דברי תורה לשולחן שבת – פרשת שלח לך

 

שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל וגו' (יג, ב)

יש להתבונן, מדוע כאן קרא הקב"ה לארץ 'ארץ כנען' ולא 'ארץ' סתם.

עוד צריך להבין, מדוע צריך להוסיף 'אשר אני נותן לבני ישראל', וכי יש ארץ אחרת שאינו נותן לבני ישראל.

אך הנה מצינו בגמ' (סנהדרין צא, א) 'כשבאו בני אפריקא לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו ארץ כנען שלו היא, דכתיב 'ארץ כנען לגבלותיה', וכנען אבוהון דהנהו אינשי הוה, אמר להן גביהה בן פסיסא לחכמים אלך ואדון עמהם וכו', נתנו לו רשות והלך ודן עמהם, אמר להם מהיכן אתם מביאים ראיה, אמרו לו מן התורה, אמר להם אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה שנאמר ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו עבד שקנה נכסים, עבד למי ונכסים למי, וכו".

הרי לנו, דבגלל שכנען עבד לנו מקללת נח לפיכך יש לנו זכות בארץ.

סיבה נוספת לזכותינו בארץ, פירש"י בריש החומש, דלמה פתח בבראשית כדי שאם יאמרו אומות העולם ליסטים אתם שכבשתם ארץ ז' אומות, נשיב להם כל הארץ של ה' היא, וברצונו נטלה מכם ונתנה לנו.

ולכן כשה' צווה לשלוח את המרגלים ביקש לציין את הזכויות שיש לישראל בארץ, ולכך אמר 'ארץ כנען' דכנען היה עבד לישראל ולכן ארצו של ישראל, ועוד סיבה 'אשר אני נותן לבני ישראל', אני ה' קדמונו של עולם וכל העולם כולו שלי היא, וברצוני לקחתי מהם ונתתי לכם.(שער בת רבים)

 

שלח לך אנשים (יג, ב)

וברש"י למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים לפי שלקתה על עסקי דיבה שדיברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר ע"כ. ויש לדקדק בהא דנקט לשון ראיה ולא סגי לומר שמעו ולא לקחו וכדומה וצ"ב.

וי"ל בביאור הדבר, דאיתא (ברכות ה, ב) א"ר יוחנן נגעים ובנים אינן יסורין של אהבה, והתניא מי שיש בו אחד מד' מראות נגעים אינו אלא מזבח כפרה, ומשני הא בצינעא (היינו הנגע תחת הבגדים, רש"י) הא בפרהסיא, דבפרהסיא כשגלוי לכל ומתבייש בזה אינם של אהבה ע"כ, ומעתה הנה הא מוציאי הדיבה מצו ליפרוק ולומר דמרים ודאי צדקת היתה, ומה שנצטרעה אי"ז מחמת דיבה אלא יסורין של אהבה היו וזהו שאמר רשעים הללו ראו וכו' כלומר שהנגעים היו גלוין לכל, ובפרהסיא אינם של אהבה וע"כ שמשום הדיבה ואעפ"כ לא לקחו מוסר.(חנוכת התורה)

 

ויקרא משה להושע בן נון יהושע (יג, טז)

ובתיב"ע וכד חמא משה ענוותנותיה קרא משה ליהושע בר נון יהושע.

וצ"ב מדוע כשהוסיף לו לשמו דוקא ביאר התרגום שהיה זה אחר שראה הענוה, דמה שייכות יש לזה עם מדת הענוה שבו.

ונראה, דמצינו בספר בית אלוקים (שער היסודות פרק נ"ה) דלעתיד לבא תחיית המתים תהיה על פי סדר א' ב' של שמות האישים. (ויעוי' ביד רמה סנהדרין צב, א דמבואר דלפי דרגת האדם יהא כן).

ומעתה י"ל דזהו שהוקשה לו לתרגום, שהיות והושע נקרא תחילה באות ה' לשמו, א"כ כשהוסיף לו משה את האות י' לתחילת שמו הרי מאחר את זמן קומו לתחיית המתים שתהיה על פי סדר הא' ב', אלא דמצינו בספר פנינים יקרים דהביא עלה דענווים לא יהיו לפי סדר הא' ב' אלא הם יקומו תחילה לפני כולם, ולכך כתב התרגום שכשחזה משה בענוותנותו לא חשש מלהוסיף לשמו שם ה' שיודע שלא מאחרו בכך לקום לתחיית המתים.

ולפ"ז יש לבאר מש"כ רש"י שי-ה יושיעך מעצת המרגלים, וקשה דהרי עתה כשנשלחו היו כולם כשרים ומה טעם בירכו שיוושע מעצתם.

ונראה דהורה לו משה הלכה למעשה עפי"ד התוספתא שאסור לדיין שדעתו תהיה מסכמת למה שהכריע חבירו, אלא חייב הוא לדון בדבר בפני עצמו ואם ישקול ויחליט שאכן הכרעתו כמו הכרעת חבירו יאמר זאת כמותו ע"פ הכרעתו, וזהו שאמר ליהושע דוקא בהיותו עניו כדברי התרגום שאף בהיותו עניו לא יחשוש לחלוק על דעת חבריו גדולי דורו ויפסוק כמותם, אלא ידון בעצמו בדבר וישקול הכרעתו ויאמר אותה ללא חת ומורא.(רבי חיים קנייבסקי שליט"א)

 

אלה שמות האנשים וגו' ויקרא משה להושע בן נון יהושע (יג, טז)

'ויקרא משה ליהושע וגו" התפלל עליו קה יושיעך מעצת מרגלים. (רש"י).

וכבר הקשו המפרשים, מדוע לא התפלל אף על כלב.

והנראה, דוהלוא איתא בזוהר, דהמרגלים הוציאו לעז על הארץ כיון שידעו שכשיכנסו לארץ לא יהיו נשיאים ועכשיו הם נשיאים, ע"כ הוציאו לעז בארץ חמדה.

והנה בהכנסם לארץ לא היה יהושע נשיאם של אפרים אלא קמואל בן שפטן, משא"כ כלב היה נשיא יהודה גם בהיכנסם לארץ. ומשום כך על כלב לא חשש שיתפס בעצת מרגלים כי יהיה נשיא גם בארץ, אבל על יהושע חשש ולכן התפלל עליו ואף שיהושע היה המנהיג בארץ, מ"מ ידע משה ביהושע לא האמין לנבואת אלדד ומידד, דמשה מת ויהושע מכניס לארץ.

(אמרי נועם)

ובאופן אחר אפשר לומר, דהנה עוד צ"ע מהו דאמר יושיעך מ'עצת' המרגלים, היכן מצינו דהם עצו עצה, ומהו הל' קה יושיעך, היכן מצינו ברכה כעין זו. וידוע דברי התרגום יונתן דכשראה משה ענוותנותו של יהושע החליף שמו מהושע ליהושע והתפלל עליו, וכבר תמהו הכלי יקר ועוד מאי שייכא ענוותנותו של יהושע לכך שהוצרך לתפילה ושינוי השם, והא אדרבה ענוה היא מעלה.

עוד יל"ד בכפילות הלשון שאמר להם משה 'וראיתם את הארץ מה הוא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב, ומה הארץ אשר הוא ישב בה הטובה הוא אם רעה ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים, ומה הארץ השמנה הוא אם רזה היש בה עץ', וצ"ב הרי בזה שאמר הטובה היא אם רעה פשיטא דנכלל בזה נמי אי שמנה היא או רזה ואם יש בה עצים א"ל. ועל כולנה קשה האיך המרגלים שהיו נשיאים שלחו יד בה' ובמשה לבקש רעתו ולא לקיים ציווי ה'.

והנראה בכל זה דהנה בקרא בתחילת הפרשה כתיב 'איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם', ובירושלמי (סוטה פ"ז ה"ה) פליגי בכפלות הכתוב איש אחד איש אחד, דלר"ע דברה תורה כל' בני אדם, ולר"י נשלחו ב' אנשים מכל שבט, והיו כ"ד אנשים משבטי ישראל ומנו רק את החשובים שבהם, והדבר תמוה אמאי הוצרכו לשלוח ב' אנשים, וכי לא די באחד מכל שבט, ועוד צ"ב דמצינו אצל יהושע דהוא משבט אפרים שלא נשתתף עם המרגלים, ויל"ד האם השליח השני לשבט אפרים היה עם כלל המרגלים או לאו.

ואשר י"ל דשילוח המרגלים היו לצורך ב' ענינים שונים, ובזה יתבארו דקדוקי הקראי, דשליחות אחת היתה לראות את הארץ מה היא, דכשבאים לנחול את הארץ בעינן לראות את טיב הארץ ומעלותיה לידע שווי נחלתם, ועוד מטרה היתה לצורך הכרת מערכות המלחמה שהרי באו לילחם ביושבי הארץ בז' עמין להביסם, ועלה הוצרכו לשלוח להכיר זאת. (ויסוד זה מצינו כעי"ז באוה"ח).

ומדוקדק בקרא 'וראיתם את הארץ מה הוא, ואת העם הישב עליה החזק הוא הרפה המעט אם רב', דהיו כאן ב' ציווים, לאחד לראות את הארץ מה היא ולשני לראות אם העם היושב בה, ומדוקדק דבקראי בתר כן פירט והביא כל אחד לציוויו לפי סדר הכתוב, דמש"כ 'ומה הארץ אשר הוא ישב בה הטובה הוא אם רעה' דזה איירי על טוב הארץ, ומה דהמשיך בהאי קרא ואמר 'ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים', להכיר מערכות המלחמה האיך ישובים הם במחנה או במבצר, וה"נ בתר הכי כתיב 'ומה הארץ השמנה הוא אם רזה' דאיירי כלפי הארץ לבדוק טיבה, ומה שהמשיך בה בהאי קרא 'היש בה עץ אם אין' צ"ב דהרי עצים אף הם מראים על טוב הארץ, אלא דמכאן יובנו דברי רש"י שכתב עלה 'היש בה עץ אם יש בהם אדם כשר שיגין עליהם בזה', וטעם הדבר ששינה מפשוטו י"ל דאתי למימר דהמרגלים באו לב' ענינים, והנך קראי אזלי להנך ב' מילי, ונמצא דסיפא דקרא הו"ל למימר על מערכת המלחמה, ולזה דקדק רש"י למימר דאיירי באדם כשר שיגן עליהם מפני המלחמה.

ומעתה א"ש דלזה נשלחו מכל שבט ב' אנשים, האחד לראות את טובת הארץ, והשני לראות את העם ולהכיר מערכותיו לצורך מערכות המלחמה.

ושליחו השני של שבט אפרים, י"ל בהקדם מה דיל"ע בקרא 'למטה אפרים הושע בן נון למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי, דמתבאר מזה דגדי בן סוסי נשלח גם מטעם שבט יוסף וגם מחמת שבט מנשה, ואילו הושע בן נון נשלח רק מטעם שבט אפרים, ובבעלי התוס' עמד בזה, וכתב דהיה בזה רמז על הוצאת הדיבה של יוסף עצמו שהוציא דיבת אחיו אל אביו, ולזה נכתב על נשיא שבט מנשה שאף הוא היה ממוציאי הדיבה.

ולדברינו נראה, דכל מה שנחלקו שבט אפרים ומנשה לב' שבטים היה רק על החלק של שילוח המרגלים לראות את טוב הארץ לנחלה, דהלא ב' שבטים המה לענין נחלת הארץ, וכיון דכל שבט ושבט נחל בארץ נחלה לעצמו, לכך שלח ב' אנשים מאפרים לחוד וממנשה לחוד, אך בכדי להכיר מערכות המלחמה אם העם חזק הוא א"ל, בזה שבט אחד הוא כשבט יוסף, והרי"ז כדין הרבה דיני תורה דאפרים ומנשה נמנו כשבט אחד, ונמצא דמדקדק טובא דאכן אפרים שלח רק אחד לראות את טוב הארץ לנחלה וזהו יהושע שהיה נשיא אפרים שהלך רק לראות טוב הארץ, ואילו גדי בן סוסי משבט המנשה שלחו שנים אחד למנשה לנחלה, ואחד לשבט יוסף כולו לראות את חוזק מערכות המלחמה, וממטה יוסף נקרא מנשה לשלוח שנים דהוא הבכור, ומאפרים נשלח רק לנחלת הארץ, שבזה נחלקו אפרים ומנשה.

ואין להק' דא"כ נמצא דהיו כ"ג מרגלים, ובירושלמי איתא דהיו כ"ד, דהנה כד נחזה בקראי נראה דשבט לוי לא שלחו נשיא במרגלים לרגל את הארץ, ובפשוטו הוא לפי דשבט לוי אינו נוחל חלק בארץ, אמנם לדברינו דהמרגלים הלכו לב' שליחויות, לראות טוב הארץ, ולהכיר מערכות המלחמה, א"כ כ"ז אינו אלא לענין מה ששלחו מרגלים לראות את הארץ, אך שילוח המרגלים לצורך מערכות המלחמה, י"ל דאף שבט לוי בכלל, דאיתא (בסוטה מג, א) דכהנים יוצאים למלחמת מצוה, וכן במלחמת מדין יצאו שבט לוי כמבואר בספרי מטות פי' קנ"ז, ששלחו אלף למטה להלחם עם שבט מדין, ואיתא בספרי לרבות שבט לוי, הרי מבואר להדיא דשפיר למלחמת מצוה יצאו אף הלווים, וא"כ בודאי שנצרכו אף לשלוח שליח שיכיר מערכות המלחמה.

ומעתה שפיר י"ל דשבט לוי שלחו מרגל אחד למלחמה, ברם לא שלחוהו רק לצורך ריגול מערכות המלחמה, מאחר דאף שבט לוי בכלל המלחמה, ומה שלא הוזכר בכתובים ענין זה, בפשוטו הוא לפי דהלא לא הוזכרו כל הכ"ד אנשים ששלחו ישראל, ולא נכתבו בתורה אלא י"ג מהם, ומעתה שוב ניחא מה שהיה כ"ד אנשים, דאמנם שבט אפרים ומנשה אחד המה לענין מלחמה, מ"מ לענין מלחמה ניתוסף להם עוד אחד ממטה לוי ונמצא דבס"ה היו כ"ד שליחים כד' הירושלמי, (ויעוי' להלן יג-כז המשך ביאור המקראות לפ"ז, ומהו עצת המרגלים שעליה נצרך דוקא יהושע לתפילתו של משה).(לחמי הלל)

 

והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ (יג, כ)

ויל"ע כיצד מותר להם למרגלים לקחת הפירות מפירות ארץ ישראל, והלא של בני כנען הם, וגזל עכו"ם אסור.

ויש שרצו לומר ע"פ דברי המחנ"א שחידש דאין גזל עכו"ם אסור אלא דומיא דויגזול את החנית מיד המצרי, והיינו שלוקח את הגזילה ממנו בפניו, אמנם שאר גזילה וכגון היכא דנוטל הגזילה בלא שיידע זאת הנכרי שרי.

ותמוה מאד, דהא סוגיא ערוכה בפ"י (דב"ק קיג, ב) רב אשי הוה קאזיל באורחא, חזא שיבשא דגופנא בפרדיסא ותלי בה קיטופי דעינבי, אמר ליה לשמעיה זיל חזי אי דכותי נינהו אייתי, אי דישראל נינהו לא אייתי לי, שמע ההוא כותי דהוה יתיב בפרדיסא, אמר ליה דכותי שרי, א"ל כותי שקיל דמי ישראל לא שקיל דמי, הרי מבואר דר' אשי שרצה ליקח שיבשא מכרם הגוי ולשלם לו אסור נמי משום איסור גזל, הרי דגם בזה איכא איסורא.

וגם אין לתרץ דלקחו הפירות ממקום הפקר, דכבר נתבאר שאין מקום הפקר בלא בעלים, (ומה שלוקחים סכך או ערבות מגדות הירקון, אף שהקרקע שייכת לבעלים או למדינה, הוא משום דבעלים גופייהו ניחא להו שיזמרו עציהם). וי"מ שבזה גופא שנטלו הפירות עשו חזקה בארץ והוי הארץ שלהם.(רבי אהרן לייב שטיינמן שליט"א)

 

למקום ההוא קרא נחל אשכול על אודות האשכול אשר כרתו משם בני ישראל (יג, כד)

יש להעיר בזה, למה נתייחד שם המקום על אודות האשכול, הלא לקחו משם אף מן הרימונים ומן התאנים. ועוד יש להעיר, דבכתובים מבואר דחלוק ביסודו מה שלקחו מן הענבים ומה שלקחו מן הרימונים והתאנים, דהנה כתוב (לעיל פסוק כג) שכרתו זמורה ואשכול ענבים אחד, ואילו לענין התאנים והרימונים לא הוזכר שכרתוהו מן האילן, גם צ"ב מה הוצרך התורה לחדש שהיה ימי ביכורים ענבים, וכבר עמד בזה הט"ז.

ואשר נראה בזה, דהנה כתיב והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ, וענינו כתב בתרגום יונתן שציוה אותם שיעשו חזקה, והיינו שיקנו את הארץ בקנין חזקת הילוך דבזה שהלכו בגבוליהן הוי חזקה, ובספורנו הוסיף דאמר להם שיהו עושים חזקה בלקיחת הפירות, והיינו דבזה גופא שתלשו את הפירות הוי חזקת בעלות לקנות את הארץ.

והנה איתא (בב"ב לו, ב) דלדעת ר' ישמעאל אינו נחשב חזקה אא"כ אכל המחזיק פירא רבא, וכתב הרשב"ם (ד"ה פירא) וז"ל, כשנגמרה כל התבואה לפיכך צריך בתבואה ג' חדשים יעוי"ש, וא"כ כיון שהמרגלים באו לקיים דין חזקה בתלישת הפירות, הרי שכתבה תורה שהיה זה זמן ביכור ענבים, שבכך נחשב ביותר אכילת בעלות במה שהמה אוכלים אותם, שכבר נשלם בישולם של הענבים ונתקיימה החזקה. הלא לפ"ז נראה דעיקר מה שהביאו המרגלים את הפירות הוא כדי להראות את ישראל מפני הארץ, ולכן הוצרכה תורה לכתוב שכרתוהו, כי עיקר המכוון בזה הוא להראותם לישראל, אכן בענבים היה קיום דין נוסף בגוף הכריתה עצמה, כי בכך חייל המעשה קנין לקנות את הארץ, ומיושב בזה גם מה שנקרא המקום רק על שם האשכול, כי היה בזה קיום דין מיוחד במקום שהיה מעשה קנין משא"כ בתאנים ורימונים.

והנה בחידושי חת"ס (בב"ב כח, א) הקשה במה דמבואר בכתובים כאן שזמן ביכורי ענבים היה בסוף סיון, (שהרי ארבעים יום לפני תשעה באב הלכו המרגלים), ואילו (בב"מ קו, ב) מבואר דזמן ביכורי ענבים הוא בתשרי, וכמו שמבואר כן בתוס' (ב"ב כח, א ד"ה כנס), וכתב ליישב דבארץ ישראל התבואה והפירות מתבכרים יותר מהר, ולזה בסיון היה כבר זמן ביכורי ענבים, עכ"ד. והנה בתוס' שם מבואר דזמן ביכור התאנים הוא בחצי סיון ותמוז וחצי אב (כמבואר בב"מ שם), ואח"כ הוא זמן בציר ענבים, והוא בזמן תשרי, וכתבו בתוס' דמ"מ התאנים עדיין מונחים בשדות לקייצם ואין מכניסים אותו לבתים עד אחר זמן ביכורי ענבים, הלא לפ”ז נמצא דלפי דברי החת"ס הנ"ל שזמן ביכורי תאנים הוא לפני הענבים, א"כ נמצא דכבר נקצצו התאנים בארץ ישראל טרם בוא המרגלים.

הלא מעתה מיושבים כל הכתובים מאוד, שהמרגלים לא תלשו מן התאנים, לפי שהתאנים כבר נקצצו לפני בואם, שהרי הם הגיעו בזמן ביכור ענבים של ארץ ישראל, ולכן קיום דין חזקה קיימו דוקא בכריתות הענבים, ולכן קראו למקום ההוא נחל אשכול על אודות האשכול אשר כרתו, כי היה קיום דין בכריתה זו כמש"נ, וכל מה שהביאו התאנים והרימונים הוא רק להראות לישראל מפני הארץ.(חבצלת השרון)

 

ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה (יג, כז)

יל"ע מה גנאי הוא שאמרו שארץ זבת חלב ודבש היא, ואף מש"א 'ילדי הענק ראינו שם', שבח הוא דאף ישראל יוכלו להוליד כן ולהשתמש בערים בצורות ומוגנות, ועוד צ"ב אמאי אמרו שבח אם באו להוציא דבת הארץ, ואי נימא דיש בזה גנאי דערים בצורות ויקשה לילחם וכו', הרי אמרו זאת בתר כן אחרי שהיסה אותם כלב ביתר שאת ובחזקה רבה יותר, דהיא ארץ אוכלת יושביה והיינו בעיניהם כחגבים ומהו שאמרו כאן בל' רפה כ"כ, וידוייק דבתר כן כתיב דרק כלב הוא אשר היסה אותם ולא יהושע, וצ"ב, ובתר כן כתיב ויוציאו דבת הארץ רעה, ומשמע דעד עתה לא הוציאו דבתם אלא דברו טוב, וצ"ב אמאי עשו כן.

ועוד יל"ע האיך שולחים נשיאים או אנשים חשובים לראות אם הארץ קשה לכובשה או לאו, והא טפי הו"ל לשלוח אנשי מלחמה שמכירים זאת שיגידו ערכי הכוחות למלחמה האיך הם.

וביותר צ"ב דמצינו בגמ' סוטה לשו"ט שהיה לכלב עמהם, וז"ל 'אמר רבי יוחנן ויהס כלב את העם אל משה אמר רבה שהסיתן בדברים, פתח יהושע דקא משתעי, אמרי ליה דין ראש קטיעה ימלל, אמר אי משתעינא אמרי בי מילתא וחסמין לי, (יהושע דיבר אל העם, והם השיבו לו וכי זה שראש קטוע הוא ידבר אליהם, ומה"ט חשש כלב לדבר שיקניטו אף אותו ולכן פתח ואמר בגנות משה) וכו', ע"כ. וכבר עמדו רבים מהו ראש קטיעא דכינוהו ליהושע, אמאי נקרא דוקא הכי, ומאי גנות היא זו, וברש"י פי' מי שראשו קטוע שאין לו בנים ליטול חלק בארץ, הוא ידבר בפנינו, ותמה עלה היעב"ץ דהא היו לו בנות ויכלו לרשת כבנות צלפחד, וביותר מאי שייכא הא דאין לו בנים לדיבור על הארץ.

ונראה לבאר עפי"ד ביסוד שליחות המרגלים (יעוי' לעיל יג-טז בארוכה), דנשלחו כ"ד מרגלים לב' מטרות שונות לראיית טוב הארץ, ולהכיר ערכם הגופני למלחמה, ונמצא לפ"ז דבאמת המרגלים באו בשני קולות שונים בב' הדברים שנשלחו, דכד נדייק בשינוי הלשון דבתחילה דברו המרגלים על טוב הארץ שארץ זבת חלב היא וכו', והיינו דאתי למימר דהשליחות הראשונה לשמה נשלחנו לבדוק טוב הארץ אכן טובה היא. וזהו שאמרו דוקא למשה ולעדה כיון דבאו להראות שאין הם מוציאים דבת הארץ בסתם, אלא אומרים דברי אמת וכל' הגמ' בסוטה שדברים דבראשיתן אמת ניכרים כאמת, וזהו שבאו למימר לעדה ולמשה אכן הארץ טובה היא, אבל בהא דלא אמרו ולו דבר אחד כלפי שליחותם השניה לכיבוש המלחמה, רצו המרגלים שיבינו הכל שאין בה שום מעלה בהיות הארץ טובה, כי אם לא נצליח לכבוש הארץ מפני הנפילים וענקים שבה הרי לא נוכל להגיע לכל הטוב הזה, וא"כ נמצא דלית לן ריוח בכל מה דהיא ארץ טובה.

ונמצאנו, דהיתה כאן עצה מיוחדת שיעצו המרגלים האיך יוכלו לשכנע את משה וישראל, דהרי ידעו הם שמשה התפלל על יהושע והוא יכול לנצחם בקלות באומרו שהם שקרנים, לכן החליטו ויעצו לעצמם עצה שכיון שיהושע נשלח רק לגבי הכרת טוב הארץ ולא לגבי מערכת המלחמה, א"כ יאמרו אף הם לגבי טוב הארץ כי טובה היא הארץ, וממילא יהושע לא יהיה לו מה להוסיף בזה דאין הם אומרים רעתה אלא טובתה, ועל החלק השני דלא נוכל לכבוש במלחמה מחמת חוזקם, על זה יהושע לא יוכל לדבר דהרי הוא לא נשלח להכיר מערכת המלמה, דנשלח משבט מנשה ממטה יוסף אחד לשניהם, ורק לנחלה נחלקו אפרים ומנשה כמש"נ, וממילא יוכלו לנצח את יהושע ולשכנע את ישראל, וזהו שהתפלל עליו משה והוסיף לו י' לשמו דה' יושיעו מעצתם והיינו מאותה עצה שבא לעכב אותו בדוקא, ולכן הוא בדוקא נזקק לתפילתו של משה, דרק נגדו באו המרגלים להוליכו שולל בעצתם זו, וזהו שהתפלל שלמרות זאת יידע יהושע מה להשיבם ולא יפול בעצתם.

וזהו דנאמר מיד ויהס כלב, דכלב הבין שהולכים הם לחלק השליחות ולומר רק מעלתה של טוב הארץ ולא תנאי כיבוש המלחמה שזו שליחותם השניה, ונמצא דאף דבריהם הראשונים ללא תועלת והוי דבתם רעה, לכן השתיקם ואמר להם הרי בן עמרם (בל' גנות כדי שיקשיבו לו) הוציאנו ממצרים וקרע את הים, והיינו דבכיבוש קשה מאד במצרים ובים סוף הצליח משה, ואם יאמר לנו העלו סולמות לא נאמין לו, והיינו דאם כוחו כה גדול בכיבוש הרי דאם אומר לנו לעלות לא"י הרי יודע הוא לא רק שהיא טובה מצד עצמותה, אלא דקל היא ליכבש ונוכל לכבשה, וזהו שנתווכחו עמו והתחילו לבכות ולהלין על משה ואהרן, וכלב אף הוא הבין והיסה אותם אבל העם כולו עדיין לא הבין, דאם הארץ טובה מה טעם לפגם יש בזה, ורק ראשי העדה ומשה ידעו שנשלחו לב' דברים וממילא הבינו שאם ענו רק על זה ודאי שבאים הם להדגיש חסרון השליחות השניה וממילא הוי חסרון בשניהם. אבל העם דלא ידע חילוק השליחות לב' ענינים עדיין לא הבין, ולהכי באו המרגלים השניים ופירטו להם את החלק השני שנשלחו לבדוק מערכות המלחמה, ואמרו ארץ אוכלת יושביה היא וענקים ונפילים בה ולא נוכל לילחם כלל, וממילא אין מעלה כלל להיותה טובה, ונמצא דהמרגלים חטאו רק בשליחותם השניה ולא בראשונה.

ומעתה ידוקדק היטב דרק כלב היסה אותם ולא יהושע, דהא נתבאר לעיל דיהושע דהיה משבט אפרים לא נשלח להכיר מערכות המלחמה אלא רק לראות טוב הארץ לנחלה, דאפרים ומנשה נחלקו כב' שבטים רק לנחלה, ולכך לא יכל יהושע לומר אליהם שאף נוכל לכבוש הארץ, דזה לא היה בשליחותו כלל. וזהו שאמרו לו ריש קטיעא, דהרי קטוע אתה לשנים בשליחותך דנשלחת רק על טוב הארץ, ובזה אנו משבחים כמוך בטוב הארץ, ואם באת לומר דנצליח אף לכובשה אי"ז אלא מחמת שמשה יעצך ומשום שאתה יורשו וחפץ להנהיגם אחריו, ואיננו יכולים לסמוך על דבריך בחלק זה שאינך שליח כלפיו. משא"כ כלב משבט יהודה שנשלח לראות מערכות המלחמה, שפיר מצי לדבר על חוזק הארץ מבחינת המלחמה, ולכן מיד היסה כלב באומרו 'עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה', דהארץ אינה אוכלת יושביה ומצי לילחם בהם ולנצח אותם ולכבוש הארץ. (ויש להוסיף דא"ש נמי לפרש"י דלא היו לו בנים לכלב, ואף דהיו לו בנות והם נוחלות בארץ, י"ל דלענין נחלה אכן לא איירי דבזה אמרו כמותו, וכל הטענה היתה על כיבוש המלחמה שלא נצליח לכובשה, א"כ זהו שאמרו לו יען ואין לך בנים דהם אלו שנלחמים במלחמה אינך יכול לדבר בענין זה, כי אינך שולח בנים נלחמים כמונו, ובנותיך שייכות רק לענין הנחלה שעל זה איננו חולקים על דעתך, וכמש"נ).

ומעתה יתבאר טובא המשך הפסוקים, ויבכו וילונו וכו', דטענתם לא היתה דאין הארץ טובה, אלא דלא יהא לנו מזה כלום כיון דנפול לפניהם בחרב, וזהו שהחזיר להם יהושע שלא השיבם שנוכל להם, ואמר 'ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אתה טובה הארץ מאד מאד', דהארץ היא טובה מאד, ותמוה האיך רצו יהושע וכלב לשכנע את העם בדבריהם אלו, הרי ידעו כבר ישראל שהארץ טובה וחששו רק שלא יוכלו להגיע לכל הטוב, ומהו דקדוקי הלשון שהוסיפו בתר הכי 'אם חפץ בנו ה' והביא אתנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו, אך בה' אל תמרדו ואתם אל תיראו את עם הארץ, וה' אתנו אל תיראם', הרי מזה בדיוק חששו שלא יוכלו לילחם עמם דהם נראים בעיניהם כחגבים ועלה לא השיב יהושע מידי.

אלא דהא גופא אתו יהושע וכלב למימר דהיא טובה מאד מאד, והיינו דיש בה טוב מיוחד דהגיע לנו, כמאמר הכתוב בתר כן דהיא ארץ זבת חלב ודבש, שהובטחה ע"י השי"ת לקבלה וודאי שנוכל אף לקבל זאת כהבטחת השי"ת, ואף דאין אני יכול לומר עליכם דנוכל לכובשה בקלות כיון שלא נשלחתי לכך, אבל יודע אני כי ה' עמנו והוא יסיר אותם כלחם שנתן לנו מהשמים שחם השמש ונמס, אף הם ימסו על ידו, ונמצא דאין אנו צריכין לכח מיוחד לו בוטחים אנו כי ה' עמנו והוא יסור צילם.

וזהו שרצה משה דיהושע יענה להם, למרות שאיננו יכול לדבר על חלק שליחות זו, שיכול בדבריו לשכנעם בטוב הארץ דאי"ז טוב גשמי בלבד, אלא שהובטחה לנו וה' עמנו ולכן ודאי שיביאו אותנו לקבל זאת ולא לנפול ביד אוייבינו. וזהו שאמרו 'אם חפץ בנו ה' והביא אתנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו ארץ אשר הוא זבת חלב ודבש'. שזהו קיום ההבטחה ותליא דין הכיבוש בטוב הארץ, דאם הובטח לנו ודאי שנקבל זאת, ולא דברו במפורש על קלות המלחמה דלזה לא נשלח יהושע, וכמש"נ.(לחמי הלל)

 

הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאוד מאוד. והביא אותנו אל הארץ הזאת וכו'. אך בה' אל תמרודו וכו' (יד, ז-ט)

יש לדקדק, מהי סמיכות הכתובים שהארץ טובה היא מאד אך בה' על תמרודו.

ונראה, דהנה מבואר בחסד לאברהם (מעין ג' מין הארץ סוף נהר י"ב) וז"ל ודע כי אר"י אינה מכפרת על עבירות הנעשים בה כי אם אל השגגות בלבד, אבל אותן שבמזיד אינן נמחלין כ"א ביסורין וכו' עיי"ש, הרי מבואר דארץ ישראל מכפרת היא על השגגות שעושין ישראל ולא על המזידין.

ומעתה י"ל, דזהו טובה הארץ וגו' והביא אותנו וכו' דטובה הארץ אף לכפר העוונות, אך בה' אל תמרודו דלשון מרד קאי על עבירה שבמזיד, ללמדך כי על החטאים שבמרידה אין כפרה ע"י מצות ישיבת אר"י וזהו שאמר אך בה' אל תמרודו.(רבי משה הלברשטאם)

 

אכנו בדבר ואורשנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו (יד, יב)

יש לעיין, דהלא בב' פעמים מצינו גזירת כליה על החוטאים בישראל ח"ו, במעשה העגל ובחטא המרגלים, ועמד משה והתחנן עליהם וביטלם, אך מצינו חילוקי לשונות בין הגזירות, דבמעשה העגל אמר הקב"ה למשה 'ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול', ועמד משה וביקש באומרו 'זכור לאברהם ליצחק ולישראל וכו', ופרש"י שאמר משה דאם אינן ניצולין בזכותן מה אתה אומר לי ואעשה אותך לגוי גדול, ואם כסא של שלוש רגלים אינו עומד לפניך בשעת כעסך ק"ו לכסא של רגל אחד'.

ואילו במעשה המרגלים אמר הקב"ה למשה כלישנא דקרא הכא, ולא מצינו כאן שמשה הזכיר זכות אבות ובא בטענת ק"ו מכסא של ג' רגלים דאינו עומד, אלא בא בטענה אחרת דאמרו הגויים מבלתי יכולת ה' להביא את העם וגו', וא"ל הקב"ה סלחתי כדבריך, ופרש"י בשביל מה שאמרת מבלתי יכולת ה'. וקשה מדוע לא הזכיר משה כאן זכות אבות כפי שהזכיר בחטא העגל, וביותר דבחטא המרגלים נענשו בגזירת מ' שנה ופרש"י דהוא משום שלא יתחלל שמי במגפה לאמר מבלתי יכולת ה' להביאם, לפיכך לא אמיתם פתאום כאיש אחד אלא מעט מעט, ולכאורה לפי טענת משה בגזירה זו נענשו יותר מחטא העגל, דכאן יש אופן שלא יאמרו הגויים כן כשימותו במעט מעט, וודאי שנצטרך לזכות אבות ולק"ו מכסא הכבוד.

ונראה לומר, דיש חילוק בין ב' הגזירות שנרמזו בדברי רש"י בהם, דבמעשה העגל הגזירה היתה 'ואכלם' שחפץ היה ה' להשמיד את שונאי ישראל וממילא אעשה אותך לגוי גדול ולא יבוא אומה חדשה תחת כלל ישראל, ועלה בא משה בטענת אבות באומרו הרי הבטחת לאבות שעם ישראל יהיה לנצח, וכן טען שאם כסא עם שלשה רגלים לא מתקיים ק"ו שכסא עם רגל אחת לא יתקיים, משא"כ במעשה המרגלים לא היתה הגזירה לכלותם, אלא 'אכנו בדבר ואורישנו' שחפץ ה' רק להכותם על חטאם, וביותר אמר למשה ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו, ופרש"י שאם תאמר מה יהא לשבועת אבות אעשה אותך לעצום ממנו שאתה מזרעם, נמצא שחפץ היה ה' להמשיך את שבועת האבות ע"י משה שהיה מזרעם שיגדל, ורק רצה להכותם על חטאם, ונמצא שלא היתה כאן מטרה לבנות אומה חדשה בכלל ישראל אלא המשך קיומו, ולכך לא טען משה לזכות אבות ולק"ו מכסא הכבוד, דהרי משה נתווסף לכסאם של ג' האבות ואינו כסא של איש אחד בדוקא.(רבי אביעזר פילץ שליט"א)

 

סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה (יד, יט)

ומהראוי ליתן שימה, דקודם (פסוק יח) פתח בהזכרת י"ג מידות ואמאי לא המשיך גם נוצר חסד לאלפים להזכיר זכות אבות ועי' ברמב"ן מש"כ בזה.

והנה כתיב (בראשית טו, יג-טז) כי גר יהיה זרעך וגו', ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ואתה תבא אל אבתיך בשלום תקבר בשיבה טובה, ודור רביעי ישובו הנה, ע"כ. ויש לדקדק דמתחילה דיבר מענין זרעו דור רביעי וגו' ועבר לענין קבורת אברהם וחזר שוב לדבר מזרעו ודור רביעי וגו', דלכאורה הוא המשך לריש הדברים ואמאי הפסיק לדבר מענין קבורת אברהם, אמנם רש"י פירש ודור רביעי דקאי אכלב בן יפונה שהוא דור רביעי והיה מבאי הארץ, והנה לעיל עה"פ (יג, כב) ויבא עד חברון כתב רש"י, כלב לבדו הלך ונשתטח על קברי אבות, ואשר לפ"ז אפשר בביאור הפסוקים, דאתה תבא אל אבותיך היינו שיקבר בחברון ועי"ז ודור רביעי ישובו הנה שישוב כלב להשתטח על קברו וע"י כך ינצל מן המרגלים, ונמצא דישובו הנה הכוונה לחברון, והנה מצינו שבכדי לעורר זכות אבות היו מזכירין חברון שזהו מקום מנוחתם וכדתנינן תמן (ירושלמי יומא פ"ג ה"א) האיר פני כל המזבח עד שבחברון וכו' ולמה עד שבחברון וכו' בא להזכיר זכות אבות ע"ש. והנה משה אמר ממצרים ועד הנה דבזה רצה להזכיר זכות אבות דהנה קאי אחברון כמש"נ, והכ"נ י"ל דהזכיר משה באמרו עד הנה זכות אבות שבחברון.(מציון מכלל יופי)

 

והעמלקי והכנעני יושב בעמק (יד, כה)

וברש"י אם תלכו שם יהרגו אתכם מאחר שאיני עמכם, ע"כ. ויש לשאול דהא לא מצינו קודם לכן ששאל על יציאה למלחמה, שהרי על מלחמה צריכים לישאל, ואמאי הודיעם זאת ללא שאלתם.

ונראה לומר, דהנה בעצם שילוח המרגלים יל"ע מה חטא היה בכך, דהלא גם אצל יהושע מצינו ששילח מרגלים ולא נחשב לגביו חטא. ונראה עפמש"כ רש"י (דברים א, ח) עה"פ באו ורשו את הארץ, אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה, ואילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין, ע"כ. והיינו דמעיקרא בדרך כניסתן לארץ לא מיבעי כלל למלחמה רק בואו ורשו בלבד וה' ילחם לכם, ובזה האופן הא לא בעינן למרגלים כלל שהם מענין המלחמה, אולם אחר ששלחו מרגלים הרי שמעתה ביאתן לארץ היא באופן של מלחמה, ומדרכי המלחמה הוא שילוח מרגלים ג"כ ומשום כן לגבי יהושע ל"ש שיחשב לחטא דבמלחמה איירי ושפיר עביד, ולפ"ז יש לבאר הא דכתיב והעמלקי והכנעני וגו' דעד עתה לא היוצריכים לאזהרה כלל כיון שהיו בדרכם על הארץ לנחול אותה בלא מלחמה ולא היו צריכין לכלי זיין, אולם לאחר חטא המרגלים שלא האמינו שינחלו את הארץ בלא מלחמה ושלחו מרגלים, עתה נשתנה דינם לנחול את הארץ במלחמה, ולזאת הזהירם כעת שעתה אינו עמהם במלחמתם.(רבי יצחק זאב הלוי סאלאווייציק)

 

ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה כתרומת גורן כן תרימו אותה (טו, כ)

כתרומת גורן, שלא נאמר בה שיעור (רש"י).

דברי רש"י צ"ע, שהרי להלן (פסוק כא) פירש, "תתנו לה' תרומה לפי שלא שמענו שיעור לחלה נאמר תתנו שיהא בה כדי נתינה", ומבואר בדבריו דיש שיעור לחלה וכאן כתב שלא נאמר שיעור לחלה.

ונראה לבאר שבמצות הפרשת חלה נאמרו ב' דינים, האחד להפקיע שם טבל מן העיסה, והשני דין נתינה לכהן, ודיניהם חלוקים, דלהפקיע העיסה משם טבל לא נאמר בו שיעור כלל ואפילו משהו פוטר את העיסה משם טבל, אבל בדין נתינה לכהן נאמר שיעור מן התורה והוא אחד מכ"ד בעשירית האיפה, ורבנן הוסיפו בשיעורו אחד מכ"ד לבעה"ב ולנחתום אחד ממ"ח.

ולפ”ז מבוארים היטב דברי רש"י, דבפסוק כ' נאמר דין ההפרשה להפקיע העיסה משם טבל, ובזה לא נאמר שיעור כלל, ולכן כתב רש"י "כתרומת הגורן שלא נאמר בה שיעור", אבל בפסוק כא' דאיירי לגבי מצות נתינה לכהן, וכמש"כ "תתנו לה' תרומה" ובמצות נתינה לכהן נאמר בו שיעור נתינה, ושפיר כתב רש"י "שיהא בה כדי נתינה", כיון שבמצות נתינה נאמר שיעור.(נודע ביהודה)

 

והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה. כי דבר ה' בזה וגו' הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה (טו, ל-לא)

ויש לדקדק בכפילות הכתוב דאמר והכרתה ואח"כ חזר לומר הכרת תכרת וצ"ב.

ויש לבאר, דקי"ל אין מזהירין מן הדין וכתב מהרש"א דהטעם הוא משום דעון זה דלא כתיב ביה עונש להדיא חמיר טפי מעון המפורש בו עונש ולכן אין עונשין דאין די לזה בעונש שבעוה"ז רק עונשו שמור לעוה"ב ע"ש, ונראה דבזה יל"פ הא דאמרו ז"ל (ברכות ד, ב) כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה, דכל מילתא דרבנן אסמכוהו אלאו דלא תסור, וצ"ע דהא בלאוין המפורשין בתורה לא מצינו בהו מיתה ואי משום לא תסור אמאי חייב מיתה, דכל מילתא דרבנן אסמכוהו אלאו דלא תסור, וצ"ע דדהא בלאוין המפורשין בתורה לא מצינו בהו מיתה ואי משום לא תסור אמאי חייב מיתה, אכן הביאור דבכל הלואין שבדברי תורה אין די בעונש בעוה"ז רק נענש לעוה"ב, ולעומת כן מילתא דרבנן קיל טפי ומה"ט נענש בעוה"ז, והנה מדרך הרשעים הוא אשר במילתא דרבנן עובר יותר בפרהסיא שיכול לבזותם ולומר שאין זה מצוה כלל אך אדברי תורה בוש הוא לומר שאינו מצוה ולכן יצניע יותר את מעשיו, ומעתה יבואר היטב, דזהו שאה"כ והנפש אשר תעשה ביד רמה ובתרגום דיעבד בריש גלי וכו' והיינו בפרהסיא אז את ה' הוא מגדף ר"ל דמיירי שעובר אדברי חכמים וכדאמרו ז"ל (פסחים כב, ב) את ה' וגו' לרבות ת"ח ועל זה ונכרתה מעמיו דהעובר על דברי חכמים חייב מיתה ומ"מ די לו בעונש זה שבעוה"ז, אולם אם דבר ה' בזה ואת מצותו הפר כלומר שעובר על דברי תורה ממש, אז הכרת תכרת עונה בה דאף אם יענש בעוה"ז עדיין חמור הוא ולא נתכפר רק עונשו שמור לעוה"ב, וזהו דמתחילה אמר רק מקרב עמה דמיירי בעובר אד"ח ולזה סגי בעונש מקרב עמה היינו רק בעוה"ז וסיים עונה בה דמיירי בעובר אד"ת ובזה עונשו שמור עוד לעוה"ב.(אמרי שפר)

 

ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת. ויקריבו אתו המוצאים אותו מקושש עצים אל משה ואל אהרן ואל כל העדה. ויניחו אותו במשמר כי לא פרש מה יעשה לו  (טו, לב-לד)

ובגמ' שבת (צו, ב) 'תנו רבנן מקושש זה צלפחד וכן הוא אומר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו' ולהלן הוא אומר אבינו מת במדבר מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד', ויש להבין מנין לנו דוקא שצלפחד היה המקושש.

ויש בנותן טעם להביא מדברי הגמ' (בשבת קנ, ב) 'תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה ונזכר ששבת הוא ונמנע אותו חסיד ולא גדרה ונעשה לו נס ועלתה בו צלף וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו', ע"כ. ומבואר דאותו חסיד שחשב לגדור פרצו בשבת חזר בו ולא עשאה מחמת שחשב עליה בשבת ולא רצה לבצעה ממחשבת שבת, ומשמיה דהאר"י מטו לומר דאותו חסיד היתה שורש נשמתו מנשמתו של המקושש עצים שנידון כאן למיתה בעקבות חילול השבת, שבמעשה זה בא לתקן חטאו שחילל את השבת ועתה אף דבר שעלתה במחשבתו בשבת לא רצה לקחתה.

ומבואר שם דאירע לו נס ועלתה לו צלף חד שהיה חד, וטעם הדבר שדוקא עץ זה עלה לו י"ל דבא לרמז על שמו שהיה צלפחד ועל ידי עץ זה נתגלה כי צלפחד הוא זה שחילל את השבת ועתה שתיקן חטאו זכה ונעשה לו נס זה.

ואם כנים אנו יש להבין בזאת דברי הגמ' (בביצה כה, ב) ג' עזים הם וכו' וי"א אף צלף באלינות, וברש"י שם כתב לא ידעתי מה עזות יש בו בצלף, יעו"ש. ולדברינו י"ל דהן הן הדברים שמכאן נראית עזותו של הצלף שניאות להראות לעולם כולו מי הוא אשר חילל את השבת ועתה תוקן חטאו ולכך נקרא הצלף בל' עזות.(רבי עובדיה יוסף זצ"ל)

 

ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת (טו, לב)

יש לדקדק מדוע נשנה בפסוק 'ויהיו בנ"י במדבר' קודם שהתחילו פרשת מקושש עצים, דמה השמיענו בזה. והבעל 'שפתי כהן' ביאר שמקושש זה שראה במו עיניו גודל קדושת השבת, שבכל יום מימות החול יורד המן ובש"ק הוא אינו יורד והכינו את אשר יביאו, ובע"ש היה יורד לחם משנה, ואעפי"כ חילל את השבת, לכן מדגישה התורה ויהיו בנ"י במדבר.

ויש שהביאו עלה דברי הירושלמי סנהדרין (ח), שמצאו את המקושש כשהוא תולש עצים מן הקרקע, ותנן במס' (שבת קל, א) ועוד אמר ר"א כורתין עצים לעשות פחמין לעשות כלי ברזל למילה בשבת.

והנה (בפסחים מו, ב) כת' התוס' (בד"ה רבה וכו' בסו"ד) וא"ת אי אמרירן 'הואיל' ומקלעי אורחים, א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה, וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל עכ"ל.

וכוונת דבריהם שאליבא דרבה דס"ל דהאופה מיו"ט לחול אינו לוקה מטעם 'הואיל' ויבואו אורחים ועדיין יו"ט ויאכלו מה שאפו, א"כ המבשל בשבת ג"כ לא יתחייב מיתה הואיל ויזדמן חולה שיש בו סכנה ועליו מחללין את השבת ויתנו לו לאכול מה שבשלו, ותירצו התוס' שחולה שיש בו סכנה לא שכיח, ולכך לא אמרינן 'הואיל'.

אמנם מילה שפיר הוי שכיח, ומכיון שאליבא דרבי אלעזר שכורתין עצים בשבת לעשות מהן פחמים לעשות כלי מילה, ולר"א אם המקושש שמצאו את המקושש כשהוא תולש עצים מן הקרקע כמפורש בירושלמי, וכן שנינו במס' (שבת צו) במתניתא תנא 'תולש היה', ואליבא דר"א דמילה דמכשירי מילה דוחים את השבת, נימא הואיל ומקלעי מילה, ובעצים שתלש ישתמשו לצורך מילה, לכן כתבה התורה 'והיו בני ישראל במדבר' שלא מלו במדבר, א"כ א"א לומר 'הואיל' ומקלעי מילה דליכא מילה במדבר, ולפיכך נדון בעונש מיתה.

ויש להעיר בזה, דאפילו אם ברית מילה שכיח בשבת, אבל שהמוהל לא יהיה לו סכין של מילה אלא ע"י פחמים הוא יכין חתיכת ברזל לסכין בשביל מילה זהו בודאי לא שכיח, ואפילו פחות מחולה שיש בו סכנה, וצע"ג דלדבריו נמצא דאיכא מילה לר"א, עבור תולש בשבת פטור, ובאמת ודאי דאין זה שכיח שלא יהיה סכין מילה.(רבי ישראל גרוסמן שליט"א)

 

ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם (טו, לח)

וברש"י (בסוף הפרשה) ושמונה חוטים שבה כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים, ע"כ. והקשו דבפרשת (בשלח יד, ה) כתב רש"י שישראל אמרו שירה ביום שביעי.

ונראה לומר, דהנה נחלקו (ברכות ט, א) ראב"ע ור"ע במצות אכילת פסח, ראב"ע סבר עד חצות דחפזון מצרים היה בלילה, ור"ע סבר כל הלילה דחפזון דישראל היה ביום, ובביאור פלוגתתם כתב הבית הלוי (פ' בא) דפליגי אימת היה עיקר הגאולה, דלראב"ע העיקר היה בלילה ולר"ע העיקר ביום ע"ש, והנה במדרש איתא דבשעת מכת בכורות אמר להם פרעה בלילה הרי אתם ברשותכם הרי אתם עבדים של הקב"ה, ע"כ. ומבואר שהגאולה היתה בלילה שכבר נעשו עבדים של הקב"ה, ויש להבין שיטת ר"ע שהגאולה היתה ביום, ונראה עפמש"כ בבית הלוי (פ' שמות) דבמצרים היו שתי שעבודים שעבוד הגוף ושעבוד הנפש ע"ש. והנה אף אי נימא שהיתה גאולה בלילה הרי למעשה עדיין לא יצאו שהיו עוד במצרים כל הלילה, וזהו שיטת ר"ע שהגאולה ביום והיינו גאולת הגוף דאף שגאולת הנפש היתה בלילה אך גאולת הגוף היתה רק ביום ואזלינן בתר הא, אולם לראב"ע כיון שעיקר הגאולה היא גאולת הנפש וזה היה בלילה אזלינן בתר הא, עכ"פ נמצא דלכו"ע גאולת הנפש היתה בלילה.

והנה במד"ר עה"פ (קהלת יא, ב) תן חלק לשבעה וגם לשמנה, איתא זה דור שמלמשה לשבעה. ויל"ע אמאי מל משה לשבעה, ובספר פנים יפות (פ' בא) כתב דקודם מתן תורה הלילה הולך אחר יום שלפניו, וממילא הנולדים בלילה נימולו ליום השביעי דהלילה שנולדו הולך בתר יום שלפניו וסברו שיום ז' הוא יום השמיני ואכן אחר מ"ת הוא יום שביעי, עכ"ד. והנה רש"י כתב כאן שציצית בא לרמז על הגאולה שהיתה בלילה והיינו גאולת הנפש, דכתב פתיל תכלת על שם שכלו בכורות ומכתם היתה בלילה וכן צבע תכלת דומה לרקיע המשחיר לעת ערב, ע"כ. וכיון שקודם מ"ת הלילה הולך אחר יום שלפניו זהו שהמשיך רש"י וכתב דשמונה חוטין כנגד השמונה ימים שהו משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה דכשאמרו שירה דכשאמרו שירה ביום ז' כבר היה יום השמיני מיציאת דגאולת הנפש היתה בלילה ואזלינן בתר יום שלפניו, באופן דלמנינם היה יום השמיני אך באמת היה יום ז', וא"ש.(רינת יצחק)

ובאופן אחר אפשר לפרש עפ"מ דאיתא בזוהר (ח"ב דף לח) תנינן כתיב היום אתם יוצאים וכתיב הוציאך ה' אלוקיך ממצרים לילה, אלא תאנא ויקרא דפורקנא דישראל לא הוה אלא בלילה, דליליא שרא קטרין ועבד נוקמין ויומא אפיק לן בריש גלי, הה"ד יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים, ע"כ. ומבואר דעיקר הנס היה בלילה ורק שנתגלה לעין כל ביום שאחריו, ולפ"ז י"ל דהכא מנה שמונה ימים היינו מן הלילה שהוא עיקר הנס, והתם דנקט שאמרו שירה ביום ז' היינו מעת שנתגלה הנס שהוא ביום ולא סתרי אהדדי.(מהרי"ד מבעלזא)

 

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם (טו, לט)

וברש"י העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות, ע"כ. מבואר דהסדר הוא קודם ראיית עיניים ואח"כ חמדת הלב הנגרם מראיה, וצ"ב דא"כ אמאי בפסוק הקדים לב לעין.

וי"ל דהן אמת ראיית העין קודמת וגורמת לחמדת הלב, אלא דהכא איירי על מה שכבר שלט בהם העין וכעת כבר הלב חומד, ולזה צריך להלחם כעת קודם בחמדת הלב שגורם לגוף שיעשה העבירה, ולזה אמר שע"י מצות ציצית יזכרו מצות ה' ועי"ז ילחם בחמדת הלב שזה כעת הגורם לגוף לעבירה. ובמלחמה כנגד חמדת הלב ממילא שהוא כנגד ראיית העיניים.(באר יוסף)

 

באדיבות "אשובה"