דבר תורה לפרשת מצורע – מאת הרב איתי אליצור שליט"א

שתי צפורים

טהרת המצורע נעשית בשני שלבים. השלב השני דומה לקרבנות הזב והזבה: בסוף שבעת הימים בא המִטַּהֵר אל המשכן ומקריב את קרבנותיו. אך המיחד את טהרת המצורע הוא השלב הראשון. השלב הראשון נעשה מחוץ למחנה, המצורע מוכנס בחזרה אל המחנה באמצעות שתי צפורים, שאחת נשחטת ואחת משולחת, ויש בה שבע הזאות על המִטַּהֵר.

במדה מסוימת, מזכירות שתי הצפרים האלה את שני השעירים שנקרא עליהם בע"ה בפרשה הבאה. בשני המקרים מובא זוג, שבו אחד נשחט ואחד משתלח. גם במשנה אנו מוצאים דינים שונים המשותפים לשניהם. ואמנם יש הבדל בין הצפור המשולחת לחפשי לבין השעיר המושלך מן הצוק ונהרג. אך לשון התורה היא כמעט זהה בשניהם. בתורה לא נאמר שהשעיר מושלך מן הצוק. כתוב "ושלח את השעיר במדבר", בדומה ללשון פרשתנו "ושלח את הצפֹר החיה".

וגם את ההבדל שבכל זאת קים ביניהם להלכה, אפשר להסביר בקלות: הצפור אמורה לכפר על המצורע הנטהר, שעד עכשו היה טמא וישב מחוץ למחנה, וכעת היא תשולח מחוץ לעיר במקומו. השעיר מכפר על כל החוטאים ולכן ימות במקומם.

גם מהצפור השחוטה מזים שבע פעמים, וגם מדמו של השעיר שנשחט מזים שבע פעמים.

אלא שכאן אנו מגיעים אל ההבדל הגדול שבין שני הזוגות. שני השעירים עומדים בחצר אהל מועד, שניהם מזומנים להיות קרבן, ודמו של האחד מוזה עליהם שבע פעמים בתוך קדש הקדשים. לעמת זאת, שתי הצפרים אינן קרבן, הן נעשות מחוץ למחנה, והדם מוזה שבע פעמים על המצורע עצמו. כיון שממילא אף צפור לא נכנסת לפני ולפנים, אין צרך בגורל. ההבדל הגדול בין שני השעירים לבין שתי הצפרים הוא לא בזה המשולח, אלא בזה הנשחט.

שתי צפורים יש גם בטהרת בית מנוגע, וגם שם מתרחש אותו תהליך, והצפור משולחת אל מחוץ לעיר. למרות שהבית לא היה מחוץ למחנה. יש עוד הבדל בין טהרת אדם לטהרת בית: האדם המצורע יקריב את קרבנותיו במשכן כעבור שבוע, בבית באות שתי הצפורים בפני עצמן. לא יהיו קרבנות. אפשר לכפר בצפורים גם ללא קרבנות כלל.

צפורי המצורע אינן קרבות. יש עוד מקרים בתורה שבהם מכפרים בבהמה שאינה קרבן, זה אינו המקרה היחיד. גם במקרה של עגלה ערופה ממיתים בעל חיים במקום להמית את האיש החיב מיתה. כאשר אין ידנו מגעת לתפוש את הרוצח, אנו מכפרים על הארץ בעגלה, והיא אינה קרבן. גם פרה אדומה אינה קרבן והיא נעשית בחוץ, ואעפ"כ מזים מדמה. לא כל בהמה הבאה לכפרה היא קרבן. לפעמים התורה מצוה להרוג בעל חיים בחוץ, ולא להביאו כקרבן, וגם זה סוג של כפרה וטהרה.

אבל מה שאנחנו יכולים ללמוד מהשעירים על הצפורים ולהפך, הוא שיש מקרים שבהם אנו מביאים זוג בעלי חיים על דבר אחד, שניהם יחד חלק אחד, וכל אחד ממלא תפקיד אחר. מכאן אולי יכול גם האדם הצריך כפרה ללמוד שיש באישיותו כמה חלקים, ועליו לרומם את זה שצריך לרומם ולשלח את זה שצריך לשלח.

האזוב והאצבע

בד"כ בתורה לפני המלה "והזה" באה המלה "וטבל". המזה מזה באמצעות משהו שהוא טובל. כאשר מדובר בדם של קרבן, בד"כ ההזאה היא באצבעו. לכן נאמר לפני כן שהכהן טובל את אצבעו, ומזה. כאשר מדובר על דבר שאינו קרבן, שמזים אותו מחוץ למקדש, בד"כ ההזאה היא באזוב. בפרה אדֻמה הכהן מזה את דמה אל נכח פני אהל מועד באצבעו, אבל את האפר מזים על הנטהר באזוב. גם בפסח מצרים, שהוא אינו קרבן והוא נזבח ללא מזבח, נתינת הדם היא באזוב. הדם של הפסח, בדומה לאפר הפרה, מקדש את מי שהוא נִתן עליו. אלא שהפסח מקדש את העם לפי בתים, ואפר הפרה מקדש את היחידים.

גם את דם הצפור המטהרת את המצורע מזים בטבילת אזוב, אך לא רק אזוב. נאמר "אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים:  וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה". הכהן טובל יחד את ארבעתם, ומזה בהם על המִטהר שבע פעמים.

למה צריך להזות, יחד עם האזוב, גם בעץ הארז, שני התולעת והצפור החיה?

כשמצורע נטהר ביום הראשון, מחוץ למקדש, הזאתו היא באזוב יחד עם הצפור החיה, עץ הארז ושני התולעת. כשהמצורע נטהר במקדש ביום השמיני, הכהן נותן עליו באצבע. בפרה, כאשר הכהן מזה ממנה אל נכח פני אהל מועד, הוא מזה באצבע, כאשר מזים על המִטָּהֵר, מזים עליו באזוב. עץ הארז ושני התולעת מושלכים אל תוך השרפה, ולכן האפר המוזה כולל גם אותם.

במצורע, כאשר משלחים את הצפור החיה אל מחוץ לעיר במקום המצורע, היא משולחת עם דם הצפור השחוטה. גם הצפור היוצאת מחוץ לעיר במקום המצורע, צריכה לטבול בדם הצפור השחוטה. גם היא חלק מהאדם המסומן ע"י הצפור השחוטה, מתוך כך היא יכולה להיות משולחת במקומו אל מחוץ לעיר. (בפרשה הבאה נקרא על זוג דומה מאד לשתי הצפורים: שני השעירים שאחד מהם מכפר בפנים ומוזה באצבע, והשני משולח הרחק החוצה עם כל עוונות בני ישראל, ונסקל במקומם).

למדנו אפוא, שיש לטהרה שני שלבים. במצורע הם באים לידי בטוי כל אחד בנפרד. יש שלב חיצוני, מי ששֻלח אל מחוץ למחנה חוזר אליו ע"י שחיטת עוף שאינו קרבן, והזאת דמו באזוב על המִטהר. המִטהר מתקבל בחזרה אל מחנה ישראל ומתקדש בקדושתם. הוא מגלח את שערו ומכבס את בגדיו, נפטר ממלויו בעולם הטומאה, ומתחיל את חייו מחדש כיהודי. אבל יש שלב נוסף: טהרה פנימית. הכנסת אדם וקבלתו מחדש לפני השכינה. עליו מזים דם של קרבן, דם פנימי, מקדשים אותו כמו שמקדשים את הכהנים, בדם ובשמן שלפני ה'. דבר דומה יש בקדוש הלויים, שתחילה הזו עליהם מי חטאת (ומסתבר שבאזוב), והם גלחו את שערם וכבסו בגדיהם, ואח"כ זרקו עליהם במשכן דם פרים.

זה הסדר גם בפסח מצרים. משה מבקש לזבוח לה' במקום שבו הוא נגלה. פרעה לא אִפשר את זה, וביום החג היו ישראל במצרים. הם הִזו על בתיהם באזוב דם של זבח שאינו קרבן, שדמו לא נזרק על המזבח. בכך הם סִמנו את עצמם והבדילו את עצמם מהמצרים. זבחו את אלהי מצרים לעיניהם. זה שלב ראשון בקִדוש עם ישראל.  שלב של נתינת דם על ישראל (או במקרה זה: על בתי ישראל, הפסח מקדש את בתי ישראל). בדומה למצורע שדם הצפור מקדש אותו. כאמור, שלב ראשון בקדוש ישראל. אבל יש שלב שני: זריקת הדם על ישראל. מתי התרחש השלב השני בפסח? אפשר להשיב שתי תשובות לשאלה זו. אפשר להשיב שהשלב השני הוא הפסח שעשו ישראל בשנה השנית בהר סיני. ה' שלח את משה להביא את ישראל לעשות את הפסח בהר סיני. כיון שהגיע זמן הפסח ובני ישראל עוד במצרים, סברו הכל שמשה קבל את הצעת הפשרה של פרעה לזבוח בארץ, לכן הכל הסכימו לעשות כן. כך התקימו שתי מטרות: גם ישראל זבחו את אלהי מצרים לעיניהם, וגם יצאו ממצרים. כל מי שנרגע ושמח שאפשר לשבת במצרים על סיר הבשר ולומר בגעגועים שאנו מתגעגעים לארץ ישראל ורוצים לשוב אליה, גורש בחצי הלילה מביתו. לכן נשארו בני ישראל בהר סיני עד החדש השני בשנה השנית. עד שכל ישראל, כולל הטמאים, עשו את הפסח בהר סיני.

אבל אפשר להשיב תשובה שניה. השלב השני של הפסח הוא הפרים שהקריבו ישראל בהר סיני. הם ממש מקבילים לשלב השני של המצורע. דמם נזרק על המזבח ועל בני ישראל. (ומדרשים רבים אמרו שהם היו חגיגה. נחלקו על העולה. זאת מהותה של חגיגה).

לפי זה אפשר להשיב תשובה לשאלה שהטרידה את חכמי ישראל מאז ימי התנאים: למה נאמר וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר, והלא אין הפסח בא אלא מן הצאן? התשובה שהשיבו התנאים היא צאן לפסח ובקר לחגיגה. לפי דברינו אפשר שהצאן והבקר, כולל חגיגת ארבעה עשר, מיצגים את שני השלבים של הקדשת ישראל וקדושם. הצאן הוא כנגד פסח מצרים שאינו קרבן, והוא המציין את ישראל. הבקר לחגיגה הוא זכר לפרי השלמים שהקריבו ישראל בהר סיני, שהם השלב השני של הפסח.

לפי זה אפשר להשיב תשובה שלישית לשאלה ששאלנו. השלב השני של הפסח הוא שלב מתמשך, המתחדש מדי שנה בקרבן הפסח הקרב לפני ה', שמי שלא עושה אותו הבדיל את עצמו מעדת ישראל. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעקר.

על הקרבן הקרב מדי שנה, לדורי דורות, אנו אומרים שבעבורו עשה ה' לנו בצאתנו ממצרים. ה' הוציאנו ממצרים כדי שנהיה לו לעם.