דברי תורה לשולחן שבת – פרשת תצוה

 

ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו' מתוך בני ישראל לכהנו לי וגו'. ועשית בגדי קודש. ואתה תדבר אל כל חכמי לב וגו' ועשו את בגדי אהרן וכו'. והם יקחו וגו'. (כח, א-ג)

בדיוק המקרא עולים כמה דיוקים הטעונים ביאור, תחילה מה שחזר ושנה לשון ואתה, דמה הוצרך לחזור ולומר ואתה וכו', וביותר מהו שחזר ואמר ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי, הא לעיל בפ' א' כבר נשנתה כל פרשה זו באריכות, ומהו הלשון שנקט והם יקחו, אחר שאמר ואלה הבגדים אשר יעשו, הוה ליה למימר דיעשו כן מכסף וזהב וכו', ומאי נקט לשון והם יקחו.

ונראה לומר, דהנה עניני קדושת כהונה הוא לדורות, דדור הולך ודור בא, ומצינו במקום אחר דלשון מתוך בני ישראל, ר"ל קדושה עולמית כקדושת בני ישראל, ולזה בעינן סיוע גדול בתחילתן שיהיו קדושים לעולם, ולכן ההלבשה והמשיחה לכהנים הוצרכו להיות ע"י משה בעצמו לבדו, וזהו שאמר ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בנ"י, ור"ל שיקדשם בקדושה עולמית, לכהנו לי, וראיה לדבר דאיתא במדרש שכל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם, ע"כ צריך שיהיה על ידך דוקא.

ועשיית בגדי הכהונה צריכין שתהא בהן עשייה לשמה, שהרי על ידם יתקדשו הכהנים והיתה קדושתם יתרה מאד, וצריך לשמה ע"ז גופיה שיתקדשו הכהנים, וזהו שאמר ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי, ולכן חכמי לב יקחו את הדברים כמו שהם, לומר שהכל יעשה על ידם, וזהו פירוש והם יקחו את הזהב ואת התכלת וכו', שייעשה על ידם לשמה.

ומעתה, אף שמצינו בפ' ויקהל (לה, כח) דקתני וכל אשה חכמת לב וגו', ויביאו מטוה וגו', היינו לשאר דברים במקדש, אבל לא לבגדי כהונה כדאיתא ברש"י שם, שהיה זה מעשה האומנים החכמים, ויש בזה הפרשה פיוס למשה רבינו ע"ה שלא נתמנה לכהונה, לומר שאין גדול ממנו שימשחנו ויקבע קדושתם של הכהנים לדורות, וכן אמרו על נדבת השמן המשחה שהיא לדורות שיהיה מרע"ה נזכר עליה כמש"כ בילקוט הראובני, יעו"ש.

ובזה יבוארו דברי המד"ר (סוף פ' ל"ו) מקרא דלולי תורתך, דאיתא התם ד"א ואתה הקרב אליך, הדא הוא דכתיב לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, כשאמר הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך, הרע לו, אמר לו תורה הייתה לי ונתתיה לך וכו', משל לחכם שנטל קרובתו ועשתה עמו י' שנים ולא ילדה, אמר לה בקשי לי אשה, אמר לה יכול אני ליטול חוץ מרשותך אלא שהייתי מבקש ענותנותך, כך אמר הקב"ה למשה יכול הייתי לעשות לאחיך כ"ג חוץ מדעתך, אלא שהייתי מבקש שתהא גדול עליו וכו' עיי"ש, ויש להבין פירוש המשל והנמשל.

ולהמתבאר י"ל דהכוונה של הפ' לולי תורתך הוא, שע"י התורה הוא מוצא מרגוע לנפשו, ולשם כך האדם מתייסר כדי שעי"כ תכנס בו התורה יותר, וכמ"ש התוספות בכתובות (קד, א) כדי שייכנע לפני, והביא דברי המדרש שיתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו עיי"ש, ה"נ הכא היה צריך לעשות את אהרן כ"ג כדי שיכנע לפני משה, ובזה יזכה בכהונה, דמשיחה כזו לא יתכן כ"א ע"י אחר גדול ממנו שיכנע זה לפניו, וע"כ עשה משה את אהרן לכ"ג, וז"ש במשל כדי שתתקיים הנשואין צריך שתשפל השניה לפני הראשונה, דזהו הפיוס שאמר השי"ת למשה.(מהרי"ל דיסקין)

 

ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת. ואתה תדבר אל כל חכמי לב וכו' ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי. (כח, ב-ג)

משמע דשני ציווים הם, האחד למשה שיעשה בגדים לאהרן, ועוד ציווי לחכמי לב שיעשו גם המה בגדי כהונה. וצריך ביאור מה הם שני בגדי אהרן שנאמרו כאן. גם יש לדקדק למה לא הוזכר שהבגדים הם בגדי כהונה לקדשו ולהכניסו בכהונה אלא בציווי השני לחכמי הלב.

ונראה דבאמת שני ציווים הם, דברש"י (תענית יז, א ד"ה ומשמרות. חגיגה יז, א ד"ה אין כה"ג) מבואר, דכהן גדול גם שלא בשעת עבודתו צריך לדקדק להראות נאה, ובגדי החול שלו גם כן היו נאים. ובגמ' תענית (ח, ב) משמע שהיה הכהן הגדול מחזיר את אחיו בתשובה.

והנה הדין באפוטרופוס של יתומים, שקונה את בגדיו מכספי היתומים, משום שבבגדים נאים נשמעים דבריו יותר וצורך יתומים הוא (גיטין נב, ב).

ולפ”ז י"ל דגם בגדי החול של הכהן הגדול היו באים משל ציבור, כיון שדין הוא שיראה נאה לפני העם ותהיה אימתו עליהם, כדין האפוטרופוס שקונה את בגדיו משל היתומים.

והם שני הציווים שבכאן, שבתחילה נצטוה משה "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך" הם בגדי החול שלו, ונקראים קדש לפי שבאים מכספי ציבור כמו שדרשו ביומא כתנת בד קדש, משל קודש, והם היו באמת רק לכבוד ולתפארת כדי שיהא נאה ומכובד בעיני אחיו ולא בגדי כהונה, ואח"כ נצטוו חכמי הלב על בגדי הכהונה שהם היו "לקדשו לכהנו לי".(מקרא מפורש)

 

ועשית חושן משפט. (כח, טו)

יש לדקדק בלשונות הכתובים בזה, דכאן כתוב שנצטוה משה לעשות חושן משפט, ואילו (לעיל פסוק ד) כתיב ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד ומעיל וגו', הרי דבדין הציווי לעשות בגדי הכהונה לא הוזכר אלא בשם חושן סתם, וכן לקמן בפרשת פקודי (לט, ח) כתיב ויעש את החושן, ולא הוזכר בכל הפרשה שם ענין חושן המשפט, ורק כאן בפרשה זו נאמר לו לעשות חושן משפט, וצ"ב בזה.

והנראה בזה, דהנה בנימוקי הרמב"ן לקמן (פסוק ל) העיר על מה שלא נזכרו אורים ותומים כלל במעשה האומנים, ולא הזכירם להם בציווי של מילואים (כט, ו) לעשות אורים ותומים, וגם בפרשת פקודי כתיב (לט, ח) ויעש את החושן, ולמה לא הוזכר שם שעשה אורים ותומים, ובאבן עזרא כתב שאורים ותומים היה מעשה חרש חכם, והשיג ע"ז הרמב"ן דא"כ ביותר היה צריך להאריך בו יותר מן הכל, וצ"ע.

ולזה כתב הרמב"ן, דענין אורים ותומים הוא סוד מסור למשה מפי הגבורה, ולא ניתנו לאומני המשכן ולבצלאל להתעסק בהם, זולת למשה לבדו שהוא כתבם בקדושה והיו מעשה שמים, והוא הכניסם בין כלפי החושן, ואשר לכן לא הוזכרו בציווי לעשות אורים ותומים, כי אם משה עצמו נצטוה ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים, ורק אחר שלבש אהרן את החושן הכניס משה את האו"ת אל החושן, עכ"ד.

והנה מה שהחושן נקרא חושן המשפט פרש"י דהוא לפי שמכפר על קלקול הדין, (ומקורו בערכין ט, א), עוד פירש"י דמשפט הוא שמברר דבריו והבטחתו אמת, (היינו משום דלשון משפט הוא לשון בירור דברים), ומעתה נמצא דחלות שם חושן המשפט לא חל אלא עד שמשה הכניס את האו"ת בכלפי החושן, אך כ"ז שעסקו בה האומנים טרם חל ביה חלות שם חושן המשפט, כי אם שם חושן עליו ותו לא.

מעתה מתיישב מאד דקדוק המקראות, דמה שלא הוזכר בפרשת פקודי חושן המשפט, הוא לפי דבפרשת פקודי עסקו האומנים בתפירת הבגדי כהונה, והם לא תפרו חושן משפט אלא חושן סתם, אבל בפרשה זו שנצטווה משה על עשית החושן, בזה ודאי דמשה עצמו נצטוה על האורים והתומים ולהניחם בין כלפי החושן, ובפרשת פקודי לא הוזכר שם כל ענין חושן המשפט, כמש"נ שזהו אינו מסור לידי האומנים.

ויש להוסיף דהנה דעת הראב"ד בהשגות (פ"ד מה' ביה"ב ה"א) דכל ענין האורים והתומים נעשו רק עבור שאלה באורים ותומים, ובבית שני נגנזו האו"ת ויותר לא שאלו באו"ת, וע"כ דאו"ת אינו מחשבון הבגדים, ודעת תוס' (יומא כא, ב ד"ה אורים) דבהעדר אורים ותומים נחשב כמחוסר בגדים, וכ"ה ברמב"ם בפ"ד מה' ביה"ב ה"א ובפ"י מה' כליה"מ ה"י) יעוי"ש, ויעוין באו"ש פ"ד ביה"ב ה"א שהכריח כדעת הרמב"ם מן הכתובים בפרשת צו.

ומעתה נראה (לשיטת רש"י והרמב"ם) בביאור הכתובים, דכיון דאו"ת נעשו רק לצורך שאלה באו"ת, נמצא דמהלכות בגדי כהונה אין שום דין או"ת, ולזה בעיקר הציווי לעשות בגדי כהונה לא כתיב חושן המשפט, אלא כתיב ואלה הבגדים אשר יעשו חושן וגו', ומשום שמהלכות בגדי כהונה סגי לזה שיהא חושן בלא או"ת, ורק אח"כ נצטוה משה לעשות חושן המשפט, ולהכניס בין כפלי החושן את האורים והתומים.(חבצלת השרון)

 

והיה פי ראשו בתוכו שפה יהיה לפיו סביב וגו' כפי תחרא יהיה לו לא יקרע. (כח, לב)

ופירש"י לא יקרע כדי שלא יקרע, והקורעו עובר בלאו שזה ממנין הלאוין, וכן מבואר ביומא (עב, א) שיש לאו על הקורעו וכו', ע"כ. ונמצא דב' דברים נאמר בלא יקרע, חדא בדין עשייתו דצריך לעשות פי ראשו וגו' כדי שלא יקרע. ועוד נאמר, שיש לאו על הקורעו.

ולכאורה צ"ע דתרי דיני מנ"ל, ומאחר דדרשינן מקרא דלא יקרע דאיכא לאו על הקורעו, א"כ מעתה מה הראיה שנאמר ג"כ דין על עשייתו כדי שלא יקרע. ובכתבי הגרי”ז עה"ת (שם) הובא דבפרשת עשיית הבגדים (לקמן לט, כג) כתיב ופי המעיל בתוכו כפי תחרא שפה לפיו סביב לא יקרע, ומעתה מדהוזכר זאת בשעת העשיה בפועל, אי נימא דנאמר רק לאו דלא יקרע, מאי שייכא זה לעשיית המעיל, והמוכרח לומר דצריר לעשות שפה כדי שלא יקרע, וממילא שייך זה ג"כ לעשיית המעיל, עכ"ד. ואמנם יעויין בתרגום יב"ע פקודי שם שתירגם 'דלא יתבזע', וכנראה שזהו מקור דברי רש"י.

והנה איתא ביומא שם, המקרע בגדי כהונה לוקה שנאמר לא יקרע. ומבואר דהוי בזה לאו על כל בגדי כהונה, וילפינן להו ממעיל דשוים לענין לאו זה. וברמב"ם (פ"ט מהל' כלי המקדש ה"ג) כתב וז"ל, הקורע פי המעיל לוקה שנאמר לא יקרע, והוא

הדין לכל בגדי כהונה שהקורע אותם דרך השחתה לוקה, עכ"ל. ובמל"מ שם הביא בשם ספר קרבן חגיגה שכתב, דמדברי הרמב"ם מבואר דמחלק בין מעיל לשאר בגדי כהונה, דבמעיל לוקין בכל ענין, ובשאר בגדי כהונה דוקא דרך השחתה. אכן המל"מ השיג עליו וס"ל דאף במעיל אינו חייב רק בדרך השחתה. ועי' ג"כ במאירי ביומא שם שכתב, כל הקורע בגדי כהונה דרך השחתה לוקה שהרי נאמר בשפת המעיל לא יקרע וה"ה לשאר בגדים, ע"כ. ומשמע דדין אחד הוא.

והקרבן חגיגה הביא ראיה לדבריו שיש חילוק בין המעיל דחייב אף שלא בדרך השחתה ובין שאר בגדי כהונה דאינו חייב אלא בדרך השחתה, מגמ' בזבחים (צד, ב) דדם חטאת שניתז על הבגד צריך כיבוס בעזרה, ואם יצא לחוץ ונטמא, דאי אפשר להכניס בעזרה בגדים טמאים, קורעים את הבגד ומשיירין בו כדי מעפורת שיקרא בגד, וטהור מן התורה, ומכניס את הבגד בעזרה ומכבסו. ולר"ל דמעיל שניתז עליו דם חטאת ויצא לחוץ ונטמא דאינו יכול לקרוע דכתיב לא יקרע, מכניסו בפחות משלש על שלש אצבעות.

וצ"ע למה נקט דוקא מעיל ולא שאר בגדי כהונה דבכולם חייבים על הקריעה, אלא ודאי דבכל בגדי כהונה היה יכול לקורען ולהכניסן כמו כל בגדים, כיון דאינו עושה דרך השחתה אלא מחמת שרוצה לקיים מצות כיבוס, רק מעיל דאסור לקרוע אף שלא בדרך השחתה, צריך תיקון זה להכניסו פחות משלש על שלש. ועי' במנ"ח (מצוה קא אות א') דבעיקר דבריהם נקטו כולהו, דבאופן הזה לא הוי דרך השחתה, כיון שנעשה לצורך מצוה כדי לטהר את הבגד, וצ"ע טובא, דמהכ"ת לומר דדרך השחתה חשיב רק במקרע ע"מ להשחית הבגד, דודאי לאו בהך תליא מילתא, וגם באופן זה שהוא לצורך מצוה הוי דרך השחתה.

אלא נראה דיסוד הענין דדרך השחתה הוא, דאין חייבים על קריעת הבגדים אלא באופן שקורע את הבגד בשיעור כזה שפוסלו ומבטלו מתורת בגד שראוי לעבוד בו, ויסוד הענין בזה, שהרי בבגדים נאמר שיהיו באופן של 'לכבוד ולתפארת', וכל שנקרעו באופן שאינם שוב לכבוד ולתפארת נפסלו לעבודה, ומעתה הקורע בשיעור זה הוא קריעה שאסרה תורה, ובכל ענין שהוא חשיב דרך השחתה, ואף שקורע לצורך מצוה מ"מ כיון שמבטלו מתורת בגד הראוי לעבודה אף שהוא לצורך מצוה, הוי דרך השחתה וחייב על כך.

ולפ”ז מה שחילק הרמב"ם קריעת פי המעיל לחוד וקריעת שאר בגדים לחוד וכמו שדייק המנ"ח, היינו משום דבקריעת פי המעיל נתחדש דכיון שבמקום זה הרי אם נקרע בשיעור של משהו נפסל הבגד לעבודה, אף שלא בטל מהבגד תורת 'לכבוד ולתפארת', א"כ בפי המעיל נאמר דין נוסף של 'לא יקרע', דכיון דהתם קריעה בשיעור כל שהוא פוסלו לעבודה, מעתה המקרע במקום פי המעיל שיעור משהו, מתחייב על קריעתו. ובזה הוא דחלוק קריעת פי המעיל מכל שאר הבגדים, על שיעור הקריעה שמתחייב עליה. וכן בהמעיל עצמו למטה בפיו הרי הוא כשאר בגדים דאינו חייב אלא באופן שמבטלו מתורת בגד הראוי לעבודה והיינו שאינו לכבוד ולתפארת.(רבי ברוך דב פוברסקי שליט"א)

 

וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו וחבשת להם מגבעת. והיתה להם כהונה לחוקת עולם. (כט, ט)

יש לחקור בעיקר הדין דבעינן שהכהן בשעת עבודה ילבש בגדי כהונה, אם הוא להכשר הגברא, היינו דלעצם הדין כהן שלו והכשרו לעבודה כך נתנה התורה את כהונתו שיהיה לבוש בבגדי כהונה, או שהוא להכשר העבודה, דעצם העבודה צריכה בגדי כהונה להכשרה, וכי היכי דבעינן לעבודה כלי שרת ה"נ בעינן בגדים.

ונראה להוכיח דשני הדינים הנ"ל ישנם, דבסנהדרין (פג, ב) אמרינן דמחוסר בגדים ששימש במיתה, דכתיב וחגרת אותם אבנט וכו' והיתה להם כהונה, בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, והו"ל זרים ואמר מר זר ששימש במיתה. הרי דלבישת בגדי כהונה הוא מדין הכהן בכיהונו דבלא בגרים נחשב זר.

ואולם ביומא (כג, ב) פליגי ר"י ור"ל אם הרמת הדשן נעשית בד' בגדים או בב' בגדים, ור"ל ס"ל דנעשית רק בכתונת ומכנסים, ואי נימא דבגדי כהונה הם מדין הכהן בכיהונו הרי לזה בעינן דוקא ד' בגדים, דרק ע"י ד' בגדים ביחד נשלם דין הכהן בכיהונו ובפחות מזה הו"ל זר, וע"כ צ"ל דיש דין נוסף דעצם העבודה צריכה בגדי כהונה להכשרה, ובדין זה נראה דכל בגד יש לו דין בפני עצמו ואינם שייכים זל"ז, ולא אמרינן דהם חפצא אחר של ד' בגדים, ולכן בתרומת הדשן איכא רק דין של שני בגדים, דגלי קרא דלאו עבודה היא להצריכה ד' בגדים.

ולפי דברינו מיושבת היטב קושית הגר"ח (בחי' הגר"ח על הש"ס בענין משוח מלחמה עמ' רלט), דביומא (עג, א) אמרינן דמשוח מלחמה לכו"ע נשאל בח' בגדים ואפי' למ"ד דעובד בד' בגדים, דיש דין לבישת בגדים מיוחד לשאלה באורים ותומים ובעינן לזה לבישת ח' בגדים. וקשה דבירושלמי יומא (פ"א הל' א) אמרינן דנשאל בח' בגדים מבחוץ ולא בפנים. ואיך שייך דין לבישת בגדים בחוץ, ועוד דבחוץ אין לבגדים דין בגדי כהונה דומיא דכ"ש דאין מקדשין אלא בפנים, ותירץ דכיון שנתחדש דין לבישה מיוחד לשאלה באו"ת, גם זה נתחדש שיהיה דין לבישת בגדים ללבישה זו אע"פ שהוא בחוץ, עיי"ש.

ונראה דגדר הדבר הוא דדין לבישת בגדים בשעת שאלה באו"ת אין זה מדין בגדים להכשר העבודה, דשאלה לאו עבודה היא, אלא הוא רק דין בהכשר הגברא מדין הכהן בכיהונו דבעינן כהן לבוש בח' בגדים, ובזה לא נאמר דין כלי שרת כלל ולא בעינן פנים.

ועו"ק, דבכה"ג שלובש בגדי כהונה חדשים, איך מותר ללבוש האבנט שהוא כלאים קודם המצנפת, הרי כיון שאינם נעשים עדיין בגדי כהונה לא הותר בהם איסור כלאים, דבשלמא בבגדים שכבר יש להם קדושת כ"ש, כיון שיש דין סדר בלבישה, א"כ בלבישה עצמה יש כבר קיום דין והיא מתירה איסור כלאים ותו ל"ח ככלאים שלא בשעת עבודה, משא"כ בבגדים חדשים דל"ש בהם דין סדר במעשה הלבישה ליהוי ככלאים שלא בשעת עבודה.

ולדברינו נראה לומר, דדין סדר בלבישת בגדי כהונה שייך רק לדין בגדים בהכשר הגברא לעבודה מדין הכהן בכיהונו, דבזה שייך הצטרפות של כל הבגדים יחד שע"י כולם חל דין הכהן בכיהונו. מה שאין כן באידך דינא דבעינן בגדים להכשר עבודה מדין כ"ש, מה"ט סגי בתרה"ד לר"ל ב' בגדים, לא נאמר כלל דין סדר בלבישה, ובמילואים דהוא מקור הסדר לא היתה הלבישה לצורך עבודה, דבימי המילואים לא עבדו הכהנים אלא משה בלבד, ולהכי הוי בגדי כהונה אף דלא נמשחו ושרי איסור כלאים בהם.(רבי מרדכי אליפנט שליט"א)

 

באדיבות "אשובה"