האמת על היגוי הנכון של תנועת הקמץ

מאת אליהו גמליאלי – מאת אליהו גמליאלי – חוקר ומח”ס הדקדוק העברי –  “חקרי לשון”, “מענה לשון” , “אמרי לשון” 

מן התימנים אין אנו מבקשים ראיה, כיוון שאצל כולם, כולל כולם, היגוי הקמץ הוא בקמיצת הפה, וגם אצל כמה עדות אחרות היגויו בקמיצת הפה, כגון האשכנזים, ההודים ועוד אחרים, אלא שאצלהם אין עקביות כמו אצל עדת תימן. ואם כן, הבירור המתבקש הוא אצל הספרדים, שהוגים את הקמץ כפתח, והאם הם יכולים לתלות את הדבר במסורת, והבה נבדוק זאת.

ידוע שלניקוד (מלבד השוואים והחטפים) קוראים בשם תנועות. ומדוע? על שם שתנועות הפה שונות אחת מן השנייה בעת היגוי כל תנועה.

צורת הפתח היא קו מאוזן מתחת לאות – ַ, ומדוע? לפי שהיא באה להורות על מראה התנועה של הפה בעת היגויה – פתיחת הפה לרוחב. לא כן, צורת הקמץ ָ, שונה מצורת הפתח, ומדוע? לומר לך שמראה התנועה של הפה בעת היגויו שונה ממראה התנועה של הפה בעת היגוי הפתח. שאם היגוי הפתח והקמץ שווה, מדוע שונים הם בצורתם? היה אפשר להסתפק בצורה אחת להורות על שני ההגאים, או ַ לשני ההגאים או ָ לשני ההגאים. ואם אין הדבר כן, על כרחנו לומר שצורתן השונה באה להורות על ההיגוי השונה אחד מן השני – שהפתח מורה על פתיחת הפה לרוחב בעת ההיגוי, ואילו קמץ מורה על קמיצת (סגירת) הפה בעת היגויו. כלומר, פתיחת הפה לרוחב והנמכת הסנטר כלפי מטה, כצורת הקמץ. והדברים פשוטים למבין.

והא לך עדות מכמה מדקדקים ראשונים ואחרונים הסוברין כן:

הראב"ע בספרו 'צחות' (ג ע"ב) כותב: "ודע כי תנועת קמץ גדול מורכבת מחולם ומפתח גדול על כן היא צורתו כצורת שניהם (דהיינו, צורת הקמץ היא קו מאונך כפתח ונקודת החולם מתחתיו), כי נקמץ מהם, וגם הפה נקמץ בקריאתו. ואיננו פתוח כפתח גדול כאשר אנחנו קורין אותו במקומות האלה. רק אנשי טבריה, חכמי מצרים ואפריק"א יודעים לקרוא הקמץ הגדול" (נראה שלא שמע את התימנים).

הבלמשי בספרו 'מקנה אברהם' (עמוד 30) כותב: "הקמץ הגדול בתנועתו, בראשונה פותח הפה במקצת כמו הפתח, וקומץ אותה במילואה כמו החולם".

הרמ"ל בספרו 'לויית חן' (כא ע"א) כותב: הקמץ הוא קו תחת האות ונקודה תחתיו, ותנועתו מורכבת מחולם ומפתח. על כן צורתו כצורת שניהם. וקראוהו קמץ גדול, בעבור שנקמץ הפה בקריאתו, אבל אין קורא אותו כראוי רק האשכנזים" (נראה שגם הוא לא שמע את התימנים).

הארקוולנטי בספרו 'ערוגת הבושם' (ט ע"ב) כותב: "ובכן, הקמץ נקרא בקמיצת הפה, לא בפתיחתו בהחלט כמו הפתח".

הנה לנו עדות מגדולי הראשונים והאחרונים, ספרדים ואשכנזים, שמעידים כי קריאת הקמץ בקמיצת הפה ולא בפתיחתו כמו הפתח.

העולה מכל האמור, שגם הספרדים נמצאים בבעיה לא פשוטה, אלא שעצלותם בעניין היא הגורמת לשיבוש בהיגוים. ושמתי לב שהם משקיעים הרבה זמן בכדי לחפש להם ראיות כדי להצדיק את היגוים. אך עליהם לידע, שאם את הזמן הזה היו משקיעים בלעבוד על עצמם להגות נכון, הם היו יותר רגועים שאכן הם הוגים נכון, ושמאחריהם עומדים עמודי התווך בעניין.

 

כללו של דבר, תלוי מיהו הקורא. אם הקורא אינו מבין את העניין המהותי שבדבר, כרוב העם, יש ללמד עליו זכות ולומר שהוא בבחינת 'ודילוגו עלי אהבה'. אך אם הקורא די חכם להבין את העניין ואת החומרה שבדבר, הוא אינו בכלל 'ודילוגו' אלא 'וסילופו'. מה גם, שאחד כזה שבדרך כלל יודע להבחין אצל אחרים בשיבושם, חלה עליו חובה להיזהר מן השיבוש, והוא אינו יכול לתלות את הדבר במסורת אבות, כיוון שכל מנהג שיסודו בטעות, אינו מנהג, וכדברי הרמח"ל והרא"ש.