"ומְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ" (בראשית כ"ז, כ"ט)

כשביקר הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל בצרפת, התבקש לשאת דברים בבית ספר יהודי, תיכון דתי, שרמת לימודי הקודש בו היתה בסיסית, בלשון מעודנת. הוא דיבר בלשון הקודש ודבריו תורגמו לקהל..

פתח רבינו ואמר: "ההלכה קובעת, שאדם חשוב שראה אבידה שאין כבודו לטפל בה, ראה תרנגולת שועטת ברחוב – פטור ממצות השבת אבידה. במה דברים אמורים, כשהתעלם ממנה כליל. אבל אם הניף עליה מקלו להחזירה, כיון שהתחיל במצוה, נתחייב להחזירה לבית בעליה" (בבא מציעא ל ע"ב). היתה זו גמרא אותה למדו וידעו. לכן בחר בה.

השיך הרב בדבריו: אמור מעתה, התורה בצרפת, בבחינת "אבידה" היא, ורבים כל כך מתעלמים ומתנכרים. אתם נגעתם בה, ולו בקצה המטה – מוטלת עליכם החובה להמשיך ולהשתלם, ולקנות בה ידיעה מקיפה!"

כמה נפלא!

אחד השומעים קם ועשה מעשה.

עלה לארץ ישראל ללמוד תורה מפי רבינו. להשתלם במחיצתו. רבינו העריך זאת וקרבו מאוד. למרות שהיה אשכנזי במוצאו, התקבל הבחור לישיבת "פורת יוסף" ויצק מים על ידי רבינו, שאמר לו בבדיחות הדעת: "בידי להקנות לך את שיטת העיון הספרדית, אבל לעולם לא תוכל להכין קפה כספרדי"…לימים נמנה על באי ביתו, ונוכח בישועות הרבות מספור. יום אחד פנה אל רבינו: "יש לי שאלה. האם יורשה לי לשאול?" ענה רבינו: "ודאי, תשאל, אבל זה לא מחייב אותי לענות"…

פתח הבחור והזכיר דברי הגמרא (בברכות לד ע"ב) בבנו של רבן יוחנן בן זכאי, נשיא ישראל, שחלה. ביקש מתלמידו רבי חנינא בן דוסא שיבקש עליו רחמים, והבריא. שאלה אשתו: וכי חנינא גדול ממך, אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני כשר לפני המלך. פירש רש"י, שהעבד מצוי תדיר אצל המלך. וביאר מהרש"א, שרבי חנינא היה רגיל בתפילה תדיר, אבל רבן יוחנן בן זכאי עסק בלימוד התלמידים ובעסקי הכלל והיה אב בית דין, ולא היה לו פנאי להרבות כך בתפילה. ורבינו יוסף חיים זצ"ל הוסיף, שרבי חנינא – שגורים היו בפיו ובכוונות ליבו ומחשבתו הייחודים הנצרכים, שהיה רגיל בהם, ולרבן יוחנן היה פחות פנאי לכוון כך מרוב עסקיו בזיכוי הרבים, מהיותו שר לפני המלך.

ומכאן, לשאלה: יש צדיקים מקובלים וקדושים שרוב עסקם בכוונות ובייחודים, והרי הם כעבדים לפני המלך, ואין פלא שתפילותיהם וברכותיהם עושות פרי. אבל רבינו, הרי הוא שר לפני המלך. בהרבצת תורה עד כלות, בפסיקת הלכות, במושב בית הדין, בצרכי הציבור, הכלל והפרט. והנה ברכותיו ותפילותיו עושות פירות כעבד לפני המלך, וזכה לשני הכתרים!

חייך רבינו: "ההנחה שגויה. נשמט בסיס, ונפל הבניין… הנחת שברכותי מתקיימות, והתעוררה קושיה… האמן לי, אילו הייתי מאמין שברכותי אכן מתקיימות, הייתי מביא כסא ויושב בקרן הרחובות הסואנת ביותר בירושלים, ומברך כל היום את כל העוברים והשבים"…

התלמיד לא השתכנע: "אני מדבר על עובדות: פלוני היה חולה, ונרפא בברכתו. לפלוני לא היו ילדים, ונושע בברכתו. פלוני עמד בפני דין קשה, וזוכה"…

התרצה רבינו: "הנני אומר לך, איני כעבד לפני המלך, איני מכוון כוונות וייחודים. יש לי לתלות בדבר אחד: מזה ארבעים שנה אני עמל לקנות בשלימות מידת אהבת ישראל, לאהוב כל יהודי כאילו היה בני. ארבעים שנה עמל אני לקיים מצות 'ואהבת לרעך כמוך' ממש, שארגיש צרת הזולת כצערי. יהודי מתייסר בצרה, משפטי ה' אמת וחשבונות שמים מי ידע, אבל אותו יהודי בא לפני ומשיח צערו, ומצוקתו נוגעת ללבי ומצערת עד דכדוכה של נפש. ואומרים במרום: על פלוני קצבנו ייסורים, אך על הרב אבא שאול לא נגזרו"…

"תאהב כל יהודי בלב ונפש, ותברך גם אתה"…

לרבינו היה שיעור קבוע שמסר בשבת. בשיעור השתתפו אברכים מופלגי תורה, מורי הוראה ופוסקי הלכה, לצד יהודים מן השורה, שוחרי תורה, וצמאי דעת. גם בעת חוליו ומוגבלותו הגופנית לא ויתר רבינו על זיכוי הרבים ומסר את שיעורו במאמץ אדיר. לאחר השיעור סבוהו כדבורים, הקשו בנושאים שהועלו ושאלו בנושאים אחרים, ביקשו הבהרות והרחבות. בדרך כלל נענה ברצון ובשמחה, באורך רוח ובחיבה.

באחת השבתות מסר את השיעור במאמץ רב מכפי כוחו. הרב סיים את השיעור בתשישות  מוחלטת, וביקש שהיום לא יפנו בשאלות, כי אין בו כח לענות. הקיפוהו התלמידים בהערצה, בדומיה ובהדרת כבוד. יהודי אחד פילס דרך, ואמר: "אין לי קושיה, אני מבקש רק ברכה!"

השיבו באפיסת כוחות: "האמן לי, אין לי כח אפילו לברך", ופטרו בברכה קצרה. והנה, יהודי נוסף מפלס לו דרך, משמיע שם של חולה הזקוק לרפואה. אחד מנאמני ביתו של רבינו נחרץ לחסום בעדו, והלה מתאמץ לפלס לעצמו דרך. "הנח לו", הפטיר רבינו בלחישה רפה. הציע המלווה בצחוק: "יברכני כבודו שברכותי יתקבלו במרום – ואברך במקום כבודו, ולא יתעייף"…

פני רבינו הרצינו, וענה: "תאהב כל יהודי בלב ונפש, גם אתה תוכל לברך"… הוי אומר: אם יזכה ותהיה לו אהבת ישראל אמיתית כשל רבינו, יפעלו ברכותיו גם מבלי שיתברך. ואם לאו, לא תעזור ברכתו…

(מתוך רבינו האור לציון) באדיבות דרשו