו אמונה״ (שמות יז) יען שתפלה תלויה באמונה כמו שמתרגם אונקלוס: ״פריסן בצלו״ (פרושות בתפילה).

באמצעות השבח וההודאה אנו מחזקים את האמונה ואת הקשר עם הבורא, ובכך נלחמים ביצר הרע שמנסה לנתק אותנו מה'. באמצעות התחינה והבקשה, אנחנו יכולים לעורר רחמי שמים ולקבל סיוע ממוקד במלחמה שלנו. כי הרי יצרו של אדם מתגבר עליו ומתחדש עליו כל יום, ורק על ידי העזר והסיוע ממרום אפשר לנצח.

מסופר על אדם זקן, מוכר ביגלה, שדרכו לבוא עם עגלה לשוק ולצעוק ״ביגלה חם״! בערך כל 20 דקות היה ניגש לקוח אחד וקונה ביגלה. ראה אותו עשיר אחד וריחם עליו, שבגיל מבוגר הוא צריך לעמוד בחום ולצעוק כך, אז ניגש אליו ושאל אותו כמה שעות הוא עובד וכמה מרוויח…

סיפר לו הזקן על גובה משכורתו. הציע לו אותו עשיר שהוא מוכן לתת לו את אותה משכורת ובתנאי שבשעות האלה הזקן יקרא תהילים בבית הכנסת. הזקן הסכים, אך הדבר נמשך מס' ימים בלבד, ומיד החליט הזקן שהוא רוצה לחזור בו מאותה הצעה. שאל אותו המעסיק מדוע הוא רוצה לעבוד בחוץ בחום, וכי לא עדיף לשבת בבית הכנסת ולקרוא תהילים…? השיב לו הזקן שהוא רוצה שהם ילכו לרב העיר ושם יסביר.

כשהגיעו לרב העיר סיפר הזקן לרב, שנכון שאותו אדם עשה אתו חסד שנתן לו לקרוא תהילים בבית הכנסת במקום לעמוד בשוק ולצעוק ביגלה, אבל הוא מרגיש, שבזמן שהיה מוכר ביגלה הוא היה יותר קרוב לה', כי כל הזמן היה מתפלל שה' ישלח לו לקוח, ואח״כ היה מודה על שקיבל תפילתו וממילא כל הזמן היה שקוע בתפילה. עכשיו, כשהוא קורא תהילים, שזו מעלה גדולה – עדיין חסרות לו תפילות מעומק הלב.

הבעל שם טוב הקדוש אמר: לאדם היודע להתפלל, מאומה לא יחסר.

והמשיל על כך משל: משל למלך שאמר לאנשיו: ״תבקשו ממני דבר ואתן לכם״. בא אחד וביקש כסף, השני – אבנים טובות. היה שם פיקח אחד שאמר למלך: ״לא כסף ולא אבנים טובות חפצי, אלא ירשה לי המלך לבקרו בכל יום לדבר עמו, ואז שוב לא יחסר לי מאומה״… אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה!

ובשם הגה״צ רבי אליהו לופיאן זצוק״ל – אם ישאלו לאדם אחרי תפילת שמונה עשרה האם אמרת ברכת רפאנו וכדומה, יאמר: ״מסתמא אמרתי", אבל אינו זוכר כלל מה שאמר, וגם לא ידע בשעת תפילתו מה הוא אומר, רק מתוך הרגל, כבר שגור בפיו מה לומר – ברכה אחר ברכה – הלוך ונסוע!… פעם אחת נסעתי בעגלה בדרך, ופתאום אני רואה שהעגלון קושר את המושכות לעגלה והוא נשכב לישון. שאלתי אותו לפשר מעשיו, והוא השיב לי: ״אל דאגה, הסוס מכיר כבר את הדרך היטב והוא יגיע לייעודו גם בלעדי״. וכן היה, וכשהגיע הסוס למקום שבעליו היה רגיל להשקותו מים נעצר. וכך הוא האדם בתפלתו, כמו הסוס, מכיר את דרכו ויודע מתי צריך לכרוע, מתי להפסיק ומתי להמשיך, אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה!

מספרים על יהודי שחכר בית משקה מהפריץ. בשנה הראשונה ספג היהודי הפסדים הלך לפריץ ובכה לפניו וביקש רחמים. הפריץ התרצה ואמר ליהודי שיוכל לשלם בשנה הבאה עבור שנתיים. בשנה השנייה הגיע זמן הפירעון ושוב ליהודי לא היה כסף לשלם. הלך לפריץ ובבכיות אמר לו שנחל הפסדים עצומים. הפריץ הסכים לדחות את מועד הפירעון לשנה השלישית.

מיד בתחילת השנה היהודי חי בצמצום חסך מפתו והצליח בסוף השנה לאסוף סכום השווה לפירעון של שנה אחת. הוא פחד ורעד ולא ידע כיצד יופיע לפני הפריץ כיון שהפריץ אמר שאם הוא לא יפרע לו את הכסף שמגיע לו לשלוש שנים אז דמו בראשו, הוא יזרוק אותו ואת משפחתו לבור עד שימותו ברעב.

היהודי זעק מקירות ליבו לישועת ה'. לבסוף, כשהגיע לפריץ מצא אותו מבושם מיין ושמח. הפריץ ניגש אליו ואמר לו: ״עשיתי חשבון ויצא שאני חייב לך הרבה כסף״. נתן ליהודי סכום עצום במזומן והיהודי הנבוך לקח את הכסף והזדרז לצאת מהפריץ במהירות.

כאשר הגיע הביתה סיפר לאשתו על הנס שקרה לו. אמרה אשתו: "אוי ואבוי לנו, כאשר הפריץ יבדוק ויגלה שאתה חייב לו ולא הוא חייב לך רע ומר יהיה סופנו. לכן, לך מהר ותחזיר לו את הכסף כמה שיותר מהר ותגיד לו שהייתה טעות״. היהודי החליט ללכת לרב ולספר לו את הסיפור. כששמע הרב את הסיפור אמר: "אל תחזיר את הכסף, אין לך ממה לחשוש! הפריץ לא מתפלל תפילת שמונה עשרה ולכן הוא לא ישים לב שטעה ונתן לך כסף רב למרות שאתה חייב לו״…

והמסקנה העצובה היא שיהודי מתפלל תפילת שמונה עשרה, מיד צצים לפניו כל חשבונותיו ועסקיו והוא מהרהר בהם במהלך התפילה. הסיפור משעשע אבל המסקנה עצובה…

אמר פעם מישהו משפט שמשקף מציאות עגומה: "אם אבד לך חפץ, תתפלל תפילת שמונה עשרה ומובטח לך,,,״.

לכן עלינו להתחזק ולא להפוך את התפילה לשגרה, להכניס חיות בתפילה, לקרוא ספרים שמדריכים כיצד לגרום שהתפילה תהיה מעניינת, ונזכה כולנו שתפילותינו תהיינה רצויות לפני המקום.

(אמונה שלמה)

 

"נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר"   (מט, כא)

כתב בספר 'אמרי נועם' (הקדמון, הוזכר במהרש״א עירובין קה. ד״ה והא) וז״ל: למה היה נפתלי קל ברגליו כאילה, לפי שנותן אמרי שפר – בשעה שעובר בדרכים נותן אמרים טובים ויפים, ונותן שלום לכל הפוגעים אותו טז, על כן אין שום אדם מעכבו ללכת במרוצה לדרכו, ולכן שלחו אותו להביא האיגרת ממצרים…

הגה׳׳צ רבי שריה דבליצקי שליט׳׳א סיפר מאי דבדידיה הוי מעשה, בימי חורפו היה צריך להתיר איזה נדר ולצורך כך עלה לביתו של הגה׳׳ק ה 'חזון איש' זי׳׳ע, באותו זמן ישב בביתו של בחזו׳׳א עוד יהודי שפלפל עמו בתורה. מששמע החזון איש את רצונו נענה, הנה אני ותלמיד חכם זה שניים אנו, עתה צא נא החוצה והבא יהודי נוסף בכדי שנוכל להתיר לך את נדרך בבית דין של שלשה. רבי שריה יצא חוצה והכניס עמו הלך שלא היה חכם וצדיק… תיכף משנכנס החל החזון איש לברר את הפתח שיש לו להתיר את הנדר, לאחר מכן התיישב ועשה התרת נדרים כדת וכדין בכל פרטיה ודקדוקיה, ושלושתם ענו בקול רם 'מותר לך, מותר לך, מותר לך'. משיצא אותו אחד נענה החזון איש לרבי שריה ואמר, הנה יהודי זה אין לו כל שיג ושיח בהלכה ולא הבין כלל מה שאמר עתה, לכן, אין כאן כל 'התרת' נדרים, לך שוב והבא יהודי בר אוריין ונתיר לך את נדרך. מעובדא זו נראה כמה יש להזהר בכבוד הבריות, שהחזו׳׳א הטריח עצמו לעשות עצמו כאילו הוא 'מתיר נדר' עם כל הסדר המקובל להתרה זאת. והכל בכדי שיהודי זה לא יכלם חלילה. הרבה יש לנו ללמוד ממעשה זה, ויש לנו להעמיק בעובדא זו דהחזון איש לא פחות מאשר בפסקיו בחושן משפט.

פעם עבר הגה׳׳ק ה'חפץ חיים' זי׳׳ע ברחובה של עיר ומצא על הארץ דף הנראה כ'שמות', התכופף הח׳׳ח כדי לטמנו יחד עם ה'גניזה', אך משהגביה את פיסת הנייר מצא שאין כתוב על גבי הנייר אלא דברים ממילי דעלמא, ואעפי׳׳כ הכניסו לכיסו. וישאלהו ה'מלווה ' מדוע לא השליך את הדף למקום שהיה מתחילה, ויענהו הח׳׳ח, כי לא רציתי שיצטרך עוד יהודי להטריח עצמו ולהתכופף כמוני מתוך מחשבה כי 'שמות' לפניו וישליכהו ארצה בראותו כי נייר סתמא הגביה וחוזר חלילה, ע׳׳כ הטמנתיו בכיסי, ובזה מנעתי טרחה וצער מכמה וכמה בריותיו של הקב׳׳ה…

הגה׳׳ק מטשעבין זי׳׳ע נכנס פעם למעמד 'כתיבת אותיות' בספר תורה, והנה בראשונה נתכבד הגאון לכתוב בספר התורה, אך הוא לא אבה לכתוב ומינה את ה 'סופר' שיכתוב בשליחותו את האות. מכיוון שאותו גדול וקדוש לא כתב בעצמו וסמך רק על הסופר אף שאר המזומנים לא כתבו בעצמם אלא מינו כל אחד במקומו את הסופר שסיים בעצמו את כתיבת כל ספר התורה. לאחר מכן ביאר הגה׳׳ק מטשעבין את מעשיו, שהבחין שבין הנאספים נמצא יהודי המומר לדבר אחד מן התורה, שאינו ראוי לכתוב אות בספר תורה. אלא שלא רצה לפגוע בכבודו ולעכב בעדו מלכתוב אות בתורה, על כן גרם בעקיפין שלא יכתוב איש בספר התורה, ולא יכלם יהודי זה.