"אתם נצבים היום לפני ה' אלקיכם" (כט, ט)                                                  נשלח ע"י ר' ברוך רובין הי"ן
מתי תזכו להיות נצבים ועומדים? כשתהיו אגודה אחת, וזהו שנאמר "כולכם" (ילקוט)
מעשה בזקן אחד שהיה נוטה למות רח"ל, קרא לכל בניו ואמר להם הביאו לי אגודה של קנים לחים, הביאו לו את האגודות, נתן את האגודה לכל אחד מהם ושאל אותם, האם אתם יכולים לשבור את הקנים האלו? נטל כל אחד מהם האגודה, והתאמץ בכל כוחו לשוברה ולא היה יכול. אמר להם הזקן, עכשיו תראו כיצד אני שוברה, תמהו הבנים והיו מסתכלים זה בזה בתמיהה. נטל הזקן האגודה והתחיל מוציא קנה אחר קנה ושוברה.
אמר להם הזקן מזה תלמדו לקח, כל זמן שתהיו באגודה אחת אין אדם יכול להזיק לכם, אבל אם תהיו בפירוד ובמחלוקת תישברו אחד אחד.
וזהו שאמר משה לישראל, אם תהיו היום כולכם כאיש אחד, אין אחד יכול לשלוט בכם. (מעם לועז)

"אתם נצבים היום" (כט, ט)
מדרש אגדה, למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים, חוץ ממ"ט שבתורת כהנים הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלה (רש"י)
יש להבין ענין של מאה חסר שתים, ומ"ט קללות, ולמה הוריקו פניהם.
ויש לומר, שאם מזהירים מישהו שיקבל מכות בלי לפרט את מספר המכות, או שקוראים במספר עגול חמשים או מאה, יש להניח שהמספר אינו מדויק, לשון גוזמא, ואין קץ וגבול להורדה ולויתור, אבל אם נוקבים במספר לא עגול, ניכר שהוא מדוקדק וקבוע, ולכן כיון ששמעו מאה חסר שתים ומ"ט קללות, ראו שזה מספר מדויק, לכן הוריקו פניהם. (דברי שאול)

"את אשר ישנו פה עמנו עמד היום ואת אשר איננו אתנו" (כט, יד)
אמרו חז"ל שבעת הדין לעתיד לבוא הגוף יכול לטעון שאיננו אשם כיון שבלי הנשמה אינו יכול לעשות כלום, ואילו הנשמה יכולה לטעון שבלי הגוף לא היתה חוטאת, לכן יחזיר הקב"ה את הנשמה לגוף וידין את שניהם יחד.
לכן אמר משה שהוא עושה הברית עם שניהם יחדיו "את אשר ישנו פה עמנו עמד" – הוא הגוף שעומד בפנינו, "ואת אשר איננו אתנו" – היא הנשמה שאינה נראית. (מלא העומר)

"והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי" (כט, יח)
יש לדקדק, וכי מפני שישמע את דברי האלה לכן יתברך בלבבו, להיפך זה צריך להביא עליו פחד. וגם תיבת "דברי" מיותר, די שיכתוב "את האלה הזאת".
ויש לומר דהנה על הפסוק: "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה בספר התורה הזאת" דרשו חז"ל: "זו מיתת צדיקים", דהקב"ה
לוקח את הצדיקים כדי להגן על הדור. וזהו "והיה בשמעו את 'דברי' האלה", שישמע את הדברים הנאמרים בעל פה ולא נכתבו בתורה – זה מיתת צדיקים, "והתברך בלבבו" שהקב"ה יקח את הצדיקים שיכפרו ו"שלום יהיה לי". לכן אמר, אל תדמה בנפשך להמלט מן העונש, אלא "ורבצה 'בו' כל האלה 'הכתובה'" – שיבואו עליו האלות שכן נכתבו בתורה. (גן רווה)

"ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו" (ל, ב)
בימים אלו ניתנת לנו הזדמנות מיוחדת, ורבי שמשון פינקוס זצ"ל, הסביר את ההזדמנות המיוחדת הזאת באופן נפלא: לקהילה אחת לא היה בית כנסת להתפלל. הם השתוקקו בכל ליבם ובכל נפשם להקים בית של קבע לתורה ולתפילה, לרווחת כל בני הקהילה, לכבוד השי"ת. הם התאמצו לגייס תרומות, למצוא תורמים – אך הדבר לא עלה בידם.
בסופו של דבר הם החליטו להקים קרוואן. פועלים הכינו את התשתית להנחתו עם משאית ענקית, 'א באמבע', הביאה אותו. מנוף ענק החל להרים את הקרוואן באוויר.
מהמשאית יצאו שלשה פועלים בריונים, ג'לובער'ס, שהחלו לכוון את הקרוואן בצורה כזאת שהוא "ישב" באופן מדויק על התשתית שהוכנה מראש: סובבו אותו קצת ימינה, קצת שמאלה, כמה סנטימטרים אחורה, כמה סנטימטרים קדימה, ושוב ימינה, שמאלה, קדימה, אחורה… לקח להם עשרים דקות עד שהושיבו את הקרוואן על מקומו ושחררו אותו מהמנוף. המנוף התקפל והמשאית נסעה לדרכה.
במקום נוכחו החשמלאי, האינסטלטור ושאר בעלי המלאכה, שהחלו מיד במלאכתם, ברגע שהקרוואן הונח במקומו.
אה! ברוך השם! הקרוואן עומד על תילו, לשם לתהילה ולתפארת! א גיוואלדיגע שמחה (שמחה עצומה)! לפתע! שוד ושבר! נורא ואיום! זעקה אדירה נשמעה! התברר כי הקרוואן הונח הפוך! הצד בו עומד ארון הקודש – הונח בצד מערב! א מויירדיגע מעשה (דבר נורא)! מה עושים? כולם עמדו במקומם כשהם אובדי עצות…
עמד שם בחור אחד ותמה: "רבותי! מה הבעיה? יש לי עצה פשוטה! בא נרים את הקרוואן ונסובב אותו…" אמרו לו: "השתגעת? הרי הקרוואן שוקל כמה טונות"…
השיב להם הבחור: "מה זאת אומרת? הרי ראינו מקודם ששלשה אנשים הצליחו לסובב אותו ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, אם כן גם אנחנו נצליח! אמנם לא בעזרת שלשה אנשים אבל בעזרת שלושים – יכול נוכל"…
"אוי! טיפש שכמותך!" – הסבירו לו – "כשהקרוואן היה באוויר, והמנוף אחז אותו – היה עוד אפשר לסובב, להזיז, לשנות… אבל עכשיו… אי! אי! אי! עכשיו, כשהקרוואן כבר מונח על מקומו – מאוחר מידי מכדי לשנות!"…
מורי ורבותי! הדברים נוקבים ויורדים עד התהום! באלול הכל עוד באוויר, שום דבר עוד לא כתוב וחתום… אפשר עוד לשנות! אחרי אלול כבר יהיה מאוחר, לא תהיה אפשרות לשנות! רק באלול יש לנו את ההזדמנות…
רבותי! שהדברים האלו לא יהיו "סתם דיבורים". שהדברים
האלו יהיו "למעשה"! שכל אחד ואחד מאתנו יראה מה עליו לתקן! שכל אחד יתחזק בדקדוק הלכה, ובקיום המצוות בשלימות, בשמחה, בווארמקייט (חמימות). והשם יתברך יהיה בעזרנו, שהרי "הבא ליטהר – מסייעים אותו".
(יחי ראובן)

"אם יהיה נדחך בקצה השמים" (ל, ד)
פרש רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, שיחזיקו לפחות בקצה של הרוחניות, במשהו.
בספרים הקדושים אמרו שלפיכך נשארת מהגוף עצם קטנה, הלוז, שאינה כלה לאחר המוות, כדי שממנה ישוב ויבנה בתחיית המתים, שלפחות משהו יישאר, ואז: "משם יקבצך ה' אלקיך, ומשם יקחך" (ל, ד)
אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו. עם כל חסרונותינו, עם כל מגרעותינו, עם מועקותינו וצערנו על מצבנו הרוחני, "בקצה השמים" אוחזים אנו! כשאנו משווים עצמנו לאחינו שבשדות, לאובדים ולנדחים, כמה יש לנו לתת שבח והודיה על חלקנו!
מעשה בשני רבנים שנסעו להרצות ב"יום שכולו תורה" בחיפה. על אם הדרך התחיל הרכב לקרטע. הנהג סרב להמשיך ולנסוע, נכנס למוסך שליד קבוץ מעברות. התענינו, והודיעום שהתיקון יארך כשעה וחצי. הוה אומר, לא פחות משלש שעות.
אמר האחד לחברו: "בא ונסייר בקבוץ".
ראו ילדים משחקים. שאלו: "ילדים, מי שבר את הלוחות?" ענו במקהלה: "לא אנחנו!" תמהו. המשיכו בדרכם וראו כמה מבוגרים בפלחה. "אמרו לנו בבקשה, אלי אתם יודעים מי שבר את הלוחות?" משכו בכתפיים: "לא ראינו", והמשיכו בעיסוקם.
זה כבר מקומם, בורות שכזו. נכנסו למזכירות, והתקבלו בנימוס: "כן?!" "תראה, לא נעים, אבל פגשנו ילדים ושאלנו מי שבר את הלוחות, ואמרו: לא אנחנו. שאלנו מבוגרים, ואמרו: לא ראינו. מה זה פה כך אתם מחנכים?!" שמע המזכיר, והרגיע: "אל תעשה מזה עסק. תביא קבלה, ואני מאשר תשלום"…
כואב הלב. איך מחברים אותם, ולו ל"קצה השמים"! (והגדת)

"ואתה תשוב ושמעת בקול ה'" (ל, ח)
אחת הדרכים המובילות באופן ישיר אל התשובה, היא ההליכה בדרכי הענווה. אדם שאינו מתגאה ואינו מתפאר על אחרים, שערי התשובה פתוחים בפניו.
וכבר המליצו ואמרו על כך, שהמילה 'אלול', מכילה את המילים 'לא' ו'לו', ללמדנו שאם תהיה 'לא', כלומר שלא תאחוז מעצמך יותר מדי, אזי תהיה שייך 'לו', להשי"ת. וכמה שתהיה יותר 'לא', תהיה יותר שייך 'לו'.
ר' אברהם יעקב בולימובסקי ז"ל, היה נוהג לספר פעמים רבות מעשה שהיה בימיו של רבי בונם מפשיסחא, והדברים הותירו רושם רב. וכך סיפר: בפשיסחא גר יהודי שהתפרסם כחייט מוכשר, וכמי שמוציא בגדים נאים מתחת ידיו. רבים מאנשי הקהילה היהודית וגם בכירי האצולה מבין הגויים הזמינו אצלו חליפות, והכל יצאו מרוצים, ושיבחו את מעשי ידיו.
יום אחד חזר הפריץ מביקור ממושך במדינות זרות, והביא משם בד יקר-ערך, ועז היה חפצו לתפור מבד זה חליפה יוקרתית, בה יופיע רק באירועים חגיגיים. יועציו אמרו לו שכדאי להזמין אליו את החייט היהודי, שאין כמוהו בכל האזור מי שיידע להפיק את המרב והמיטב מהבד היקר. שמע האציל לעצתם, והזמין את היהודי לארמונו, הראה לו את הבד המיוחד, וביקשו שיתפור ממנו חליפת-אצולה יוקרתית.
היהודי שב לביתו שבפשיסחא וכולו קורן מאושר, על הזכות שנפלה בחלקו לתפור חליפה לפריץ בעצמו ובכבודו. הוא לא היה מסוגל להתאפק, וסיפר זאת לכל מי שבא עמו במגע, ברחוב ובבית הכנסת, כל מי שנכנס לחדר העבודה שלו בשבועות שבהם היה עסוק במלאכת התפירה, שמע ממנו אודות ההזמנה המיוחדת של הפריץ.
והחייט אכן השקיע במלאכה זו את כל מרצו וכישוריו, ותפר לפריץ חליפה מהודרת ומיוחדת במינה.
ויהי כאשר סיים את המלאכה, ארז את החליפה בצורה מהודרת, ויצא לארמון הפריץ, ושוב – כשכולו קורן מאושר, והפעם בגלל הכסף הרב שיכנס עוד מעט-קט לכיסו. הוא מתדפק על שערי הארמון, ומוזמן להיכנס אחר-כבוד ללשכתו של הפריץ, ובתנוחת גאווה בלתי-מוסרית שלף את החליפה מתוך האריזה.
אך הנה שוד ושבר; הפריץ מתבונן בחליפה, ופניו מצביעות על אי שביעות רצון מוחלטת מהיצירה של החייט היהודי. עיניו יוצאות מחוריהן מרוב כעס, עד שהוא נשמע צועק: 'תתבייש לך, זו החליפה שתפרת לי מהבד היקר שהפקדתי בידך?! האם זו נקראת בעיניך יצירה מלכותית?! הרי אין בחליפה זו מאומה מן היופי, מן החן וההדר, שציפיתי לראות בה! ועכשיו עוד הרסת לי את הבד, ותצטרך לשלם לי את מחירו המלא'! היהודי לא ידע את נפשו מרוב תדהמה, ולא ידע מה דופי מצא הפריץ בחליפה זו. הוא רצה לשאול את הפריץ על איזה פגם הוא מדבר, אבל זה השליך את החליפה מידיו מרוב כעס, עד שהיהודי נאלץ לעזוב את הארמון בבושת פנים, והחליפה בידו…
עם שובו לביתו, נכנס החייט למרה שחורה, ושכב במיטתו ללא נוע. הדיכאון העמוק פגע בו בהעלותו על לוח-לבבו את הבושה שתהיה לו עתה מכל אלה שסיפר להם על 'התפירה המלכותית'. מה יענה עכשיו לכל מכריו וקרוביו שיבקשו לדעת מה עלה בגורל החליפה? אבל, כאשר הפרנסה הציקה לו, קם היהודי והחליט לשאול בעצת הרבי מפשיסתא, ולהיוועץ בו ובפקחותו הנודעת. אולי הוא יידע את דבר-הפגם שמצא הפריץ בחליפה! הרבי שומע את הדברים, מליט את ראשו בכפות ידיו כמי ששוקע במחשבה עמוקה, ולאחר כמה דקות הוא אומר לחייט: בוא ואיעצך עצה טובה. קח את החליפה שהפריץ החזירה לך, תפרום אותה לחלוטין, ותתפור חליפה חדשה מאותו בד, ובדיוק באותה גיזרה שתפרת את הראשונה, ותביא אותה שוב לידי הפריץ.
החייט הביט ברבי ולא יכול היה להאמין שהוא שומע את הדברים יוצאים מפיו. הוא כבר היה בטוח שגם הרבי שוחק למשבתו… אבל הרבי חזר על דבריו בשנית. 'לך ועשה כדבריי ותראה שלא תפסיד', אמר. בלית ברירה חזר החייט לביתו, ועשה כדבריו של הרבי, ובתוך ימים אחדים הביא את החליפה 'המחודשת' לארמונו של הפריץ.
וראה זה פלא, כדבריו של הרבי כן היה. הפריץ התלהב עד מאוד מהחליפה, ולא גמר לשבח את החייט היהודי על כישוריו המיוחדים. ואף קרא לאשתו ולבני ביתו שיראו את החליפה ברוב הדרה. 'בדיוק לחליפה כזו ציפיתי', אמר בהתפעלות, ושילם לו על כך בטבין ובתקילין.
עכשיו חזר החייט אל בית מדרשו של הרבי, ושאלו לאמר, ילמדנו רבינו מה שונה החליפה הראשונה מן השנייה? השיב לו הרבי: הפסוק אומר 'ולענווים יתן חן', לכן בחליפה הראשונה שתפרת, והתגאית בה בפני כל חבריך ומכריך, והוצאת את העיניים לכולם, לא מצאת חן בעיני הפריץ, וממילא גם חליפתך לא מצאה חן בעיניו, והוא סילק אותך בבושת פנים. ברם, כאשר נפשך היתה שפלה, והתנהגת בענווה, ובצורה זו תפרת לו את החליפה. הרי שהקב"ה נתן את חינך בעיניו, והסוף היה טוב.
וזו גם הדרך לתשובה… (עלינו לשבח)

"לא בשמים היא" (ל, יב)
מרגלא בפומיה של הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל מפוניבז' משמו של ה"חפץ חיים" זצ"ל: מסופר במדרש (ריש קהלת רבה) רבי חנינא בן דוסא ראה בני עירו מעלין נדרים ונדבות לירושלים, אמר הכל מעלין לירושלים ואני איני מעלה דבר? יצא למדברה של עירו, וראה שם אבן אחת, ושבבה וסיתתה ומירקה, ביקש לשכור לו פועלים (להעלותה) אמרו תן לנו חמשה סלעים. ולא נמצא בידו דבר. לשעה, זימן לו הקב"ה חמשה מלאכים, והסכימו להעלותו ואמרו לו "ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו", נתן ידו ואצבעו עמהם (וברגע עפו ופרחו) ונמצאו עומדים בירושלים.
לכאורה, שאל ה"חפץ חיים", תמוה הדבר: מפני מה עיכב הקב"ה עד שחיפש לשכור אנשים, ולא שלח לו המלאכים תיכף בתחילת העניין? ומה פשר התנאי שהעמידו המלאכים לרבי חנינא בן דוסא "ובלבד שתתן ידך ואצבעך עמנו"? "אין זאת" המשיך "אלא ללמדנו שהאדם מחויב לפעול בכל מצב שהוא, ולעשות מצדו את כל מה שניתן לעשות אפילו אם בדרך הטבע המשימה שלו נראית כבלתי אפשרית, ולא מסתבר כלל שיספיק לבצע מחשבתו רק אז שולח לו הקב"ה עזרתו מקודש בדרך נס. רק אחרי שעשית מצדך את כל מה שיכולים לעשות יבוא הסיוע ממעל".
"סייעתא לדברינו", הוסיף הח"ח, "מוצאים אנו בפרשת נצבים: "לא בשמים היא" ובפירש"י "שאילו היתה בשמים היית צריך לעלות אחריה וללמדה" ואיך אמר "היית צריך לעלות" הרי אפילו אם נעשה אלף סולמות לא נגיע לשמים? משמע אם כן, שאנחנו מצדנו חייבים לעשות ממש כל מה שביכולתנו לעשות, אפילו אם ברור מראש שאין בכח עשייתנו להשיג את המטרה, כי אז הקב"ה עוזר לנו מחוץ לדרך הטבע".
("מאוצרותיהם של צדיקים" בשם ספר "הרב מפוניבז'")
ומן העניין לציין בזה למובא בס' "תולדות החפץ חיים" לבנו הג"ר לייב ז"ל, כי החפץ חיים היה נאנח ואומר כי אילו היו יוצאים להילחם נגד מפירי ברית רשעי ישראל שברוסיה בחרב ובחנית
כחשמונאים בשעתם מבלי הבט על היות הלוחמים למען קדשי ישראל המעטים והחלשים ודאי שהיו מנצחים עיי"ש. ה' יגמור בעדי… מעשי ידך אל תרף (תהלים קלח ח).

"בפיך ובלבבך לעשתו" (ל, יד)
אמר רבי יוחנן (ירושלמי ברכות פ"א ה"ב): "הלמד שלא על מנת לעשות – נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם".
עד כדי כך?! אולם נראה שאין כאן קללה או תוכחה חמורה, אלא היות שהאדם כשהוא בבטן אמו לומד את כל התורה כולה, וכיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסוטר על פיו ומשכחו כל התורה
כולה (נדה ל.). אם כך מה יתרון לאדם שיצא מבטן אמו אם אופן לימודו הוא כאותו אופן שלמד בבטן אמו – ללמוד שלא ע"מ לעשות? משום כך "נוח לו" – באמת מוטב לו לאותו אדם "אילו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לעולם" אלא יישאר שם ללמוד עם המלאך… (מעלות התורה)

"בפיך ובלבבך לעשותו" (ל, יד)
מעשה והגיע חסיד אחד אל הרה"ק רבי משה מקוברין זיע"א ותינה בפניו את צערו: חברי ואני, שנינו יש לנו בתי מסחר באותו הרחוב ממש, זה מול זה, ושנינו מחזיקים באותה הסחורה, והנה חנותו של השני עמוסה בקונים מבוקר ועד ערב, ואילו אל חנותי כמעט ולא נכנס איש ופרנסתי בדוחק ובדלי דלות. ענה הרבי: סגולה טובה אתן לך, ואם כדברי תעשה, יתפחו בפניך שערי הפרנסה, בכל פעם כאשר אתה רואה קונה נכנס לחנותו של חברך, תן תודה לה' ותאמר בלב שלום: "ברוך אתה הזן ומפרנס לכל המשפיע פרנסה בריווח לפלוני בן פלוני, חברי וידידי". וכיצד אוכל לעשות כן, אמר החסיד והרי עיני רואות וכלות? אמר הרבי: תחילה הרגל את עצמך לומר כן בפיך, וסופו של הלב שיצטרף אחר כך אל הדיבור, כמו שנאמר בפסוק "בפיך" בתחילה, ואחר כך "ובלבבך", והעיקר קודם כל "לעשותו".

"הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (לא, יח)
שאל הגה"ק בעל הכתב סופר זי"ע – אם אותו אדם חדור אמונה בהשגחה הפרטית ומאמין, שכל הרעות האלה מצאוהו, על כי אין אלוה בקרבו, מפני מה לא יהיה הקב"ה מוחל לו, ומפני מה בא עליו, גם לאחר דברי וידוי אלה, העונש הכבד, "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה"? אלא ההסבר הוא – ענה הכתב סופר, משום שהוא אמר את הדברים "ביום ההוא" בלבד, ביום שבאה אליו הרעה, אבל משנחלץ ממנה, הריהו שוכח את שאירע לו ביום אתמול ואת אשר אמר…

"ואנוכי הסתר אסתיר פני" (לא, יח)
מדוע כופל הכתוב "הסתר אסתיר"? מובא בשם ה"בעל שם טוב" הקדוש, שלפעמים מרגיש האדם רחוק מהקב"ה, והוא עושה מאמצים להתקרב. אולם, צרה גרועה יותר מזו היא כאשר הקב"ה מסתיר מן האדם את ההרגשה שהקב"ה רחוק ממנו, וכך הוא משוכנע שהוא קרוב, על אף שהוא בעצם מרוחק מאוד… וזהו "הסתר אסתיר" – הקב"ה יסתיר מעם ישראל גם את הסתר הפנים בעצמו, והם לא ידעו כלל וכלל שהם רחוקים. עונש כזה הוא גרוע הרבה יותר, שכן לא ניתן להתמודד אתו, משום שהאדם אינו משקיע מאמצים על מנת להתקרב לבוראו.

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל" (לא, יט)
בספר יהושע (ה, י"ג-י"ד) כתוב: "ויהי בהיות יהושע ביריחו (יחד עם בני ישראל) וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו, ויאמר לו כי אני שר צבא ה' עתה באתי".
ומדוע בא המלאך עם חרב שלופה ליהושע ומה היה המשא ומתן ביניהם? מסבירה הגמרא (מגילה ג ע"א) שהמלאך האשים אותם בשני דברים: ראשית, אתמול ביטלתם קרבן תמיד של בין הערביים. ושנית, עכשיו בלילה אתם לא נלחמים, והיה לכם א"כ לעסוק בתורה.
שאל אותו יהושע: ועל איזה מהם באת כעת? ענה המלאך: "עתה באתי" – על העוון של עכשיו – ביטול תורה.
וקשה, איך משמע בפסוקים עצמם כל ה'משא ומתן' הזה שהגמרא למדה? ומסביר התוספות: המילה "לנו" – היא קיצור הפסוק "תורה צווה לנו". וזה ששאלו המלאך: האם באת "לנו" – על ביטול תורה, "אם לצרינו" – או האם באת על זה שלא הקרבנו קרבן התמיד שמציל אותנו מצרינו.
וענה המלאך: "עתה באתי" – על ביטול תורה הנרמזת במילים "עתה" כדכתיב בפרשתינו "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת", עד כאן דברי התוספות.
ושאל הרב מפוניבז׳ זי״ע: אם בשאלה רמז המלאך את 'לימוד התורה' בפסוק: "תורה צווה לנו", למה א"כ בתשובה, רמז המלאך את לימוד התורה בפסוק אחר, "ועתה כתבו לכם"? אלא ענה ותירץ תירוץ נפלא: המלאך ענה ליהושע לא רק שבאתי לרמז לכם על ביטול תורה, אלא באתי לרמז לכם איך הגעתם לכך, למצב הזה: נכון שאם אתם מסתכלים על התורה בתור "ציווי" – "תורה צווה", אז יכול להיות שיש לכם קשיים ותירוצים של מלחמה, אבל אם הייתם מסתכלים על התורה כמו "שירה" – "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת", כשזה שירה ועונג לא מבטלים מהתורה! אין שום קשיים, הכל תענוג!!

"כי ידעתי את יצרו" (לא, כא)
ובתהלים ק"ג "כי הוא ידע יצרנו". והחכם מכל אדם קורא אותו מלך זקן וכסיל (קהלת ד, יג). והכוונה הוא, לא שהוא בעצמו כסיל, כי להפך אנו רואים, כי יש בכוחו ללכוד ברשתו אף את החכם היותר גדול ואין אדם צדיק בארץ וגו', אלא הכוונה, שהוא נקרא ע"ש מלאכתו, כמו שהסנדלר נקרא מי שעושה נעלים, ומי שתופר בגדים נקרא חיט, וכן היצר נקרא "כסיל" בשביל שמלאכתו היא "להכסיל" את בני האדם, הוא עושה את הכל לכסילים. (חפץ חיים על התורה)

"כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות" (לא, כא)
המגיד מדובנא המשיל משלו: לעת ערב, כשהרוכל עם סליו בשוק כבר מכר את מרכולתו, ולא נותרו לו אלא שאריות בלבד, והוא נחפז הביתה, הריהו נוטל את מעט האגסים שבסל האחד, ואת מעט השזיפים שבסל השני, ואת מעט התפוחים שבסל השלישי ומערבבם ביחד, נותנם בערימה אחת, ומוכרם בחצי מחיר – שהוא רוצה להיפטר מהם מהר ככל האפשר. ולפיכך – "והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות", כשאתה רואה ערבוביה של צרות שונות ומשונות באות ויורדות על ישראל – סימן הוא, שכבר כלתה כל הסחורה, וכבר מגיעים אל השאריות, וזה הקץ ממש, עקבתא דמשיחא, וכבר נחפזים לחזור הביתה.
ורבי שמחה בונם מפשיסחא היה מסיח לבו לפני ריבונו של עולם: הבטחת לנו על ידי רבותינו ש"אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב". והרי גלוי וידוע לפניך, שאם נצטרך חלילה לחכות לכולו זכאי, מי יודע אם אי פעם נגיע לכך! ובכן, ברי, שבסופו של דבר, על כורחה תבוא הגאולה בדרך האחרת "בדור שכולו חייב". ואם אף דרך זו מתמשכת כל כך, הרי זה ודאי משום שעוד מצויים בכל עיר כמה יהודים יראים ושלמים, שלא הגיעו עדיין חלילה למדרגה של כולו חייב, ובגללם הגאולה מתעכבת. ושואל אני ממך, ריבונו של עולם: מה איכפת לך, שעדיין מצויים מעט יהודים יראי שמים, ומפני מה תהיה מעכב בגללם את הגאולה? (ע' פנים לתורה)

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (לא, יט)
ולכאורה לאחר שאמר הכתוב 'ולמדה את בני ישראל' מדוע צריך לחזור ולומר 'שימה בפיהם'.
אלא הרי לא יתכן שאדם אחד יקיים את כל מצוות התורה שהרי חלקם נאמרו בכוהנים וחלקם בלוויים, ועוד. אכן העצה לכך היא שילמדו את ההלכות של המצוות, ובעת ההיא יכווין בליבו שאם יבואו מצוות אלו לידו יקיימם למעשה, ובכל עת ימתין מתי יבואו לידו ויקיימם, ובזה נחשב כאנוס והבא לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.
זהו שאמר הכתוב 'שימה בפיהם' דהיינו שצורת קיום של 'ולמדה את בני ישראל' יהיה על ידי כך שיכוונו לקיים את אותן המצוות כשיבואו לידם, ובכך תחשב המצוה ל'שימה' דהיינו שנתקיימה למעשה בעודה 'בפיהם' דהיינו בעת לימודה.
לכך סיים הכתוב 'למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל', שבכך יש עדות שאם תבוא המצוה לידם בוודאי יקיימוה.