"שלא יאמרו מאליו נכנס" (רש"י)

ללמדנו, שאפילו אדם גדול ונערץ כאהרן הכהן שנאמר עליו (מלאכי ב, ז): "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא", אינו רשאי לעלות ולשבת על כס ולהתחיל בכהונתו בלי לקבל קודם לכן את הסכמתם ואת ברכתם של זקני הדור.

לכאורה אינו מוזכר בפסוק מה לעשות, והנה ידוע מה שמובא באו״ח סימן א' וז״ל שוויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כמו התנועות והעסקים וכו' כשהוא לפני מלך גדול וכו' לכן יחשוב שהקב״ה מלך מלכי המלכים עומד כנגדו ורואה במעשיו ואז מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי״ת ויתבייש ממנו תמיד.

וזה נרמז כאן 'ויאמר משה זה הדבר אשר תעשו' ומה הדבר, שתחשבו תמיד שאתם עומדים לפני ה' 'וירא עליכם כבוד ה', דהיינו שוויתי ה' לנגדי תמיד.

(אור החיים הק')

סיפור אמיתי שסיפר הרב משה ויא שליט"א, שעוסק רבות בבירור וחקר כשרות המאכלים משרצים ותולעים, ונבין כמה חסד עשה איתנו הקב"ה לא רק מבחינה רוחנית, אלא גם מבחינה בריאותית, בכך שאסר עלינו לאכול בהמות וחיות מסוימים ותולעים.

לאחר הרצאה שמסר הרב ויא במקום נידח בגלובוס, על חומר איסור מאכלים לא כשרים, ניגש אליו אדם שומר תורה ומצוות וביקש לספר לו סיפור: במוחה של רעייתו נתגלתה מחלה חמורה, ציסטיסרכוס…

מחלה זו הינה תולעת שגדלה במח האדם, ניזונה ממוחו, וכמובן שכשהמח מצטמק האדם מפסיק לתפקד עד שהוא גווע ומת.

בני הזוג ניגשו למרכז רפואי נחשב בעולם, המתמחה במיוחד בטיפול במקרים כאלו, ואחד מטובי המנתחים הצליח לאחר ניתוח מסובך להוציא את התולעת בשלב מוקדם וחיי האשה ניצלו.

לאחר הניתוח קורא הרופא לבני הזוג לחדרו, ושואל אותם: "האם שמעתם על העם היהודי?" בני הזוג מנידים בראשם לאישור, והבעל מציין כלאחר יד: "אנחנו נמנים על העם היהודי, בוודאי ששמענו".

הרופא מסיר את משקפי הקריאה ומביט בהם בתימהון: "לא יכול להיות שאתם יהודים". הבעל והאשה מושכים בכתפיהם, הם אמנם לא שומרים על התורה, אבל הם יהודים. זו עובדה. והרופא מסביר להם: "המחלה שהייתה לגברת נגרמת רק כתוצאה מאכילת חזיר, יהודים לא אוכלים חזיר"…

בני הזוג השפילו מבט והודו בחצי-פה: "אנו אכן אוכלים"…

המאורע הזה זעזע אותם, והם החליטו לשנות את אורח חייהם. ואט אט החלו לשמור תורה ומצוות.

"ולמה נקרא שמה חסידה? שעושה חסידות עם חברותיה במזונות" (רש"י)

אם כן הלא דין הוא שהחסידה תהא עוף טהור, שהרי לפי הרמב"ן כל טומאתם של העופות היא משום אכזריותם היתרה? אמר החידושי הרי"ם ז"ל: "מאחר שהיא עושה חסידות רק עם חברותיה, ואילו מי שאינה נמנית על חברותיה אין היא מסיעת לה במזונות, לפיכך הריהי באמת טמאה…"בענייני מזונות אין להפלות בין חבר לזר. "אין בודקין למזונות".

האדמו"ר רבי יששכר דב מבעלז זצ"ל סיפר לקהל חסידיו עד היכן צריכה להיות הדאגה וההתמסרות לזולת – מעשה ברופא שלמד שנים את מקצוע הרפואה ועשה חיל בלימודיו, ולאחר שסיים את שנות לימודיו היה צריך לקבל תעודת הסמכה מאת רופא גדול ומפורסם, שאל הרופא הבוחן, מה היא התרופה לאדם שנפצע וקולח דמו? השיב הנבחן לוקחים תרופה פלונית והיא עוצרת את הדם. שאלו הבוחן וכשאין תרופה זו בנמצא מה יש לעשות? השיב הנבחן אפשר לקחת תרופה אלמונית והיא תעצור את הדם. שאלו שוב הבוחן ובאם גם תרופה זו אינה בנמצא? השיב הנבחן אזי לוקחים חתיכת בד מבגד ושורפים אותה ומניחים את האפר על הפצע וכך נעצר הדם. שוב שאלו הבוחן ובאם אין גם חתיכת בד בנמצא מה לעשות? נשאר הנבחן ללא תשובה ומענה. פסל הרופא את הנבחן ולא נתן לו את התעודה המיוחלת.

הנבחן לא ידע מה לעשות מרוב צער, היתכן שעם כל מה שלמד שנים והתמחה במקצוע הרפואה הכל ירד לטמיון בגלל שלא ידע להשיב על מקרה כזה?

אכן השיב לו הרופא הבוחן, בשעה שבד ובגד אין לשרוף בכדי לעצור את הדם, אז החובה היא עליך לקרוע בד מבגדיך אתה ולחסום את קילוח הדם, אינך ראוי לשמש בתפקיד רופא אם אין מצב החולי נוגע ללבך עד כדי שתקרע בד מבגדיך, כך צריכה להיות ההרגשה כלפי הזולת.