דברי תורה לפרשת יתרו – מאת הרב ברוך רובין הי"ו

״וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל" (יח, א)
שואל רש״י: "מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק".
רש״י שואל מה הניע אותו לעזוב, ומשיב שכנראה שמע משהו מיוחד על עם ישראל, שואלים כולם: והרי כולם שמעו? האם רק אליו הגיע השמועה?
אומות העולם שמעו את השמועות המסעירות, אך מאומה לא השפיע עליהם, ״שמעו עמים ירגזון… אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד נמגו כל ישבי כנען״ (טו, טו) היה עוד אחד ששמע, ומיהו? עמלק, אך הוא בא להילחם עם עם ישראל, כל אחד הגיב אחרת.
יתרו שמע והבין את המסר העמוק שבדברים, לכן הוא הגיע ולא הם, היתה זו שמיעה עמוקה.
במלחמת העולם הראשונה נמלטו יהודים רבים מעיירה בשם קרקוב מפולין לאוסטריה שבוינה, בחג החנוכה נעמד רב וינה ודיבר על גבורתם של החשמונאים, שאל הרב: ״היכן החשמונאים של הדור שלנו?״ והסביר ״ב״ה, יש לנו תלמודי תורה לבנים, אולם לבנות אין מסגרות מתאימות, הן לומדות בבתי ספר של הגויים, ביום ראשון כשיש חופש מלמדים אותם קצת יהדות, וכך הן סוטות מדרך התורה, מיהו האדם שיוכל לפתוח מסגרת לבנות? החשמונאים יצאו נגד היוונים והצילו את עם ישראל, היכן החשמונאים שלנו?" בעזרת נשים ישבה אישה צנועה ששמעה את הדברים, שמה היה שרה שנירר, היא שמעה את הדברים ופתחה מסגרת מיוחדת לבנות, הקבוצה הקטנה גדלה עד שנהיתה לכיתה, אט אט הכיתה התרחבה, היא יצרה את הגרעין הראשון למפעל העצום שנקרא היום ״בית יעקב״, ישבו בבית כנסת עשרות אנשים, כולם שמעו והיא היחידה שפעלה, היא שמעה את השמועה האמתית.
ועוד בענין השמיעה והבנת השמיעה, מעשה בבחור מיוחד בשם רחמים שהגיע לפרקו, ידעו כולם שסיכוייו למצוא שידוך הגון אינם גדולים, אכן, השנים עברו, והוא לבדו.
באחד הימים צלצל הטלפון של חבר החדר של רחמים, חברו הטוב של אביו מעוניין לברר על רחמים, הבחור הופתע והתבלבל, מתוך נאמנות לחברו הטוב של אביו, ומתוך ידיעה ברורה שעליו לומר את האמת אמר: ״אומר לך את האמת, הכול לא בסדר!״ שמע אביה של הבחורה, הודה לו, וכעבור שבועיים נשברה צלחת, נדהם החבר ובסקרנותו שאל בעדינות את אביה של הכלה במסיבת האירוסין: "אמור לי בבקשה, האם לא הפריעו לך דברי"? ענה אביה של הבחורה: ״שאלתי את בתי אם מפריע לך עניין הקול, כי שמעתי שהקול לא בסדר, היא השיבה שלא, וברוך ה', התארסה״…(אמונה שלמה)

וישמע יתרו" (יח, א)
מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק (רש"י)
כתיב ויבא יתרו (יח, ה) ולא כתיב ויצא לפני זה וזה שואל רש"י מה שמועה שמע ובא בלי להחליט לפני זה לצאת אלא הגיע פתאום, אלא שמע מלחמת עמלק, שעמלק רץ ארבע מאות פרסה בלי לחשוב כי ידע שאם יחשוב לא ילך, אלא יצא בלי מחשבות, ולזה בא יתרו בלי מחשבות כי שמע שעמלק רץ "מאויבי תחכמני" אף אני אעשה כן.
(הרה"ק שר שלום מבעלזא זי"ע)

"וישמע יתרו" (יח, א)
מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק (רש"י)
קשה איפוא, לשם מה צריך היה לבא, והלא יכול היה להשאר מאמין בביתו הוא?
אלא מששמע כי אחרי התגלות נבואה כזו שהייתה בקריעת ים סוף, עדיין עוד היה מקום להסתר כזה, כך שיבוא עמלק וילחם בישראל – למד לקח מזה, כי מן ההכרח לקבל את התורה מפי רבי ולשקוד בלי הרף על עצמו, כדי שיוכל להתגבר על כוחות הרע המסנוורים את העינים.
(שיחות צדיקים)

"וישמע יתרו" (יח, א)
בכך שהגיע, נבדל מהשאר ששמעו ולא באו, ומדוע לא נאמר רק ״ויבוא יתרו״? מעשה בכפרי ששקוע היה בעבודת האדמה ובטיפול בבעלי החיים, שנסע לעיר, בהגיעו לעיר הגדולה עמד נפעם מול הבניינים הגדולים והמכוניות המפוארות, בהגיעו לקצה העיר הבחין בברזלים ארוכים על הכביש, וקווים ביניהם, מעולם לא ראה מסילת רכבת, והוא שש למראה הברזלים, הרי ברזלים כאלה בדיוק יועילו לו כשהוא זקוק לרסן את הסוס!
הוא החל לפרק את המסילה, ועבד במשך כשעה וחצי.
לפתע שמע צפירה, ובדעתו עלתה המחשבה שאולי מתקיימת באזור שמחה, שהרי בחתונה צופרים, הוא ממשיך לעבוד, והצפירה מתחזקת, כעת הוא הגיע למסקנה, שזו בוודאי חתונה ויצא בריקוד תוך כדי עבודתו, אדם העומד מן הצד יכול היה לחשוב שהכפרי ודאי חירש, אך הוא שומע היטב! אבל, אוי לה לאותה שמיעה שתביא אותו לריסוק איברים, כשקטר צופר – יש לזוז מהפסים! יתרו שמע את קולו של הקטר – והבין!
(מפי הרב יגאל בראון)

ושם האחד אליעזר כי אלקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה" (יח, ד)
לכאורה ייפלא, מדוע נאמר בפסוק פעמיים 'ושם האחד'? מדוע לא נאמר כי שם האחד – גרשום, ושם השני אליעזר?
אלא נראה לומר, שהתורה מבקשת ללמדנו שאסור לנו להתייחס אל אי מי מילדינו כאל 'בן שני'… עלינו להתייחס אל כל אחד ואחד מהם כאילו הוא הבן האחד! בן יחיד! לא עוד ילד, אלא ילד יחיד ומיוחד, בעל נתונים המיוחדים לו, וכוחות המיוחדים לו, ותפקיד המיוחד רק לו!
ואמנם זה יסוד עיקרי בחינוך הבנים. אסור לנו לערוך השוואות בין אחד לרעהו, גם אם אחד כשרוני פחות, או בולט פחות בכל מעלה אחרת – אסור לנו להבדיל בינו לבין אחיו, עלינו להחשיב את כל הבנים בשווה, כל אחד על פי הכוחות שקיבל משמים!
(״מקדש הלוי", רבנו יוסף צבי הלוי דינר זצ"ל)

"ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חתן משה לפני האלוקים" (יח, יב)
שמעתי בשם אאמו"ר שהגה"ק מהר"ש מבעלזא זצ"ל אמר הטעם שמשה לא אכל עמהם רק עמד ומשמש כמ"ש רש"י, מפני שנאמר 'ויהי ממחרת' פירש רש"י ממחרת יום הכיפורים, ואם כן הסעודה היה ביום הכיפורים כמו שהקשה הרמב"ן ואף על פי כן אכלו מפני שעדיין לא נצטוו על יום הכיפורים, ואף דכבר ניתנה תורה, מכל מקום משה רבינו לא אמר לישראל עד שצוה לו הקב"ה לאמר להם, והוא כבר ידע ממצות יום הכיפורים שקיבל כל התורה בהר סיני משום הכי לא אכל עמהם, עכ"ד הק'.
(חקל יצחק)

"ואתה תחזה מכל העם" (יח, כא)
ברש"י פרשת יתרו בשם המכילתא מובא שליתרו היו שבע שמות ואחד מהם יתר – על שם שיתר פרשה אחת בתורה "ואתה תחזה", ולכאורה הרי הפרשה מתחילה "ויאמר חותן משה אליו לא טוב הדבר אשר אתה עושה, נבול תיבול וגו' כי כבד ממך הדבר לא תוכל עשוהו לבדך", ורק להלן פירש הצעתו "ואתה תחזה" וכו', וא"כ מדוע נקראת הפרשה ע"ש "ואתה תחזה וגו'" ולא ע"ש "לא טוב הדבר".
וענה הגאון הנ"ל "לא טוב הדבר –" בקורת, זאת עדיין אינה נחשבת לפרשה שתהיה ראויה להקרא על שמו, רק "ואתה תחזה", אם מוכנים לתת כתף, לפעול מעשים ופעולות חיוביות, זה יכול להחשב לפרשה בתורה.
הסיפור – משל הבא שמובא בספר 'ופריו מתוק' ימחיש את העניין ביתר שאת:
מעשה בבחור שהיה בעל כשרון גדול בציור, וכדי להשתלם יותר באומנות זו, החל ללמוד אצל צייר נודע שתערוכותיו מוצגות בגלריות הנחשבות ביותר בעולם, הצייר השתדל להעביר לתלמידו יכולות ציוריות מרשימות, ובהן להצליח לבטא את המציאות בצבעים ססגוניים, כמו כן הוא דחף את הבחור להראות את ציוריו לאחרים, כדי לקבל ביקורת ולדעת מה יש לשפר, הבחור הלך והתקדם, ובאחד מימי האביב החליט ללכת ולצייר ציור נוף אמיתי בשטח.
הוא נסע אל מרחבי הגליל הירוקים עד שלבסוף מצא את התמונה שחלם עליה: מפל מים קטן הזורם מבעד לעלווה ירוקה, כשברקע הרים גבוהים מעוטרים בפריחה
צבעונית של כלניות, הוא עמל על הציור במשך שעות רבות, ערבב צבעים, הוסיף עוד קו זעיר פה, ועוד נקודה קטנה שם, עד שלבסוף הציור היה מושלם, בערב כאשר הגיע לביתו, החלה המלחמה הקבועה בתוכו, 'הציור הזה לא מוצלח בכלל', הרהר, 'שילוב הצבעים איננו מציאותי', המשיך בחיבוטי הנפש שלו,.
למחרת בבוקר, קם ונטל את הציור איתו, ולקח גם כמה עטים ודף נייר גדול, הוא הלך לטיילת הגדולה שבעירו, הציב את היצירה על גבי כן ציור, ומתחתיה כתב על דף: ׳שלום לכם, אני צייר מתחיל, והייתי מאוד רוצה לדעת מה דעתכם על הציור שלי, אנא, אם אתם רואים שיש איזו בעיה בציור, סמנו את הדבר ע"י ציור איקס במקום הטעון שיפור', בערב הגיע אל ציורו, ועיניו חשכו, כל הציור היה מלא באיקסים… היה ניתן להבחין בכך שזו לא הייתה עבודתו של אדם אחד שהחליט להשחית את הציור, האיקסים היו בגדלים שונים ובצבעים שונים, וניתן היה לראות בוודאות שאנשים רבים השאירו את חותמם הביקורתי על גבי היצירה, סר הצייר הצעיר לבית מורהו, סיפר לו את הסיפור ובעיניים דומעות אמר לו: 'זהו, אני כישלון מוחלט, תראה….
אבל המומחה חייך, ואמר לו: 'אני מבקש שתכין לי ציור נוסף, בדיוק כמו הקודם'.
לאחר יומיים הוא שב עם ציור חדש, והמורה לקח קופסת צבעים ודף גדול, וביקש מתלמידו להתלוות עימו אל הטיילת, המורה הציב את הציור באותו מקום וכתב מתחתיו: 'שלום לכם, אני צייר מתחיל, והייתי מאוד רוצה לדעת האם ניתן לשפר משהו בציור הזה, לפניכם ערכת צבעים, וכל מי שחושב שניתן לשפר דבר-מה, בבקשה שיתקן את הדרוש תיקון'.
בערב שבו השניים אל הציור, ולמרבה הפלא – שום שינוי לא היה בו! כך היה גם במשך היומיים הבאים, ואז פנה המורה אל תלמידו ואמר לו: 'אתה יודע מה המסקנה? – זו לא חכמה לתת ביקורת על השני ולסמן איקסים על כל מה שהוא עושה, התשובה שיש להשיב לכל המבקרים למיניהם היא: 'בשמחה רבה, בוא נראה אותך עושה את זה טוב יותר…'
פעמים רבות אנו מותחים ביקורת על אחרים, ועלינו לזכור, שקל מאוד לסמן איקסים על מעשיהם של אחרים, על מנהיגים, מורים והורים, ולהעיר כל העת על מעשיו ופעולתיו של השני, אך לכשנשאל את המבקר: 'מה אתה מציע לעשות, האם יש לך פתרון?'
– שפתיו נאלמות, ואין לו מה למכור!
לכן במקום למתוח ביקורת, הבה נתקן את עצמינו, ואת השני נדון לכף זכות… זו הדרך האמיתית לתיקון העולם.
רק "ואתה תחזה" אם מוכנים לתת כתף, לפעול מעשים ופעולות חיוביות, זה יכול להחשב לפרשה בתורה!

"וישלח משה את חותנו" (יח, כד)
שלא יביט עוד במה שהוא עושה ולא יסתכל בדרכו והילוכו, שלא יתן לו עוד עצות.
מעשה היה אצל אא"ז זצוק"ל, שהיה רב חסיד אחד בעיר
נאשלעסק שנתגדל בין המתנגדים ואחר כך נסע והסתופף בצל אא"ז זצוק"ל ודרכו היה לשאול ולחקור תמיד על דרכי החסידים, ופעם אחד היה אצל אא"ז ז"ל בימים אחרונים דחג הסוכות, וראה איך שביום הושענה רבה לערב הלכו מהסוכה לגמרי ובליל שמיני עצרת לא פסע פסיעה להסוכה, וגמר בדעתו לשאול את אא"ז ז"ל על ענין זה, ולמחר בשמיני עצרת הלך פנימה לשאול אותו ותיכף כשבא לשם קודם פתחו את פיו לשאול, אמר לו אא"ז ז"ל אספר לך מעשה בדחנות.
פעם אחד השיג מלך אחד מאלארז צייר נפלא מופלג באומנות הציור היינו שצייר איזה דבר אף שצייר אותו על הנייר בשטחו אף על פי כן היה נראה כבולט ועומד (תלת מימד), ועשה המלך סעודה וקרא לשרים גדולים להראותם את יופי מלאכת המאלארז וציוה להצייר לצייר איזה דבר, וצייר שדה עם השיבולת עם הקש והיתה נראית מכוון כשדה עומדת עם השיבולת והקשין, והראה להם זאת ונתפלאו מאוד על גודל יופי האומנות כמו שדה ממש, ועמד מרחוק כפרי אחד וראה את הציור ואמר להמלך שאינו מכוון זה הציור כשדה, כי השדה כשהיא בקומתה ובגדלה אזי נראין הקשין והשיבולת נעים ונדים לכאן ולכאן, וזה הציור עומד על עמדו בלי תנועה, החזירו להצייר את הציור וצוה לו שיעשה איזה ציור אחר טוב מכוון בלי שום פקפוק, ועשה הצייר באר מים עם הדלי ושוקת להשקות הבהמות ואחר מושך הדלי, והמלך עשה כמו כן יום שני להראות העמים והשרים את יופי מעשה הצייר, וכשנתן להם הצייר תמונת הבאר והמים והדלי והשוקת ומכשיריו נתפלאו יותר, ובא כמו כן הכפרי הנ"ל ופייס להמלך ואמר שאינו מכוון זה הבאר לבאר האמיתי, כי בהבאר האדם שמושך בהדלי פעם מרכין את גופו ופעם זוקף גופו ומנענע עצמו, ובהציור מצייר אדם עומד ואחז בדלי בלי תנועה, החזיר להצייר את הציור וצוה לו שיצייר איזה דבר מופלג בשלימות שלא יתבייש עוד, הלך וצייר את המלכה של המלך בתמונתה ולבושה ותכשיטיה מכוון ממש כפי שהיו הכל מכירים אותה, כשראו השרים הציור הזה התפלאו מאוד כי ראו שהיתה תמונתה מכוון ממש בכל תמונת פניה ותכשיטיה, הכפרי הנ"ל העיז פניו ואמר שלא טוב עשה התמונה כי המלכה יש לה חריצים על מצחה כדרך האדם שמתנענעים החריצים שעל המצח, כשראה הצייר שגם בהמלכה אמר חסרון הלך הצייר והכה את הכפרי על לחייו ואמר לו בשלמא בבאר ובשדה יש לך ידיעה אבל בעניני מלכה אין לך שום ידיעה, עכ"ל המעשה, ואמר להרב לך בכל טוב ולא הספיק עוד לשאול, והיינו כנ"ל שלא יסתכל בדרכי הצדיק כי גבהו דרכיו מערכנו ואין לנו הבנה.
(דברי ישראל)

"בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני ויסעו מרפידים" (יט, א-ב)
קשה, הרי קודם עם ישראל היו ברפידים, ומשם נסעו, ובאו מדבר סיני, ומדוע התורה הקדושה הפכה בסיפורה את סדר הדברים, שהרי כתבה התורה קודם 'באו מדבר סיני', ואחר כך 'ויסעו מרפידים'???
ומבאר רבינו האור החיים הקדוש, שהקדוש ברוך הוא, וישראל והמלאכים, וכל הבריאה כולה, היו עומדים ומצפים מיום הבריאה, מתי יגיע יום מתן תורה. ולכך 'אהבה מקלקלת השורה' והפכה התורה סדר הדברים, שתחילה הודיעה, שעם ישראל 'באו מדבר סיני' ואחר כך הודיעה, שנסעו 'מרפידים להר סיני'.
משל למה הדבר דומה, אדם עבד כמה שנים ועשה עסקאות ונסיעות ומאמצים לרוב, ולאחר מכן הרוויח בבת אחת כמה מליוני דולרים. כשירצה לספר לחבריו מה קרה, בתחילה יצעק וישאג שהרוויח מליוני דולרים שזה התכלית, ולאחר מכן יספר את הפרטים השוליים איך הגיע לזה.
על אחת כמה וכמה, כשהגיע הרגע של מתן תורה לא יכלה התורה הקדושה להתאפק אפילו רגע אחד, ומיד סיפרה שקרה כבר 'תכלית הבריאה שהוא מתן תורה', ורק לאחר מכן סיפרה את הדברים השוליים, איך הם הגיעו למעמד הר סיני.
ובלשון קדשו של רבינו: 'כי הוא זה, יום המקווה לבורא, לתורה, לעולם, לעליונים ולתחתונים, ומיום הבריאה, והם יושבים ומצפים מתי יבואו בני ישראל מדבר סיני, לזה כשהגיעו שמה לא עצרו כח לספר סדר הדבר, ותכף קדמה ההודעה באומרו ביום הזה באו, הגיע חשוק ונחשק לחושק וחשוק, ושמחו שמים וארץ, כי זה הוא תכלית הבריאה ותקוותה'…
(פירוש: הגיעו עם ישראל שהם 'חשוק ונחשק' על ידי הקדוש ברוך הוא, שהוא חושק אותם באהבה מרובה וכפולה, והתחברו להקדוש ברוך הוא שהוא 'חושק' את עם ישראל, 'וחשוק' על ידי עם ישראל)

"ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר" (יט, ב)
רבנו האור החיים הקדוש כותב שהתורה מרמזת לנו כאן את שלשה עיקרי ההכנה ההתחלתיים לקבלת התורה:
א. 'ויסעו מרפידים' שנסעו מבחינת רפיון ידים, לא ללמוד תורה בעצלות. ב. 'ויחנו במדבר' בשפלות ובענווה, כמו מדבר שהכל דורכים עליו. ג. 'ויחן שם ישראל נגד ההר' כתוב 'ויחן' לשון יחיד ולא כתוב 'ויחנו' אלא כאיש אחד בלב אחד, בלימוד, בחבורה דוקא, והארת פנים זה לזה.
כשרבנו האור החיים הקדוש מתייחס לעצלות התורה, הוא מסביר שאינו פוגע רק ב'כמות' התורה שהוא לומד פחות, אלא הוא פוגע גם ב'איכות' התורה שהוא כבר כן לומד, כי העצלות הוא כמו עשבים רעים שמזיקים לשדה, כך עצלות מזיקה ומפסידה את השגת התורה…
רבינו מציין כאן למה שכתב בספרו הקדוש והנורא 'חפץ ה", כי האנשים שמחפשים ללמוד בצורה שטחית או דברים קלים, וכשהם נתקלים בקושיא הם מתעצלים להתעכב עליה, כי אין להם כוח לאמץ את מוחם וגופם, אז ח"ו תורתם נעשה להם סם המוות, שכמו שהם חששו לאמץ את גופם בתורה, מידה כנגד מידה גופם יחלש בחולאים, ה' יצילנו.
ומסיים רבינו וזה לשון קדשו: 'וצריך המעיין לבדוק עד מקום שידו מגעת, ואם ידע דאיכא תלמיד חכם מעיין יותר ממנו בפלפול וסברא, בוא יבוא אצלו, לידע עומק הש"ס ומוצאיו ומובאיו, ותבוא עליו ברכה'…

"כה תאמר לבית יעקב" (יט, ג)
הם הנשים, ותגיד לבני ישראל – שהם יגידו לבני ישראל הזכרים, כי דרכה של אשה שנמצאת כל היום בבית ומחנכת את בני ישראל הקטנים.
(מהרש"א)

"ואשא אתכם על כנפי נשרים" (יט, ד)
כנשר הנושא את גוזליו על כנפיו (רש"י) בכמה מקומות נמשלו ישראל ליונה. וכאן בשעת קבלת התורה רמז הקב"ה לישראל למה שאמר ר' מאיר (קידושין לו) בין כך ובין כך אתם קרויים בנים, שנאמר "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי". והנה לנשר יש כל ארבעת סימני הטומאה של עופות טמאים, ומרמז כאן הכתוב שגם אם יהיו להם כל סימני טומאה כנשר, מכל מקום: "ואביא אתכם אלי". כי בכל זאת חביבים עלי שנקראו בנים למקום.
(חתם סופר)

"ועתה אם שמוע תשמעו בקולי" (יט, ה)
ומפרש רבינו האור החיים הקדוש, שהתורה מבטיחה לאדם, שאם ישמע וילמד את התורה, יזכה לשמוע את קול ה' בעצמו.
וכותב האדמו"ר מקאמרנא זצוק"ל בספרו 'היכל הברכה' פרשת בשלח, וזה לשון קדשו: 'ומי שזוכה גם בזמן הזה, לזכך עצמו שיהיה כולו טוב בלתי אחיזת הרע כלל, כמו שזכו אליה רבים וכן שלמים, מרן האר"י, והרב חיים ויטאל, 'ואחריהם בעל 'אור החיים' מרן רבינו חיים בן עטר', ואחריו קדושת מרן הרב רבי ישראל בעל שם טוב עם תלמידיו, וזכו לשמוע מעמד הר סיני 'קול גדול ולא יסף', מתרגמינן 'ולא פסק' קולות וברקים וקול שופר, משמיע 'אנוכי ה' אלוקיך' מפי עוטה אורה'.
וידוע שהצדיקים אמרו דברים מיוחדים, על קדושת וסגולת דברי רבינו האור החיים הקדוש בפסוקים של מתן תורה, וכדלהלן:
הרה"ק רבי משה מקוברין זצ"ל אמר: שדברי ה'אור החיים' בפרשת יתרו על הפסוק 'בחודש השלישי' בוער על הנייר, כלומר: שהנייר הגשמי לא יכול לעמוד בגודל קדושת הדברים הנדפסים עליו, והוא כאילו נשרף.
ועוד הוא אמר: שכשרבינו האור החיים הקדוש כתב את הפירושים על מתן תורה, ניתזו ניצוצות של אש, מהקולמוס שלו.
וכן אמר האדמו"ר רבי יצחק מסקוירא זצ"ל שדברי רבינו בפרשת יתרו, 'שורף את הנייר' שקדושתו כל כך רבה, שהנייר הגשמי אינו סובל אותו.
ועוד אמרו צדיקים, 'שההכנה הראויה לקבלת התורה או לימים נוראים, הוא בלימוד דברי רבינו האור החיים הקדוש בפרשת יתרו'.

"ממלכת כהנים וגוי קדוש" (יט, ו)
פירש"י ז"ל לא פחות ולא יותר. יש לומר שהכוונה בזה היא שמדרגה זו של ממלכת כהנים וגוי קדוש היא גדולה מאד וגבוה מאד שאפילו גדולי הנביאים אינם יכולים לזכות ליותר מזה שאפילו מלאכי השרת לא זכו לזה וזה שאמר לא יותר, וגם לא פחות דהיינו אפילו פחות שבישראל, אינו יכול לומר אינו יכול להגיע לזה כי כולם יכולים לבוא למדריגה זו אלא שאנו מקלקלים מעשינו בעוונותינו הרבים.
(חתם סופר)

"כל הנגע בהר" (יט, יב)
מכאן אפשר לראות עד כמה צריכים להזהר בכבוד תלמיד חכם. ומה ההר שאין בו דעת ואינו מרגיש כלום, נתקדש על ידי קבלת תורה עד שהוזהרו כל ישראל מנגוע קצהו, קל וחומר למי שנוגע ופוגע בכבודו של תלמיד חכם, שיש בו דעת ומרגיש בעלבון, לא כל שכן שהנוגע בו כנוגע בבת עינו.
(חפץ חיים)

"הגבל את ההר וקדשתו" (יט, כג)
אותיות המילה "הר" מקפות באותיות "קודש". האות ה' מקפת לפניה ואחריה ב-דו, ואלו האות ר מקפת ב-קש. נמצא כי ה'גבול' המקיף את ה'הר' הוא 'קודש'. זהו שנאמר: "הגבל את ההר וקדשתו".
(הפלא"ה)

"אנכי ה' אלקיך" (כ, ב)
אמר הרה"ק ר' לוי יצחק מברדיצ'וב – הנני אלקיך שלך ועשה עמי כחפצך, כי צדיק גוזר והקב"ה מקיים, הקב"ה גוזר והצדיק מבטל.

"זכור את יום השבת לקדשו" (כ, ח)
זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו (רש"י)
מה שנאמר בזמר "יום שבתון" ליום שבת, המיוחס לר' יהודה הלוי, "ופתחו וענו ה' אחד", יש לפרש לפי מה שמובא (מכילתא, מובא ברש"י שמות כ, א) שהיו עונין על עשרת הדברות על הן הן ועל לאו לאו. ואם כן על זכור היו צריכים להשיב הן ועל שמור שהיא לא תעשה היו צריכים להשיב לאו (השמר, פן ואל אינו אלא לא תעשה, מכות יג). ומה השיבו על זכור ושמור שנאמרו בדיבור אחד ? ענו ה' אחד, שהשבת מעידה על אחדותו של הקב"ה. (אדמו"ר ר' א. מ. מגור)