דברי תורה לפרשת תרומה – מאת הרב ברוך רובין הי"ו

"ויקחו לי תרומה" (כה, ב)

"לי – לשמי" (רש"י). אומר הרה"ק מקאצק "האי עלמא כבי הילולא דמיא" בהכנות לקראת חתונה, מזמינים אורחים, מכינים אוכל והכל מסודר, הזמרים והתופים… אבל אם ח"ו החסיר החתן את המילה "לי" בתוך המילים הרי את מקודשת לי, לא היתה שווה כל החתונה, והנישואין לא תקפים. כך גם אם באת לעולם ולא כיוונת "לי" – לשמי, הפסדת את כל העולם. (דברי מאיר)

"ויקחו לי תרומה" (כה, ב)

בתנא דבי אליהו (פרק יז) כתב בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה, פירש מהרי"ץ דושינסקי זצ"ל בדרך הלצה, דבשעה ששישים רבוא אנשים דחקו את עצמם לומר למשה נעשה ונשמע, היה ממש סכנות נפשות, מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה, כלומר על ידי קבלת התורה תצטרכו ליתן ממון, ובוודאי לא יהיה כל כך דוחק עוד. (ארז בלבנון)

"ויקחו לי תרומה" (כה, ב)

שמעתי ששאלו לגאון הקדוש בעל דברי חיים זצ"ל, למה הוא מפזר כל כך לצדקה, הלא חכמינו ז"ל אמרו (כתובות נ.) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. והשיב שזה השיעור לא נאמר רק למי שלא חטא, אבל מי שחטא ורוצה לפדות עצמו בממונו על דרך הכתוב (דניאל ד, כד) וחטאך בצדקה פרוק, אין לזה שיעור, שהרי אם אדם חולה מסוכן כל אשר יתן בעד נפשו (איוב ב, ד), ואם כן הוא בחולי הגוף מכל שכן בחולי הנפש. (גבעת שאול)

"ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (כה, ב)

הסביר זאת הגאון מווילנה זי"ע: הקב"ה אמר למשה "ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו". ומה היה המודד לראות את הנדבה מגיעה באמת מנדבת לבו? לכן ממשיך הפסוק ואומר: "תקחו את תרומתי" – אותו בן אדם שרוצה באמת לתרום, ירוץ ויפנה בעצמו ויאמר: "תקחו את תרומתי!"… (פנינים)

"מאת כל איש אשר ידבנו לבו…" (כה, ב)

בשעה שעמד ה"חפץ חיים" להקים את בניין הישיבה שלו, בא אליו יהודי אחד ואמר לו: רבי! השם יתברך חנני בעושר, ורוצה אני לזכות במצוה הגדולה להקים את בניין הישיבה מכספי שלי. השיב לו ה"חפץ חיים": כוונתך רצויה, ויגמלך ה' בעד מחשבתך הטובה. אבל את הצעתך אינני יכול לקבל. בניין ישיבה, אוהל תורה, מצוה היא, וצריך לתת אפשרות לכל יהודי להשתתף בה. וכך מצינו במשכן, שהקב"ה אמר "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי", אף על פי שלפי חז"ל היה ביכולתו של כל אחד מישראל להקים המשכן – כדי שיהיה לכל אדם מישראל, חלק בהקמת המשכן. (פניני תורה)

"מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (כה, ב)

הטעם שהדגישה התורה את נדיבות הלב, כי דרך האדם כשמתעורר ליבו לתת צדקה הוא נודב בלבו לתת הרבה, אך במוצא שפתיו הוא מצמצם מנדבתו, לזה אמרה התורה עיקר התרומה היא לפי נדיבות הלב. (ואף על פי שאין האדם יודע מחשבות לבו של הזולת, מכל מקום כלפי שמיא גליא). (מרגלית יקרה)

"מאת כל איש אשר ידבנו לבו…" (כה, ב)

שאלו פעם אחת את האדמו"ר ר' מרדכי מצ'רנוביל מדוע הוא לוקח "פדיונות" גם מעוברי עבירה? – ענה הרבי: באמת, הייתי רגיל להיזהר ולא לקחת פדיונות אלא משומרי מצוות, כי את כסף הפדיונות חילקתי ליראי שמים, כי כך היו על פי רוב המקבלים. לא היה קבצן בעל עבירה. אולם היום יש גם בין המקבלים פורצי גדר, לכך אינני מקפיד עוד ממי אני לוקח את הפדיון. (עיטורי תורה)

"ויקחו לי תרומה" (כה, ב)

כיון שאמרו ישראל נעשה ונשמע, מיד אמר הקב"ה למשה ויקחו לי תרומה (תנא דבי אליהו). פירוש הדבר: מצות צדקה צריכים לעשות בלי התחשבות יתירה, בלי שיקולים, אלא נעשה ואחר כך נשמע. כי אם יחשוב וישקול קודם, לעולם לא יגיע ל"נעשה".

"ויקחו לי תרומה" (כה, ב)

וברש"י –  לי לשמי.

יש שני מיני נותני צדקה, מי שנותן בחשאי, בצנעה, בסתר. ומי שנותן ברעש, בקולי קולות.

אצל הראשון אומרת התורה: מאת כל איש אשר ״ידבנו לבו״ — אצל איש כזה אל תדקדק גודל נדבתו, כי העיקר שנותן בכל לבו, כי נדבתו ״לי — לשמי״, לכבוד השי״ת.

אבל אצל השני: ״אשר תקחו מאתם״ אם הוא איש כזה שנותן, תקחו מאתם — לשון רבים, שכל אחד ידע מי נתנו, אצלו ״תקחו״ קח מאתו ככל היותר, זהב וכסף. (ויקהל משה)

"ויקחו לי תרומה" (כה, ב)

הגה״ק ר' בונם מפשיסחא נהג עצמו כשנתן צדקה היה משנה הדבר פעמיים, נתן פעם אחד וחזר ונתן עוד, פעם שאל אותו עני ממה נפשך אם כבודו רוצה לתת לי יותר למה אינו נותן את הכל בבת אחת, למה עליו לחלקו לשני פעמים, ענה הרה״ק כמתק לשונו כי כפעם הראשון הוא נותן לו מחמת רחמנות, כי לבו כואב לראות יהודי נשבר ונדכה, וזה אינו נקרא צדקה, כי למען עצמו עשה זאת, ורק לאחר שנתן לו ככר, אז נותן עוד פעם לקיים מצות צדקה כי אז אינו נותן כשכיל רחמנות אלא לקיים מצות צדקה, כמאמר הפסוק ״נתון תתן לו״ שיתן ויחזור ויתן, ״ואל ירע לבבך בתתך לו״ שלא תתן לו רק בשביל שלא ירע לבבך לראות עני ומדוכה, כי אז אין זה צדקה כנ״ל.

"והבאת את הבדים בטבעות על צלעות הארון לשאת את הארון בהם" (כה, יד)

יש לשאול, כיון שהארון היה נושא את נושאיו בדרך נס, אם כן מדוע הוצרכו לשאת אותו, ומדוע בכלל נזקקו לבדים?

ויש לומר, שחובה קדושה מוטלת על כל אדם לעשות את ההשתדלות מצדו, ובצירוף ההשתדלות צריך לבטוח בהשם יתברך שיברכו במעשי ידיו, ואין לו לסמוך על מעשה נסים בלבד, ולכן גם כאן היו צריכים לעשות השתדלות מסויימת…

"ועשית שניים כרובים זהב וגו' משני קצות הכפורת" (כה, יח)

באחת מדרשותיו ברבים, דרש פעם הגאון ר"מ מלובלין זצ"ל, וכה אמר, שנינו במכילתא בסוף פרשת משפטים: כל כלי השרת במשכן ובמקדש מותר היה לעשותם מכל מיני מתכות בזמן שלא היה זהב, אולם הכרובים שעל הארון היו צריכים תמיד להיעשות רק מזהב טהור ואסור לעשותם מכל מתכת אחרת. וצריך להבין, מה נשתנו הכרובים משאר כלי השרת? אלא, המשיך הר"מ מלובלין לבאר, הכרובים מסמלים על תינוקות של בית רבן כמ"ש רש"י "כרובים דמות פרצוף תינוק להם", משום כך היה מקומם על ארון הלוחות, כדי ללמדנו שמוטלת עלינו חובה קדושה לחנך את הילדים שלנו לתורה ולחיי תורה, וכאשר מדובר בתפקיד קדוש זה – נפשם של תשב"ר, אי אפשר לצאת ידי חובה בקטנות, בפרוטות של כסף נחושת, אלא יש לרוממם ולגדלם ולהוציא מהם זהב טהור דווקא. (ר' מאיר אומר)

"והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו (כה, כ)

י"ל בדרך צחות, תוך כדי ה'פורשי כנפיים למעלה' – שהיא העלייה בין אדם למקום, יש להשגיח על כך שזה יהיה 'ופניהם איש אל אחיו' דהיינו שלא יהיה על חשבון בין אדם לחברו – ולמשל המתעטף בטליתו בהתלהבות מתוך דביקות לה', וחברו מקבל את הציצית לתוך עיניו….

"ופניהם איש אל אחיו…" (כה, כ)

עשרת הדברות כתובים על שני לוחות אבנים, מחציתם מזה – מצוות שבין אדם למקום, ומחציתם מזה – מצוות שבין אדם לחברו. ואמרה התורה "ופניהם איש אל אחיו", מכוונים זה לזה. אי אפשר לקיים מצוות שבין אדם למקום אלא עם המצוות שבין אדם לחברו, וכן להיפך. (מלבי"ם)

"ועשית שלחן וגו' (כה, כג) ועשית לו מסגרת" (כה, כה)

צווה לעשות מסגרת לשולחן לרמוז שיאכל אדם במסגרת מסויימת ואל ירבה תענוגים מופרזים. (כלי יקר)

"ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד" (כה, ל)

מאז שנברא העולם יש מאין, אין הברכה יכולה לחול אלא על משהו שנקרא יש ולא על אין והשולחן נועד להשפיע פרנסה וברכה ושובע על בני ישראל, לפיכך היה הכרח לתת עליו תמיד לחם. כדי שיהיה על מה שתחול הברכה. (רמב"ן)

"מקשה אחת זהב טהור" (כה, לו)

"מקשה אחת" הקושי הגדול ביותר בעולם, הוא "זהב טהור" שכספו וזהבו של האדם יהיה טהור ונקי מכל חשש. (רשפי אש)

"ומזלגותיו" (כז, ג)

הרה״ק רבי מרדכי יוסף מראדזין זצ״ל שהה פעם באטוואצק עם הרה״ק רבי יוסף מאמישנוב זצ״ל, ובתוך שיחתם אמר הרה״ק מראדזין להפליא אודות חסידי פולין.

סיבת התפעלותו הייתה מחמת שסיפר לו חסיד אחד שנזדמן להיות בעיר פטרבורג, והפליא לפניו יהודי פטרבורג, שנתארח אצלו אחד מתושבי פטרבורג, וראה והנה מוכן לפניו 'קראצער', היה זה מזלג, אלא שהחסיד מפולין מעולם לא ראה כזאת לאכול עם מזלג, ולתומו חשב שזה כלי מיוחד לשריטה, שאם יצטרך לשרוט בעצמו באמצע אכילתו, יהיה מוכן לפניו הקראצער, כדי שלא יגע בידיו במקום מכוסה ויצטרך ליטול את ידיו.

עד היכן הדברים מגיעים בתמימותו של חסידי פולין, סיים הרה״ק מראדזין, ראשית שלא ידע שזה מזלג, ושנית שהיה פשוט בעיניו שכלי השריטה הוא כדי שלא ליגע במקום מכוסה…

(ימות עולם ערך הרה״ק מראדזין אות ב')

"ויקחו לי תרומה" (כה, ב)

הרה"ק רבי מרדכי מטשרנוביל זי"ע הרבה לעסוק בגביית צדקה, סכומים רבים עברו תחת ידו.

אחד העשירים בזמנו היה קמצן גדול, ואף שהיה תלמיד חכם, לא נתן פרוטה לצדקה. אירע פעם שפגשו רבי מרדכי והצליח להוציא ממנו סך של אלף רובל לצדקה, היה זה בגדר מופת. בשעת פטירתו, הרים רבי מרדכי את ידיו ואמר: לא עברתי עבירה מעודי, אולי עבירה אחת, שהוצאתי מאותו עשיר קמצן רק אלף רובל במקום אלפיים. (אור יקרות)

מאת כל איש אשר ידבנו ליבו.." (כה, ב)

מסופר על רבי שמעלקא מניקלשבורג זצ״ל: פעם אחת התדפק על דלתו אחד מחסידיו שהיה עני מרוד, וביקש מהרבי: ״רבי אנא עזור לי המצב דחוק הגעתי לפת לחם… ממש פיקוח נפש…״ מכיוון שלרב עצמו לא היה מה לתת, ניסה הוא למצוא דרך יצירתית להציל את משפחתו של החסיד. והנה נתקלו עיניו בגביע הקידוש שהיה מונח על שולחנו. מכלי לחשוב פעמיים נתן לעני את הגביע וזה יצא שמח וטוב לב…

הרבנית שמעה את טריקת הדלת ויצאה לראות מה קרה, והנה הבחינה שחסר גביע על השולחן. פנתה לרב ושאלה: ״היכן הגביע?!״ והרב הפטיר: ״נתתי אותו הרגע לעני״… הרבנית נדהמה ואמרה לו: ״אתה יודע שמשובץ עליו יהלום יקר״?

"כן?!…״ הרבי קפץ מהכסא וצעק: ״וואי… אוי ואבוי…״ תוך שהוא פותח בריצה לכיוון הדלת על מנת להשיג את העני…

לאחר זמן מה חזר הרב שכולו מתנשף, הרבנית שראתה שהוא חזר ללא הגביע, שאלה אותו: ״היכן הגביע?״

כשבת צחוק על פניו ״אצל העני״ השיב רבי שמעלקא.

״אם כן מדוע רצת אחריו?!״ שאלה הרבנית, ״האם לא כדי להחזיר את הגביע היקר?!״

״בוודאי שלא״ ענה רבי שמעלקא, ״רצתי אחריו כדי לומר לו שידע, כי בגביע משובץ יהלום יקר ושלא ימכור אותו בזול״…

זוהי נדיבות הלב…

"ויקחו לי תרומה" (כה, ב)

הרה״ק מווארקא זי״ע נכנס פעם לעשיר אחד, וכאשר ביקש ממנו סכום לצדקה ענה לו העשיר בלאו, וככל שניסה הרה״ק לטעון שאכן יתן, התעקש העשיר עצמו יותר ויותר שלא יתן, עד שהגיע הדבר לזה שהעשיר קרא בקול, שהוא ממש לאיבוד הזמן מה שהוא נשאר יושב כאן, כי ממילא לא יתן…

ענה לו הרה״ק שזהו אינו, כי הרי ידעינן מחז״ל שהיצר הרע בא לו להאדם מיד כשנולד, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, אבל היצר טוב בא לו רק משנת הי״ג ואילך, והנה מאחר שהיצר הרע זקן יותר על כן הוא מדבר בכל עת קודם, ואי לזאת, אני יודע שעד כאן דברי היצר הרע, ואני ממתין שכבר יבוא תור היצר טוב לדבר, דאף שהוא הצעיר, מ״מ גם הוא רשאי עכ״פ לדבר.

מסופר על המגיד מדובנא זי״ע שבא אל גביר למדן לקבל ממנו נדבה עבור פדיון שבויים.

קיבל אותו העשיר בסבר פנים יפות ונסתובבה שיחתם בדברי תורה.

כאשר ראה המגיד שהזמן הולך לריק התחיל לדבר על מצות צדקה לרמזו על סיבת בואו, אולם גם העשיר היה אומר כנגדו רעיונות נפלאים בעניין זה, ראה המגיד שאין סוף לעניין הזה, וכי העשיר מבקש להתחמק ממנו ע״י אמירת ד״ת, אמר לו: אספר לך מעשה, באחת המדינות הרחוקות לא ידעו תושביה על מאכל ה״בצל״, ולא ראוהו מעודם. יום אחד בא לשם אורח אחד והביא אתו בצל אחד. אנשי המקום שמחו על זה מאד, ונתנו לו מטמון כסף בעד הבצל. הם זרעו אותו והתחיל לגדול אצלם בצל הרבה. כששמע זאת עני אחר, לקח עמו שום ונדד למדינה הזאת שגם שום לא היה בה. לא ידעו אנשי המקום מרוב שמחה מה לעשות בו, מה לגמול לו, אמרו: באיזה דבר יקר אפשר לגמול לו תמורת הדבר היקר הזה? החליטו לשלם לו בדבר היקר שיש להם בבצל, גם אתה – סיים המגיד מדובנא אומר לי חידושי תורה כנגד חידושי תורה שלי. והלא נאמר: די מחסורו אשר יחסר לו, ולי חסר כסף .

"ויקחו לי תרומה" (כה, ב)

המדרש בילקוט שמעוני מביא על הפסוק הפותח את הפרשה: "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" – זה שאמר הכתוב: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". התורה נקראת "לקח טוב" יותר מכל סחורה שבעולם.

על מנת לעמוד על ההבדל הביאו חז"ל משל למה הדבר דומה: לשניים שנסעו ליריד בעיר הגדולה לצורך מסחר. האחד קנה בדי משי יקרים והשני השקיע את כספו בבדי צמר משובחים. בדרך חזרה נפגשו שני הסוחרים ושוחחו על עסקי הבדים כשכל אחד מתפאר בסחורה שקנה, בטיבה ובמחיר הזול שהשיג בעבורה. לפתע עלה במוחם רעיון להחליף את הסחורות ביניהם. בעל בדי המשי ייתן את סחורתו לחברו, והלה בתמורה ייתן לו את בדי הצמר היוקרתיים. אמרו ועשו.

יוצא אם כן, שבעל המשי נשאר עם צמר וללא משי, ואילו חברו נשאר ללא הצמר אבל עם משי יקר…

אומר המדרש הנמשל הוא: התורה הקדושה – איננה כן, אלא אדם אחד לומד משנה מ"סדר נזיקין" ואדם אחר, לומד משנה מ"סדר מועד", כאשר נפגשים שניהם אומר האחד לחברו: למד אותי את מה שלמדת ואני אלמד אותך את מה שאני יודע. נמצא שלכל אחד מהם יש לבסוף גם את המשנה מ"סדר נזיקין" וגם את המשנה מ"סדר מועד".

היש מקח גדול מזה?! זה שאמר הכתוב: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו".

"ויקחו לי תרומה" (כה, ב)

פירש רש"י 'לי, לשמי'. צריכים לתת תרומה לשם ד' באמת, ומהי תרומה אמיתית, ונבאר בדרך משל לאחר אחת המלחמות ברוסיה נסע גנרל רוסי לנהל תעמולה כדי שהעם יתרום כסף למען הצבא, מאחר שקופת המדינה התרוששה. פעם אחת הוא ביקר בכפר והאיכרים תרמו כל אחד לפי יכולתו. איכר עני אחד קפץ ואמר, אני נודב מאה רובל. השתוממו הכל מנין לאביון כמוהו מאה רובל. הסביר להם האיכר, שלא היה חכם במיוחד, לפני זמן מה היה עלי לשלם לשלטונות קנס רובל אחד, ולא היה לי לשלם, והחליפו לי את העונש בשבוע מאסר. כעת שהמולדת בסכנה הריני מוכן לנדב מאה רובל, אך מכיוון שאין לי כסף הריני מוכן לקבל עלי מאסר של מאה שבועות במקום מאה הרובל, למען הצלת המדינה… את הנמשל אומר רבי יצחק אלחנן, רבה של קובנה, שהגיע פעם לביתו של גביר שהיה בר אוריין, אולם היה קמצן גדול, ומטרתו היתה לבקש ממנו נדבה עבור דבר נחוץ. סירב הלה בטענה שהוא פטור מצדקה שכן את חלקו לשמים הוא נותן על ידי לימוד התורה שהוא לומד. צדקה, הוסיף הגביר ואמר, היא בשביל החוטאים שנאמר "וחטאך בצדקה פרוק" (דניאל ד, כד). סיפר לו רבי יצחק אלחנן את המשל אודות "תרומתו" של האיכר הרוסי והוסיף, באופן דומה נוהג גם אתה. חוב של הצלת נפשות רוצה אתה לפטור בתלמוד תורה, העניים "ייהנו" מתורתך, כמו שהצבא הרוסי "ייהנה" ממאסרו של האיכר.

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה (כה, ב)

התמיהה ידועה, מדוע כתב ״ויקחו״ ולא כתב ״ויתנו״.

ונראה לבאר באופן פשוט, עפ״י משל לראובן ושמעון שנסעו בדרך ליריד, הנסיעה היתה ארוכה, ולראובן נגמר האוכל, ביקש ראובן לשמעון שיתן לו מהאוכל שלו, וכשיגיעו למחוז חפצם, יחזיר לו. אחרי ששהו ביריד, פנה שמעון לחזור לביתו, אבל ראובן עדיין רצה להתעכב בדרך, ביקש ראובן לשמעון שיקח לו חלק מחבילותיו בעגלתו, ויתנם לו כשיגיע אל ביתו.

הנה, כשביקש ראובן לשמעון מהאוכל אמר לו: ״תן לי מהאוכל שלך״, אבל כשביקשו שיוביל את חבילותיו לביתו אמר לו ״קח לי את החבילות הללו״, כיוון שהחבילות הם הרי של ראובן וכל הבקשה משמעון היא רק להעביר אותם ממקום זה אל מקום זה, ורק כששמעון היה צריך להוציא מהאוכל שלו ולתת לראובן אז שייך לשון של נתינה. ופשוט. ובזה מבואר היטיב, כי כאן כשצריך לתרום למלאכת המשכן שהיא דירה לשכינה כביכול, לא שייך לומר ״תתנו״ תרומה להקב״ה כיוון שלי הכסף ולי הזהב נאם ה׳״, רק שייך שנוביל את הכסף מהבית הפרטי שלנו אל המשכן לכן אמר ״ויקחו״ לי תרומה״. (ציוני תורה)

"ויקחו לי תרומה" (כה, ב)

אלוקים לא אומר "ויתנו לי תרומה", כמתבקש, אלא "ויקחו לי תרומה", הלא דבר הוא… כשאדם מעניק משלו לאחרים, כשאדם נותן פרוטה לנזקק, המקבל קיבל פרוטה שתיעלם מהר מאוד, אולם הנותן קיבל משהו נצחי, הנותן נהיה אדם טוב יותר, אדם נעלה יותר, הוא קנה מעלה נצחית בנפשו. תרומה היא מלשון הרמה והתרוממות. כשאדם מעניק משלו לאחרים ועוזר לנזקקים, הוא עצמו מתרומם ומשדרג את אישיותו. זוהי כוונת הבורא: "וייקחו לי תרומה", כי יותר ממה שהם נותנים הם לוקחים… כולנו חשים חוויה מרוממת זו. אנו מרגישים שאמנם אנו חסרים פרוטה, אך מרוויחים לאין ערוך… הרמב"ם מבטיח שלעולם (!) אין אדם נהיה עני מן הצדקה! אביא סיפור מרתק נוסף: אחד מגדולי העשירים הלך לבית עולמו והותיר אחריו נכסים רבים. מיד לאחר פטירתו בא עורך דין ובידיו צוואה שהנפטר הורה לפותחה לפני הקבורה. הבנים פתחו את הצוואה ונדהמו. אבא מבקש שיקברו אותו עם גרביים… הבנים נכנסו לדילמה לא פשוטה, שהרי ההלכה היהודית קובעת שהנפטר נקבר רק עם תכריכים, ולא עם שום דבר נוסף. מאידך, יש מצווה לקיים את דברי המת… מה עושים? פנו הבנים לרב, והרב הורה לא לקיים את צוואתו ולקוברו ללא גרביו… הבנים אימצו את מוחם כדי להבין מה רצה אביהם. וכי חושש הוא מקור? לא היה להם שמץ הבנה… לקראת סוף ימי השבעה, הם קיבלו מכתב נוסף מהאב. ובמכתב הוא כותב: בניי היקרים, מן הסתם לא הבנתם מה היה כוונתי, ולמה רציתי להיקבר עם גרביי. ידעתי שתהיה לכם דילמה וגם ידעתי מהו הפסק שיינתן… רציתי לומר לכם דבר אחד: לאחר פטירת האדם, הוא נפרד מכל נכסיו. כשהוא נקבר, גם אם הוא מאוד רוצה, אפילו את גרביו הוא לא יוכל לקחת איתו… מה שמלווה את האדם, אלו הם מעשיו הטובים שנחקקו בנפשו ובאישיותו…

"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת" (כה, ג)

מסופר על הרב הקדוש, רבי שלמה מרדומסק (בעל "תפארת שלמה") שפעם בא אליו גביר גדול אחד, ורצה לתת לו ל"פדיון" סכום גדול של מעות. והגביר היה בטבעו קמצן, ולא רצה הצדיק לקבל ממנו את המעות בשום אופן. כשיצא הגביר מבית הצדיק, שאלוהו מקורביו מדוע לא רצה לקבל ממנו את הכסף שהיה נחוץ לו אז מאוד? השיב להם הצדיק: אילו ראיתם באיזו שמחה לקח את מעותיו בחזרה, לא הייתם שואלים אותי למה לא חפצתי לקבלן…

"ועשית מנורת זהב טהור מקשה תיעשה המנורה" (כה, לא)

במדרש (בראשית רבה ט"ז, ז) נא':

"אמר לו הקב"ה למשה ועשית מנורת זהב טהור, אמר לו משה כיצד נעשה אותה? עד שנטל הקב"ה מטבע של אש, והראה לו עשייתה. אעפ"כ נתקשה משה. אמר לו הקב"ה לך אצל בצלאל, והוא יעשה אותה, ואמר לבצלאל ומיד עשאה".

אמר הרה"ק בעל ה"אמרי אמת" מגור, שזה ארבעים שנה נתקשה בדברי המדרש, איך יתכן שמשה רבנו אדון הנביאים, התקשה בעשייתה, ובצלאל עשאה מיד !?

עד שהגיע מעשה לידו ועל ידי זה הבין הביאור במדרש.

היה זה כאשר חתנו של הרה"ק בעל ה"אמרי אמת", נאלץ לעבור ניתוח, אושפז בביה"ח בורשא, ולאחר הניתוח נתהוו סיבוכים .

בא ה"אמרי אמת" לבית החולים לבקרו, והתעניין אצל הרופא המנתח מה קרה? השיב הד"ר: למה הדבר דומה? למלך שהייתה באוצרותיו אבן יקרה, ובה כתם קטן. המומחים הגדולים סירבו לטפל באבן, בידעם יוקרתה אצל המלך וחששו שמא מרוב התרגשות יפגע היהלום . מה עשו? מסרוה לבעל מלאכה פשוט, ובלי התרגשות הסיר את הכתם .

המשיך הד"ר כן ידוע, כשהמלכה, אשת הקיסר נפוליון הקשתה בלדתה, נמנעו הרופאים לטפל בה. הם קראו למילדת כפרית שלא ידעה מי האשה, ואכן ילדה בנקל.

הסביר הרופא המנתח, כך גם קרה לי הפעם, אצלי זה ניתוח קל ופשוט, ברם, בידעי שאני מטפל בחתן המלך, בחתנו של הרבי, התרגשתי מאד, וכתוצאה מזה חלה הסתבכות .

כששמע הרבי את דברי הרופא אמר: עכשיו נתבהרו לי דברי המדרש:

משה רבינו ביודעו עמקי הסודות וגודל קדושת המנורה, ירכה, קנה, גביעה, כפתוריה ופרחיה ומסיבה זו התקשה במעשה המנורה. לא כן בצלאל שלא היה במדרגה זו, הצליח לעשותה מיד …