לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום ראשון י"ז אדר ב' תשפ"ב

מסכת יבמות דף י"ג

דף י"ג – ע"א

המקור שצרות צרותיהן של ערוה פטורות מן החליצה ומן היבום: לרב יהודה – שנאמר 'לצרור' ולא כתיב 'לצור', לרב אשי – נלמד מסברא, שכשם שצרה אסורה משום שעומדת במקום ערוה כך גם צרת צרה עומדת במקום ערוה (שהרי הצרה אסורה עליו באיסור אשת אח).

מתו או נתגרשו העריות – הצרות מותרות, לרבי ירמיה – לתנא דידן אפילו כנס הצרה ואחר כך גירש הערוה, כיון שבשעת מיתה לאו צרת ערוה היא, שסבר מיתה מפלת, לתנא במשנה להלן דווקא אם גירשה קודם שכנס הצרה, אבל אם נעשית צרת ערוה שעה אחת אסורה עולמית, שסבר נשואין הראשונים מפילים. לרבא – שני המשניות נאמרו בתנא אחד, וזו ואין צריך לומר זו קתני.

כל ערוה שיכולה למאן ולא מיאנה, ומת בעלה, צרתה חולצת ולא מתייבמת, ולא מהני אם תמאן ביבם, לרב אושעיא – משום שרק אם עשה בה מאמר יכולה למאן ולהפקיע את המאמר אך חזרה לזיקה וחולצת, שאינה ממאנת לזיקתו לעקור נישואין ראשונים ולהפקיע זיקת יבום ולצאת בלי חליצה, ולכן גם צרתה אסורה. ואף אם נחלוק על רב אושעיא מכל מקום צרת ערוה בוודאי אסורה אף אם תמאן הערוה ביבם, שגזרו חכמים שלא יועיל המיאון להתיר הצרה ליבם, שלא יבואו לזלזל בצרת ערוה ולהתירה גם בלא מיאון הערוה (וכפי שמצינו לענין כלתו).

משנה . שש עריות שהם חמורות מט"ו העריות (מתניתין דף ב'.) צרותיהן מותרות, מפני שאינם יכולות להינשא לאחיו מאביו. ואלו הן: אמו, אשת אביו, אחות אביו, אחותו מאביו, אשת אחי אביו, אשת אחיו מאביו. ואם נישאו לאחרים שהם נכרים אצלו ומתו בעליהם, צרותיהן מותרות לו, שאין צרת ערוה אסורה אלא כשנפלה הערוה לפניו ליבום, שכיון שפטרה לצרתה מיבום עומדת הצרה באיסור אשת אח.

איסור צרת ערוה ליבם היינו רק לשיטת בית הלל, אבל בית שמאי מתירים. ולכן אם חלצה הצרה – לבית שמאי מהני החליצה לאוסרה לכהונה, ולבית הלל כיון שאינו צריך חליצה אין החליצה פוסלה לכהונה, וכן אם נתייבמה הצרה – לבית שמאי כשרה לכהונה, ולבית הלל כיון שנבעלה לאסור לה נפסלה לכהונה. אך אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירים אלו פוסלים ואלו מכשירים לא נמנעו לישא נשים זה משל זה (שהודיעום אם אסורה לשיטתם).

דף י"ג – ע"ב

אף שנחלקו בית שמאי ובית הלל בדיני טומאות – לא נמנעו מלהשאיל כליהם אלו לאלו לצורך טהרות (שהודיעום אם טמא לשיטתם).

מקורם של בית שמאי להתיר צרת ערוה: לרבי שמעון בן פזי – שנאמר 'לא תהיה אשת המת החוצה' מכלל שיש פנימית (קרובה), ואעפ"כ אמר רחמנא לחיצונית (הצרה שהיא נכרית לו) 'לא תהיה החוצה'. ולבית הלל 'החוצה' לרבות ארוסה לחיוב יבום, ובית שמאי מרבה ארוסה מ'ה' 'החוצה', ובית הלל אין דורשים ה'. לרבא – טעמם של בית שמאי, שאין איסור חל על איסור, ולכן אם נשא המת אשה, ואחר כן נשא אחיו אחותה, לא אתי איסור אחות אשתו וחייל האיסור אשת אח, ולא הוי צרת ערוה, ואם נשא חי ואחר כך נשא מת אחותה, לא אתי איסור אשת אח וחייל האיסור של אחות אשתו והרי היא כנכרית אצלו, וכן כל העריות, כגון בתו שחל עליה איסור בתו קודם שנעשית אשת אחיו.

לרב יהודה בשם רב אין קידושין תופסים ביבמה שלא חלצה, אף על גב שחייבי לאוין בעלמא תופס בהם קידושין, שנאמר 'לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר'.

לרבי יוחנן בן נורי כיון שנחלקו בית שמאי ובית הלל בדין צרת ערוה, יש לתקן שיהיו חולצות וינשאו לשוק גם לבית שמאי, אך יפסלו לכהונה כיון שחייבות חליצה, ולפיכך שנה התנא במתניתין שלבית הלל אם נחלצו כשרות כהונה, להוציא מדברי רבי יוחנן בן נורי.

'לא תתגודדו' – אם רק לאסור חבורה על מת היה לו לומר 'לא תגודדו', אלא בא גם לאסור עשיית חבורות חבורות, שנראה כנוהגים שתי תורות, ולא בא רק לאסור אגודות אגודות ולא חבורה על מת – שאם כך הוי ליה לכתוב 'לא תגודו'.

מגילה נקראת לכפרים ביום הכניסה, ועיירות גדולות בארבעה עשר ומוקפות חומה בחמישה עשר, והקשה ריש לקיש מדוע אין בזה משום איסור אגודות אגודות, שהרי בני י"ד אינם יכולים לקרות בט"ו, וכן להיפך.

מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושים, ומקום שנהגו שלא לעשות אין עושים. מלאכה בליל בדיקת חמץ – בית שמאי אוסרים במלאכה ובית הלל מתירים. ואף שיש שעושים כבית שמאי ויש שעושים כבית הלל אין כאן אגודות אגודות – שהרואה מי שאינו עושה מלאכה אומר שאין לו מלאכה.

***************

יום שני י"ח אדר ב' תשפ"ב

מסכת יבמות דף י"ד

דף י"ד – ע"א

נחלקו רב ושמואל אם עשו בית שמאי כדבריהם להתיר הצרות לאחים, ושני דרכים במחלוקתם: א. קודם שיצאה בת קול שהלכה כבית הלל, מ"ד דלא עשו – שבית הלל הרוב, ולמ"ד עשו – הולכים אחר הרוב רק כשהם שוים בחכמה, מה שאין כן בית שמאי  שמחודדים טפי.  ב. אחר שיצאה בת קול, מ"ד עשו – רבי יהושע היא הסובר שאין משגיחים בבת קול.

למ"ד עשו בית שמאי כדבריהם אין בזה משום לא תתגודדו – לאביי משום שהיינו דווקא שתי בתי דינים בעיר אחת, הללו מורים כבית שמאי והללו כבית הלל, מה שאין כן שתי  בתי דינים בשתי עיירות. לרבא – משום שהיינו דווקא בית דין בעיר אחד חצי מורים כבית שמאי וחצי כבית הלל, אבל שתי בתי דינים בעיר אחת אין בזה משום לא תתגודדו.

במקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים בשבת לעשות פחמים כדי לעשות ברזל לאיזמל של מילה שזמנה בשבת, שסובר שמכשירי מצוה דוחים שבת כמצווה עצמה, אבל במקומו של רבי עקיבא נהגו כמותו לאיסור, שסובר שכל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת. ואין בזה משום 'לא תתגודדו' משום שהם מקומות אחרים, ואין אומרים שמשום חומרת שבת הרי זה כמקום אחד.

במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב, שהיה דורש 'בחלב אמו' – מי שיש לו חלב אם.

במקומו של רבי יהושע בן לוי היה רב אבהו מטלטל נר שכבה, שסובר כרבי שמעון שלית ליה מוקצה, וכן סובר רבי אבהו, ואף על פי כן במקומו של רבי יוחנן לא טלטל משום כבודו דרבי יוחנן, הסובר כרבי יהודה במוקצה אפילו שלא מחמת איסור, וגם הודיע למשמש שלא יטלטל שם.

כל הטהרות והטומאות שנחלקו בהם בית שמאי ובית הלל לא נמנעו מהשאלת כליהם זה לזה, שהיו מודיעים זה לזה אם הכלים טמאים לשיטתם.

לא נמנעו בית שמאי ובית הלל  מלישא נשים אלו מאלו, ולמ"ד לא עשו בית שמאי כדבריהם ניחא, ולמ"ד עשו כדבריהם הגם שלפי בית הלל צרות ערוה לאחים הם חייבי כריתות ובניהם ממזרים, בית שמאי היו מודיעים לבית הלל שמשפחה זו היא מצרת ערוה שנתייבמה, ופירשו, ולא שתקו בית שמאי מלהודיע וסמכו שכניסת צרה יש לו קול.

דף י"ד – ע"ב

סאיסור ערוה וענוש כרת, ושלא כרבי עקיבא הסובר שיש ממזר מחייבי לאוין, ולכן לבית הלל שהצרות נישאות לשוק בלי חליצה אף לשיטת בית שמאי אין בניהם ממזרים, כיון שאינם אלא באיסור לאו.

אף שנחלקו בית שמאי ובית הלל: בצרות, באחיות, בגט ישן, ובספק אשת איש (במגרש על תנאי ונתייחד עמה באותם הימים שעדיין לא נתקיים התנאי), ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק, ובשיעור כסף קידושין – לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל (חוץ מצרת ערוה עצמה שהיו נמנעים מלישא אותה בלא חליצה), ולא בית הלל מבית שמאי (כל שלא הודיעו להם שהם מאלו שהם אוסרים), ללמדך שחיבה וריעות נהגו זה בזה, לקיים מה שנאמר 'האמת והשלום אהבו'.

***************