דבר את בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבם לבו תקחו את תרומתי (כה, ב)

מלשון הכתוב נראה שהתרומה ניתנה מאיש ולא מאשה.

וטעם הדבר ביאר המשך חכמה ע"פ מאי דאיתא בגמ' ב"ק (קיט, א) דגבאי צדקה מקבלין מן הנשים (שרשות בעליהן עליהן) דבר מועט, אבל לא דבר מרובה, ולזה אמר מאת כל איש, ולא מאת כל אשה, כיון דרשות בעלה עליה, אין מקבלין ממנה.

אמנם צ"ב דלהלן בפ' ויקהל (שמות לה, כב) כתיב "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וגו'", הרי שלא נמנעו מלקחת תרומת ה' גם מן הנשים כמו מן האנשים, והרי כאן מבואר שלא נטלו מן הנשים כיון דברשות בעליהן הן.

ובעיקר דברי המשך חכמה שאין מקבלין מן הנשים דבר מתנה, טעם הדבר הוא שמא תקח מבעלה שלא מדעתו, דאחר שתיקנו חכמים מזונות תחת מעשי ידיה, אף מעשי ידיה אינן שלה אלא של בעלה. ומעתה י"ל דקודם תקנת חכמים, דמעשי ידיה של האשה לבעלה, מקבלין מן הנשים גם דבר מרובה, דאין לנו לחוש שתקח משל בעלה, אחר שיש לתלות דנתנה משל עצמה דמעשה ידיה שלה הן. ומעתה נמצא דבהיות ישראל במדבר, כשעדיין לא נתקן שמעשי ידיה לבעלה, היו מקבלין מן הנשים גם דבר מרובה.

וזהו שדקדק הכתוב ואמר "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי", דאע"ג שמקבלין נדבות מן הנשים כמו מן האנשים, מ"מ חילוק יש ביניהם, דאיש מיד שנדר להביא תרומה לה', הרי הוא חייב לקיים את נדרו, והגבאין לוקחין ממנו בעל כרחו, אבל אשה שנדרה להביא תרומה לה' כגון חם ונזם וטבעת, שהן תכשיטיה, עדיין תלוי נדרה ועומד בקיומו של הבעל, דהא יכול להפר בדברים שבינו לבינה. ולפ”ז י"ל דהכתוב שנאמר בו ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביא חח ונזם וכו', כוונתו שבאו הנשים להביא את אשר נדבה ליבן בהסכמת בעליהן, וכיון שכן הרי לא הפירו להן בעליהן ולפיכך קבלו אף מן הנשים כל תרומתם.

ובזה יש לבאר הא דקי"ל בשבועות (כו, ב) דגמר בלבו אע”פ שלא הוציא בשפתיו, מהאי קרא דאשר ידבנו לבו, ולדברינו מתפרש האי קרא אשר ידבנו לבו, דאם גמר בלבו להביא למלאכת המשכן "תקחו את תרומתי" אפילו בעל כרחו, לפי שחייב לקיים נדרו, ודין זה אינו נוהג אלא באיש שידבנו לבו, אבל באשה שעומדת ברשות בעלה להפרת נדריה לא ניתן לקחת בע"כ, ולכך למדו זאת מהמקרא הנאמר לגבי האנשים.(אבני שוהם)

ויקחו לי תרומה (כה, ב)

ובמדר"ר (לג, א) איתא, "אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה, שנאמר ויקחו לי תרומה משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו, אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש".

ויל"ע בביאור הענין, וכי החכמה פורשת היא מאת הבורא ח"ו לאחר שניתנה לישראל, ועוד צ"ב באיזה בחינה מצינו בש"ס ובמדרש שהתורה נקראת מכורה לישראל, וכי שייך מכירה בתורה ובחכמה, של מצינו כן אלא בחפץ שהלוקח קונה החפץ לעצמו ואין נשאר ההפץ אצל המוכר, מה שאין כן בחכמה שהיא ביד ה' האיך שייך בה מכירה.

ונראה לבאר זאת, על פי דברי הגמ' בנדה (ע, א) מה יעשה אדם ויחכם, אמר להן ירבה בישיבה וכו', אמרו הרבה עשו כן ולא הועיל להם, אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, תני ר"ח משל למלך וכו', עי"ש. ופי' רש"י כך חכמה שהיא לאוהביו של מקום ניתנה להם מפיו ולא מאוצר אחר יעו"ש. וביאור הדבר י"ל, דהנה בשאר חכמות העולם ידוע, שזה שהמציא החכמה הוא מלמד את החכמה ומגלה לאחרים, ואח"כ החכמה כבר גלויה לכל מי שיש לו שכל ודעת ללמוד או מספר או מתלמידיו וכו', משא"כ בתורה אינו כן, אלא שהקב"ה כביכול הוא תמיד מלמד לנו תורתו ומפיו אנו חיים ולמדים ויגעים בתורה בכל עת, ומעתה י"ל דזהו הפי' במד"ר, דלפרוש ממנה איני יכול, כי הקב"ה כביכול נשאר קשור לתורה תמיד ללמד לנו תורתו הקדושה.

ומה שנקטו עלה בלשון מכירה, יש לפרש על פי מה שכתוב בביה"ל על התורה פרשת יתרו על הפסוק עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם וגו', וביאר הקרא דג' דברים נשנו בזה, שבי זה בע"כ, לקחת זה קניה, ומתנות זה בחנם, וכתב שם דיש ג' דרגות, א' כשאדם יגע בתורה, הוא כמו שאמרו יגעת ולא מצאת אל תאמין, ואם היה צריך איזה ענין ליגיעה, א"כ איך אמרו אל תאמין אולי חסר לו הענין שצריך נוסף להיגיעה וזה בבחינת שבי, וזה רק לידע הפלפול של התורה הנקרא שלל. ב' לאוקמי הגירסא שיהיה יודע ההלכה על בוריה ולא תשתכח ממנו, לזאת צריך סיעתא דשמיא וזכות ע"י מעשים טובים ולימוד לשמה שיסכימו לו, בנוסף על היגיעה דלא יגעתי ומצאתי אל תאמין, ובחינה זו היא בחינת לקיחה, דבמקח וממכר הזכיי תלוי בדעת שניהם, בהמקנה שירצה להקנות לו החפץ ובהקונה שיתן עבורו התמורה. ג' מתנה כשנעשה כמעין המתגבר עיי"ש, ולפ”ז א"ש לשון מכירה שנאמר כאן במד"ר, דאחר היגיעה בדאיכא דעת מקנה ליתן רוכש הוא את התורה.

וביותר יש לבאר על פי מה שכתוב בדרשות הר"ן (דרוש ז') בעובדא דרבה בר נחמני בב"מ שהיה מחלוקת במתיבתא דרקיעא דאמרו ספק אם שער לבן קדם לבהרת אם טהור או טמא, והקב"ה אמר טהור, ובמתיבתא דרקיעא אמרו טהור, וקראו לרבנח"מ להכריע דהוא יחיד באהלות. והק' דהוא תמוה מאד אחרי שהקב"ה אמר טהור האיך טימאו הם, ותי' דכיון שהכרעת התורה ניתנה להם בחייהם ושכלם היה מחייב לטמא, היה מן הראוי שיהיה טמא אע"פ שהוא בהיפוך האמת עי"ש, כי לא בשמים הוא.

ולפ”ז מבואר היטב דברי המד"ר, דאכן התורה מכורה לישראל כאדם שמוכר חפץ לחבירו ולא נשאר אצלו, שהרי התורה נמסרה לישראל ואין הקב"ה כביכול מכריע אח"כ בתורה ובהלכותיה, אלא שהקב"ה בקש שיעשו לו קיתון שיהא הלימוד עמו יתברך וכמש"נ, (ועיין בס' דברי מרדכי פסחים סי' ס"ז מש"כ שם בס"ד).(רבי מרדכי מן)

ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו (כה, ט)

וברמב"ם (סופ"א מבית הבחירה ה"כ) פסק דאין עושין כל הכלים מתחלתן אלא לשם הקודש ואם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותו לגבוה.

ובפרשת דרכים (דרוש יב) הקשה, דמאחר דקיי"ל הזמנה לאו מילתא היא למה יאסר לגבוה בהזמנתו להדיוט.

עוד צ"ע על מש"כ מהרש"א בח"א שבת (כב, א) בשיטת הרא"מ דכיון דבימי החשמונאים היו כולם טמאי מתים איך עשו המנורה בטהרה שלא תטמא את השמן, ותי' שהיה מנורה של עץ עשויה כבר בידי מי שהוא במקום אחר ולא נטמא שם ונטלוה ע"י פשוטי כלי עץ וכו', וצ"ל דאותו איש שעשאה כבר כתבנית המנורה גם בשל עץ עשאה באיסור לר"י דגם בשל עץ אסור יע"ש, והשתא נהי נמי דמה שעשה מנורה של שבעה קנים באיסור של לא תעשון אתי אינו מזיק דיעבד אבל איך יכלו להשתמש כיון שנעשה להדיוט כפי דברי הרמב"ם הללו.

והנראה לענ"ד, ובהקדם מש"כ המבי"ט בקרית ספר למקור האי דינא מהכא את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו, הרי כלים כמו משכן ובמשכן כתיב ועשו לי לשמי שיהי' עשיתו לגבוה, וא"כ אין זה ענין להזמנה כלל רק גזה"כ שדין כלים כדין משכן ושאר הרבה דברים שיהיו עשוים לשמה.

וא"כ מיושב נמי האי דמנחות דהתם באש ועצים של מזבח עוסק הש"ס דאין להם דין כלי שרת והם נשרפים ודאי אין אנו יכולים ללמוד מדין כלי שרת הנ"ל, אלא דמ"מ כיון דאיכא הקישא דעל עצים על המזבח אנו תופסים מה דמסתבר יותר שלא יהי' משנשתמשו בהם הדיוט, ואין לומר אין היקש למחצה ולרבות גם עשיה לשמה כמו מזבח, דכבר כתבו דבדבר שאין סברא כלל לרבות הסברא מכריע שלא לומר אין היקש למחצה, וכאן ודאי מסתבר דעשיה לשמה לא שייך בעצים כמו מזבח וכלים.

ולהמתבאר דזה מדין עשיית כלים, יש להסתפק אם זה מעכב רק מצות עשית כלים רצוני, דאם לא עשאה לשמה לא ישתמש בה כיון דלא נעשה כדין כלי שרת, אבל לעולם אם עבר ולקח מהנעשה להדיוט וקדשה ע"י דין עבודתה מחנכתה נעשה כלי שרת כדין, אלא דלא קיים דין עשיית כלי שרת, או דמעכב לגמרי דגם דיעבד לא הוי ככלי שרת כלל ונשאר ככלי חול, והיה נראה מסברא כצד הראשון דרק דין כלי לא קיים אבל אינו מעכב העבודה דיעבד.

וראיה לענ"ד בזה מפסחים (סו, א) דלמחר כל אחד הביא סכינו לפסחו מביתו, והקשו תוס' שם דכיון דסכין כלי שרת איך הביאו מביתם ותי' דהקדישום עכשיו, והשתא תקשה דאם סכין כלי שרת, א"כ הוא ג"כ בכלל דיהי' עשיתו לגבוה והני סכינים לא נעשו רק להדיוט ודין כלי שרת מעכב דיעבד דהא מקדש דם אצואר בהמה כדאיתא בסוטה (יד, ב) וברש"י שם, ומסתמא לא פליגי הני פוסקים דסברי סכין כלי שרת אדינא דהרמב"ם שהוא מירושלמי.

אמנם אם נימא כצד הראשון דדין זה אינו מעכב בגוף קדושת כלי שרת רק בעשיתו, א"ש דבע"פ לא הי' בשום אופן אפשרות להכין מאות אלפי סכינים המקודשין מתחילתן והוצרכו להביאם מתוך ביתם ולוותר על דין זה בשב ואל תעשה כיון דאינו נוגע לקדושת העבודה כנ"ל, וא"כ א"ש ד' המהרש"א הנ"ל דכיון דהמנורה גם בנעשה ביד הדיוט עכ"פ מקדשת כשנעשה אח"כ כלי שרת, לא היו יכולים אז לחוש לדין עשיתו לשמה כדי שלא לבטל ההדלקה כלל וכלל. רבי שמואל הלוי וואזנר שליט"א