העבודה שלנו עכשיו היא עבודה קשה, עבודה של תשובה, הגמרא אומרת שבימים אלו זה זמן של החזרה בתשובה של הבינוניים, כי מי שזכויותיו מרובים כבר נגזר עליו בראש השנה לחיים, ומי שחובותיו מרובים כבר נגזר עליו מיתה. אך בינוניים אלה שמחציתם זכויות ומחציתם חובות הם עכשיו תלויים ועומדים עד יום הכיפורים אם למיתה או לחיים.

הקשה ר' איצל'ה בלאזר: ומה הבעיה בכך? אם חסר לו רק כדי שיהיה לו רוב זכויות ובשביל זה עד יום הכיפורים תולה לו? אם כן, שיעשה עוד מצווה אחת ויטה את המאזניים לצד הזכות, מדוע עליו להיות תלוי ועומד עד לאחר יום הכיפורים?

התירוץ לכך הוא: כי הרעיון מוטעה ביסודו. ראש השנה כבר חלף לו, אנו עומדים בשנה חדשה ובשנה חדשה החשבון של היום לא יוכל להשלים את החשבון של השנה הקודמת. על המצוות והעברות שעשיתי אני כעת לא יכול להוסיף, אני יכול להתחיל עם מצוות חדשות. הדבר היחידי שאני כן יכול לעשות עכשיו, היא תשובה. לתשובה יש כוח אדיר יותר ממצוות. איננו מבינים כיצד זה פועל, אבל תשובה יש בכוחה להכריע את כל החמישים אחוז עברות שהיו לאדם, זוהי המתנה שהקב׳׳ה נתן לנו.

מהי תשובה? זוהי בעצם הבעיה שעומדת לפנינו. הרי מצוה עלינו לעשות תשובה בכל עת ובכל שעה, מה מיוחד ביום הכיפורים שאז צריכים לחזור בתשובה? באופן כללי ההבדל בין יום הכיפורים לשאר השנה, שביום הכיפורים יש מצווה "לטהר אתכם מכל חטאתכם לפני ה' תטהרו" המצווה היא ביום הכיפורים להיות טהורים בעצם ולא רק שיתכפר העוון ומה הפשט בזה, מה זה נקרא להיות טהור, ומה נקרא שרק התכפר העוון? הגר"א לופיאן באחד משיחותיו הביא את דברי ר' איצל'ה בלאזר על עניין הפטרת יונה שקוראים במנחה של יום הכיפורים: שכתוב שם שיונה הנביא ברח תרשישה מפני שלא רצה להיות נביא על נינווה, כתוב בחז"ל שלא רצה שתהיה קטגוריה על ישראל כיון שהגויים קרובים לתשובה יותר מהיהודים. חשש שכשיבוא ויוכיחם יחזרו בתשובה, ואז יהיה קטרוג על ישראל. ישנה דעה שאף חשב להתאבד, וניסה לברוח לחוץ לארץ שם השכינה אינה שורה, אך היתה לו טעות אחת, בחוץ לארץ לא מתחילים להתנבא, אך כיון שהתחיל להתנבא בארץ, הנבואה ממשיכה גם בחו"ל.

תמה על כך ר' איצל'ה בלאזר, הייתכן לומר כדבר הזה, שהגוי קרוב לתשובה יותר מהיהודי? הבהמות הללו, חסרי הדעת והחומרניים, הם קרובים לתשובה יותר ממנו, היהודים המתפללים שלוש פעמים ביום, ולומדים תורה? אנו רוחניים ועושי מצוות אנו קרובים פחות לתשובה? כיצד ייתכן הדבר?

התשובה לכך היא שישנו הבדל תהומי בין הגוי ליהודי: הגוי כשעושה תשובה הוא רק מסיר את העונש שהקב׳׳ה היה אמור לתת לו, אבל לא נסתם החור ולא נמחק הכתם, העוון נשאר עוון, הם נשארים מלוכלכים, בנינווה החזירו את הכסף וה' לא הענישם, אך לעומת זאת היהודי שונה בתשובתו לחלוטין, אנו זכינו שמכח התשובה ביכולתינו להיות מטוהרים לגמרי.

מספר ר"א לופיאן שבלונדון היה בית חולים שכל מי שנכנס לשם בריא יצא חולה, חקרו זאת והתברר שבית החולים היה ישן כל כך עד שהקירות ספגו את החיידקים והמחלות של כולם, כששמע סיפור זה הזדעזע ואמר כי אם בחומריות כך, בדבר כלה ונפסד ונעלם מן העולם, על אחת כמה וכמה בדבר רוחני שהוא אינו כלה ונעלם, הוא קיים ונשאר לעדי עד כמה זה מסוכן.

ובשם גדול אחד שמעתי דפעם ראשון שאומר אחטא ואשוב הייתי אומר שרוצה לקיים מצות תשובה שהוא אחד מתרי"ג מצות אבל פעם הב' אין לו תירוץ זה לכך אין מספיקין בידו.

(עיון יעקב יומא פ"ה ע"ב)

אמר הרה”ק רבי יצחק מאמשינוב זי”ע: מובא בשל״ה הק' אחד מהטעמים למצות אכילת ערב יום כיפור שהוא מטעם סעודת יום טוב. ופלא שמאותו פסוק שלומדים ממנו ענין אכילת ערב יום כיפור ('ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש'), לומדים גם שתוספות יום הכיפורים דאורייתא, ורואים מזה שאין נפקא מינה אם מתענים או אוכלים, רק העיקר אז מ’מיינט עס עהרליך איז אלעס גוט… ובלבד שיכווין לבו.

(ימות עולם עמ’ ריא, בשיחה עם כ”ק הפני מנחם מגור)

העניין נתבאר היטב במשנת הרה”ק רבי לייבל איגר זי”ע שכותב וזלה״ק: לא נמצא עוד שיהיה מצוה בשום זמן על אכילה כמו בערב יום הכיפורים, הגם שיש מצוה על אכילת מצה, מ״מ אינה על ריבוי אכילה, כי די בכזית מצה בלילה הראשונה שהכתוב קבעה חובה, ותיכף ביום הסמוך לו המצוה להיפך, להתענות בכל הה' עינויים, שזהו ענין פלא.

כי זהו עיקר המכוון, שאין לנו שום דעת והשגה מצד עצמינו, רק אנו נמשכים אחר רצונו יתברך, אף שאין אנו יודעים כלום אנו סומכים עליו יתברך שבוודאי רצונו וחפצו יתברך רק להיטיב לנו. כמו התינוק המשכיל, שאין משתמש בדעת עצמו כלל, רק בדעת אביו, שאם נותן הכף לתוך פיו הוא אוכל, וכשמונע ממנו הוא גם כן מרוצה מאוד, כי הוא סומך על דעת אביו.

ועל זה מורה ענין ב' ימים האלו, שלא להמשך אחר הנאות עצמו, וגם שלא לחשוב שזו תכלית המכוון לענות עצמו, כי יש עת שרצונו יתברך הוא שנאכל ונשתה דייקא, רק למשוך בהכל אחר רצונו יתברך, בלי דעת והשגה מצד עצמו כנ״ל, וזהו להפליא.

(תורת אמת ערב יום כיפור שנת תרכו)

רבינו הרמח"ל רבי משה חיים לוצאטו זצוק"ל שואל בספרו מסילת ישרים כיצד מועילה התשובה לאדם אחרי שכבר חטא וזו לשונו: "והנה באמת איך יתקן האדם את אשר עיוות והרי החטא כבר נעשה? הרי שרצח האדם את חברו, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות? ומסביר בהמשך שזה בעצם כמו בהתרת נדרים שהאדם שרוצה להתיר את נדרו חייב להביא לחכם "פתח" כלומר סיבה שאם היה יודע אותו מלכתחילה לא היה נודר, ואז החכם עוקר את הנדר למפרע כיוון שנתברר כאילו נדר בטעות, כך מסביר הרמח"ל שכשאדם שב בתשובה ומתחרט באמת על חטאו ומתברר למפרע שאם היה יודע אז מה שיודע היום לא היה חוטא, ולכן נעקר החטא למפרע כאילו לא חטא כלל! וע"כ אנו פותחים את יום הכיפורים בתפילת "כל נדרי" ומסיימים בפסוק: "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה" שתחשב לנו עקירת הרצון כעקירת הנדר ויתכפר לנו.

בעל אמרי השכל מפרש בדרך צחות את המאמר ”שטן ביומא דכיפורי ליה רשות לאיסטוני”, על פי מה שאנו רואים אצל בעלי לשה”ר, הלומדים פרטי הלכות לשה”ר, וכולם יודעים אותם שאינם מדברים לשה”ר, ובכל זאת בבוא איש לשאול אותם על איש אחד מה טיבו, יענו בפי תמים ”מה אעשה, אסור לדבר לשה׳׳ר״. ודיו להכות במענה הזאת את האדם הנשאל עליו חרם, כי מובן שלמשיב יש ויש מה לדבר, אמנם אסור לדבר לשה”ר, כי זולת זאת היה עונה אינני מכיר אותו, כן גם השטן בבואו ביוה”כ לפני הבורא ית"ש אומר ”לית לי רשות לאיסטוני” ולולא זאת הייתי מספר מהחדשות שראיתי היום בנהרדעא אבל מה אעשה פי סגור היום… וממילא עושה גם ביוה"כ עבודתו ומשטין ברמז. (לקוטי בתר לקוטי)

המשך חכמה (פרשת נצבים) כתב דברים נוראים וז״ל: ״ולפי זה תסמר שערות אנוש, עד כמה גדול החשבון, שביום שאין השטן שולט, וגם היחיד נענה, ונקל לעשות תשובה, ובדבר קל יוכל לזכות לחיים הנצחיים, ולהיות אהוב למקום, אם חלילה לא יעשה תשובה, יוכל להיות העונש על העדר עשיית התשובה, כמי שייענש על כל חטאותיו! וכאשר מברך ברכת שהחיינו, שזה באמת שמחה אמתית, שהקב״ה נתן יום סליחה לכל פשעי בני אדם להסיר מעליהם השטן, אם לא שב מדרכו הרעה, מוטב לו שלא היה היום הקדוש הזה, ומוטב לו שנהפכה שלייתו על פניו בערב יום הקדוש הזה! כי ביום הזה הכפיל עונשו לבלי קץ, בעונש חשבון העדר התשובה, ועל זה ידוו כל הדווים!״

ה'משך חכמה' אומר דברים נוראים ומחרידים, אם אדם לא יעשה תשובה הוא מכפיל את עונשו לבלי קץ, ומוטב לו שנהפכה שלייתו על פניו בערב יום הכיפורים!

ר' איצל'ה בלזר היה אומר: ביום הכיפורים יש ים של רחמים, אך צריך זהירות שלא נטבע בו! (עבודת ימים הנוראים)

בראש השנה נקרא ונאמר: "ותפילה, ותשובה, וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה". ואכן הצדקה והחסד הם מן הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, מלבד הקרן הקיימת לו לעולם הבא. זכאי הוא בזכותם לשנה טובה ומבורכת! אבל השאלה הנשאלת היא: תפילה ותשובה, ניחא. אפשר לקיימן מיד, בו במקום, גם ביום הכיפורים, ולהעביר את רוע הגזירה. אבל צדקה – הרי הכסף הוא מוקצה, היא תאלץ להמתין עד לצאת היום הקדוש. ומה יהיה בינתיים? אולם יש לדעת כי זו טעות מרה וגורלית! טעות לחשוב, שהצדקה נעשית בפרוטות ושקלים בלבד! לא ולא! חיוך לשני, הוא צדקה. התעניינות כנה בשלומו, ויתור פעוט (כגון על מקום ישיבה, על מחזור תפילה, על פתיחת הארון, על עליה לתורה!!) הוא צדקה וחסד בל יתואר! וטעות לחשוב שצדקה וחסד הם רק לעניים ואביונים. גם לעשיר ולנכבד, גם לשכן ולשותף, גם לאחים ולאחיות, בין אבות לבנים. מילה טובה, חיוך קורן, עידוד ומחמאה – והעברנו את רוע הגזירה.

אם רואה ומבין האדם שאין עליו מליצה ישרה ח"ו, מה עצתו, 'מול', יעמוד עצמו כביכול לנוכח פני ד', מגיד פשע, ויאמר כל פשעו ויתוודה על כל חטאותיו בינו לבין קונו, ויאמר חטאתי עוויתי פשעתי, כזאת וכזאת עשיתי, ואתה ברחמיך סלח לנו, ואז בוודאי השם יתברך שהוא אב הרחמן יכפר ויסלח לו.

(ילקוט מאורי אור לר"ה בשם הרה"ק ממאקאריב זצוק"ל)

השטן – אמר הרה״ק מבורשא – מביא לפני בית הדין של מעלה יהודי חוטא ומבקש להענישו. מה עושה המליץ שאין ביכולתו להכחיש שאכן הראשון חטא? הולך ומביא הוא יהודי אחר, גרוע יותר מהחוטא הראשון וטוען בפני בית דין של מעלה שלא ראוי לקרוא לראשון חוטא, שהרי יחסית לשני – הרי הוא צדיק.

לאחר מכן הוא מביא יהודים נוספים שכל אחד גרוע יותר מחברו וכך פוטר אחד – אחד מדין שמים. כאשר הוא מגיע ליהודי החוטא שבכולם, הרי הוא מעמיד אותו לעומת גוי כלשהו, ויהודי לעומת גוי בוודאי הינו צדיק. כך מציל המליץ בשמי רום יהודים מדין של מעלה.

סיים הרה״ק מבורשא לבאר על פי זה תפילתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים: ״לא יצטרכו עמך בית ישראל זה לזה ולא לעם אחר״…  (במחשבה תחילה)

בשולחן הטהור של מוצאי יום הכפורים תש"ע ישב הרה"ק מ"שומרי אמונים זיע"א בדבקות ובשמחה, וכך אמר: אנו מבקשים בראש השנה "אם כבנים אם כעבדים" ואני מבקש ממך אבינו שבשמים: "היום תאמצנו", אם לא כבנים, לפחות תקבל אותנו כבנים מאומצים.

הרה"ק רבי מרדכי חיים סלאנים זי"ע היה רגיל לספר ב'סעודת המפסקת' בערב יום כיפור, את המשל הידוע, שפעם היה בעל – בית שביום מן הימים נגנב ממנו תרנגול גדול שאהב וטיפח מאד, ואע"פ שניסה לתפוס את הגנב העלה חרס בידו, מאידך גיסא הגנב לא ידע איך לטפל בתרנגול ולא דאג לזונו ולפרנסו כהוגן, לכן נחלש התרנגול מיום ליום עד שבלית ברירה הלך לבית השחיטה כדי לשוחטו, ובהיותו עומד שם לפני השוחט נכנס בעל – הבית והכיר בתרנגול שלו, מיד התחיל לצעוק על הגנב שיחזיר לו את הגניבה, אולם הלה כפר במצח נחושה שלא היו דברים מעולם, והוסיף לראיה כדבריו, שהרי התרנגול שלו היה גדול ושמן ואילו התרנגול שבידו הינו כחוש וחלש, אך הבעה"ב לא ויתר וטען ששתי רעות עשה הגנב, גם נטל דבר שאינו שלו וגם הזיקו והכחישו, בראות השוחט את כל המהומה שלח את שניהם לפני רב העיר שיפסוק עם מי הצדק, מששמע הרב טענותיהם לא ידע מה להכריע, שהרי כל אחד טען טענת ברי 'כולה שלי', עד שעלה ברעיונו להוכיח את האמת מיניה וביה, שיתירו את החבל הקושר את רגלי התרנגול, ונחזי אנן למי ירוץ, ואכן כך עשו, וכמובן שהתרנגול חזר מטבעו אל בעליו הראשונים.

ובזאת סיים את דבריו בדמעות שליש, במשך כל ימות השנה מצליח השטן זה היצר הרע לצוד את האדם ברשתו, והוא מכחישו ומורט כנפיו על ידי שמכשילו בעוונות, אולם כבוא יום הכיפורים כאשר הקב"ה זורק על בני ישראל מים טהורים ומטהרם, ונפתחים כל החבילין דמעיקין של השטן וגונדא דיליה, מיד חוזר כל יהודי ורץ אל הקב"ה באהבה ובחדוה….

(באר הפרשה)

בערב יום הכפורים אחד, נודע לרבי חיים מבריסק על בחור יהודי שנתפס למלכות בעלילה, והללו גזרו את דינו לתליה. החל רבי חיים לטכס עצה כדי להציל את הבחור ממות, ובשעה שהצבור כולו התכנס לתפלת ׳כל נדרי׳, וכולם עמדו באימה ויראה ואמרו ׳תפלה זכה׳, עלה על הבימה. כולם היו בטווחים כי הולך הוא לדרוש מענייני היום ולעורר את העם לתשובה, אולם לפליאתם רמז רבי חיים לשמש, והלה שלף גיליון נייר, קסת ודיו, ורבי חיים חתם עליו את שמו. מיד לאחר מכן אמר: ״ממנו תראו וכן תעשו, וכל אחד יחתום את שמו על הבקשה לחון את הבחור ולבטל את גזר דינו".

הזדרזו כולם לחתום על המכתב, אולם בינתיים החשיך היום וכמה מהמתפללים החלו לרטון: ״הרי כבר התקדש יום הכפורים״, אולם רבי חיים לא שעה לרינון, וגזר על הקהל כלו לחתום, ורק לאחר חתימתו של המתפלל האחרון, התיר להתחיל ׳כל נדרי׳.

(שבת טיש)

אמר ה"בן איש חי", אין לך אדם שאין לו שעה, אפילו הרשע הכי גדול יש לו הרהורי תשובה אמתיים. לכן גם העבריינים מתפללים עם הציבור. פעם אחת פגשו אנשים את הגאון רבי חיים חזקיהו מדיני זצ"ל בעל השדי חמד, הולך בדרך כחום היום,

שאלו אותו: "לאן פניו של רבינו מועדות"? השיב: "לקיים מצות ביקור חולים". שאלוהו: "מי הוא החולה?" נקב בשמו. נחרדו השואלים ואמרו: "הן עבריין הוא, אל ירבו כמותו בישראל". העיר להם רבי חזקיהו: "ראשית, נאמר שאפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון". ושנית, לא את החולה בלבד אנו הולכים לבקר אלא גם את השכינה, המרחפת על מיטת החולה… " חברו אליו האנשים והלכו עמו. כשראה אותם החולה, התאושש וישב על המיטה מפני הכבוד. לא עברו ימים מועטים והאיש התהלך ברחובות העיר, ומאז חזר בתשובה שלימה.

את החשיבות של החרטה מתאר המגיד מדובנא במשל נפלא:

רועה צאן אחד רעה את צאנו בכר המרעה, משהרגיש בעייפותו הניח את ראשו על מצע דשא ונרדם. הכבשים ניצלו את השעה הזו, פנו אנה ואנה עד שמצאו פרצה בגדר ונכנסו אל השדה הסמוכה, שם היה מרעה דשן וטוב יותר, ואכלו לתאבון, אך דא עקא היו אלה שדותיו של שר העיר, וכאשר ראו עבדיו כבשים זרות רועות בשדותיו – החרימו אותן והניחו אותן בין עדרי השר.

משהתעורר הרועה משנתו גילה לתדהמתו כי הכבשים נעלמו…. שאל וחקר את אשר ארע. וישב וחשב מה לעשות כדי לרצות את השר. שמע אותו רועה שכבר קרה מקרה כזה בעבר, ובעל הכבשים הגיש לשר שק סוכר והשר התרצה לו.

שמח אותו רועה והזדרז אף הוא להביא לשר שק סוכר. כשהגיע לבית השר, אמרו לו כי השר נסע ויחזור רק מחר. בלית ברירה, הניח את שק הסוכר בחדרו של השר על השולחן, לקח את כבשיו ויצא לו.

כשחזר השר ושמע את כל אשר קרה התרגז מאוד וחמתו בערה בו וביקש להביא את הרועה אליו מיד. הרועה הגיע כשהוא רועד כולו. מיד פתח השר בדבריו ושאלו: ”כיצד העזת להיכנס לביתי ולקחת הכבשים?“

”עשיתי כקודמי!“ ענה הרועה. ”שוטה שכמותך, וכי שק סוכר הנני צריך?! העיקר הם הבקשות והתחנונים שביקש קודמך, כששמעתי את תחנוניו וראיתי כיצד מתחרט הוא באמת, כי אז סלחתי לו.

כך הוא הנמשל: גם אנו, כשאנו שבים בתשובה ומכים על הלב כפי שעשו קודמינו, זו לא הדרך הנכונה, עלינו להתחנן ולבקש על נפשנו בלב שבור ונדכא, כי אז ימחל לנו ה‘ על חטאינו ויקבל את סליחתנו.

מקובל על הרה"צ רבי יעקב אביו של הרה"ק רבי אהרן הגדול מקארלין זי"ע, ששנים רבות היה חשוך בנים רח"ל, וזכה בבן כזה שהאיר את עיני העולם על ידי מעשה שהיה, במשך שנים רבות שימש רבי יעקב כשליח ציבור בביהמ"ד בימים הנוראים, שנה אחת בליל יום הקדוש ניגש כדרכו לתפילת 'כל נדרי' לפני התיבה, והאריך בתפילת הלחש של מעריב מעט יותר מהרגלו, דבר זה גרם לעורר כעסו של אחד העשירים שהיה מנכבדי הקהילה שנאלץ לחכות כל כך הרבה זמן על הש"ץ, ויהי כאשר פסע רבי יעקב את שלש הפסיעות בסיימו להתפלל, ניגש אליו

העשיר העונה עזות וחוצפה, וסטר לו על לחיו לעיני קהל ועדה, כשהוא נוזף בו בגאווה וכעס על שהקהל צריך לחכות כ"כ הרבה זמן, מיד רצו הקהל למחות באותו רשע אך רבי יעקב השתיק אותם, וכאילו לא ארע דבר התחיל לומר בנעימה את הפיוט 'יעלה תחנונינו מערב', וגם בסיום התפילה לא התייחס כלל לכל אותו המאורע, רק בירך את כל המתפללים בברכת 'גוט יום טוב' וחזר לביתו.

לאחר זמן מה בהיותו שוקד על תלמודו שמע דפיקות על הדלת, וכשפתח את הדלת עמד שם אחד מעשירי העיר, שביקש ממנו למכור לו את זכות הביזיונות שספג היום ברבים, אך רבי יעקב השיב בתום לב, שאינו יודע על מה הוא שח, כי כבר בתוך כדי דיבור סלח ומחל לאותו עשיר בלב שלם ובנפש חפצה, ואין לו עליו שום טינה והקפדה בלב ח"ו. בלילה ההוא חזה רבי יעקב מחזה אלוקים בחלומו, וגילו לו שבשכר וותרנותו יזכה להוליד בן שיאיר עיני ישראל בתורה, ואכן כעבור שנה נולד לו הרה"ק רבי אהרן הגדול זי"ע שהאיר את העולם בקדושתו.

(באר הפרשה)

הרה"ק רבי שלום שכנא מפרוהבישט זי"ע היה אומר (משמיע שלום) כי המהלך בדרכיו ונפל בבוץ, אם יתחיל מיד לנקות עצמו ואת בגדיו, לא די שלא ינקה בזה את בגדיו, אלא הבוץ יתפשט יותר על הבגד וילכלכנו יותר, ומה יעשה אדם זה – ימשיך בדרכו כלא היה, ולאחר זמן כשיתייבש הבוץ, אזי בגרירה אחת יתפורר כל הבוץ וייפול מבגדו ללא כל עמל ויזע. כיוצא בו מי שיתבוסס ב'סור מרע' ויחשוב הרבה מעברו שלא טוב היה, לא די שלא ינקה עצמו אלא מסוכן הוא להתלכלך יותר, ומהי תקנתו, לא יתייחס כלל לעברו – ולא יעסוק בסור מרע כלל, אלא ילך בדרכו בעסק התורה והמצוות כאילו לא אירע דבר, ובבוא הזמן 'כשיתייבש 'הבוץ, בגרירה אחת – בהרהור תשובה אחד כדבעי, ינקה וייפול כל הרע מאתו.

בסגנון זה אמר הגאון רבי גד'ל אייזנער זצוק"ל, במשל למי שנתלכלכו בגדיו ב'אפר' שריפה, שאם יתחיל לנקות עצמו על ידי שפשוף הבגד, אזי לא די שלא ינקה את עצמו אלא יטנפו בגדיו יותר, אל אכך יעשה – ינפח בפיו על האפר, ובנפיחה אחת יתפזר ויעוף כל האפר מבגדיו, ולדידן, המרגיש בנפשו כי נפשו נכתמה… לא יתמהמה ויתחיל לחשוב אודות עברו, כי נכשל בזה ובזה, ובמחשבות מעין זה.

אלא ינפח פעם אחת ברוח פיו על כל ה'עבר', ויראה בעיני רוחו איך שכל עברו כאפר שכבר התפזר לכל עבר, ומעתה יעבוד את בוראו ויעסוק בתורה ויראה כמי שנולד זה עתה.

(באר הפרשה)

אמר ה"ישמח משה" זצ"ל: אדם שנשפך לו מעט רוטב על מכנסיו והכתימם, לא יצא לרחוב לפני שינסה להעביר את הכתם במעט מים. ואם הוא יוזמן לאירוע מכובד הרי שהוא ישפשף את הבגד היטב, עד שהכתם כמעט ולא יראה. אך אם יוזמן לבית המלך, בעניין שעבורו הוא חיים או מוות – ודאי ימסור את הבגד

למכבסה מעולה, עד שלא יישאר רושם מהכתם כלל וזהו "לפני ה' – תטהרו!" יש לטהר את הלב מכל וכל, לפני שבאים אל המלך! אבל מי יכול להיטהר לחלוטין? איה המכבסה שתכבס כך את ליבנו? הרי לנו בשורה נפלאה: הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מוכן לטהרנו: "כי ביום הזה יכפר עליכם, לטהר אתכם מכל חטאותיכם" הוא עצמו מוכן לטהרנו, כדי שנוכל לבוא לפניו, להתייצב בפניו. הבה נעשה מאמץ לתיקון המעשים מצדנו, נמסור את ליבנו לבוראנו, והוא ברחמיו יטהרנו.

מעשה בכפרי אחד ששם פעמיו ללכת לעיר הגדלה. הלך והלך והדרך נראתה בעיניו מתמשכת עד אין סוף. פגש הכפרי באיכר שבא לקראתו. פנה אליו הכפרי שואל: אמור נא לי בעוד כמה זמן אגיע לעיר? איני יודע, השיב האיכר. המשיך הכפרי בדרכו והנה שומע הוא את קולו של האיכר: בעוד כשעה תגיע לעיר! תמה הכפרי: זאת מנין לך? והרי רק לפני רגע אמרת שאינך יודע. השיב לו האיכר: אכן כן, כאשר שאלת אותי מתי תגיע לעיר לא ידעתי מה הוא קצב הליכתך, מהירה או איטית, על כן השבתי שאיני יודע. אולם עכשיו כאשר ראיתי כיצד אתה צועד יכולתי להעריך כי בעוד שעה תגיע לעיר. כן הוא גם הנמשל. האדם שב בתשובה בראש השנה אלא שאז עדין קשה לאמוד את דרכו האם יתמיד במעשיו הטובים ולא ישוב לדרכו הרעה חלילה… על כן גזר הדין לא נחתם אלא לאחר עשרת ימי תשובה כאשר מגיע היום הקדוש, יום הכיפורים, וכבר נראה כי אדם זה יתמיד בהנהגותיו הטובות, על כן מן הראוי לחותמו לחיים טובים.

שואל הגאון הגדול מאוסטרובצה: מה התפלל אברהם אבינו בשעת העקידה שעל זה אנו מבקשים שמי שענה לו אז יענה לנו גם עכשיו? אומר האוסטרובצער: אמנם יתכן כי ידוע שאברהם אבינו היה מזהיר את בני דורו שימנעו מלעבוד עבודה זרה או להעביר באש את בניהם ובנותיהם למולך, כי בימיו היה פרוץ מאד העניין הזה. ועכשיו ציווהו ה' יתברך לשחוט את בנו. חשש אברהם שמא ילעגו לו האנשים באמרם הלא גם אתה שוחט את בנך לאלוקיך, וזה היה ניסיון העקידה. ועל זה התפלל אברהם אל ה' שלא יהיה לשחוק בפי הבריות. ואכן, שייכת פה הלשון מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה.

גמר חתימה טובה