תמונה - AI
היהודי הישיר מבט מול הגר"י ניימן וענה: "יסלח לי כבודו, כבר עברתי 63 פעמים את חודש אלול והימים הנוראים, ומעולם לא היה לי על מה לחזור בתשובה! חוץ מזה אני כבר מוכן לר"ה, קניתי את כל סוגי התפוחים: 'יהונתן', 'אלכסנדר' ו'סמט', והשנה גם קניתי ראש כבש במקום דג…"
מה משותף לבעל הבית מפתח תקוה שלא מצא על מה לחזור בתשובה, ולקשיש מתל אביב שהיה מסוגל לגור 30 שנה בתוך מזבלה ציבורית? – (באדיבות "דרשו")
מדי שנה בימים אלו מדברים ומספרים רבות על הרגשת ה'אלול' וחרדת הדין בדורות עברו, על האווירה המיוחדת והרצינית ששררה אפילו אצל היהודים הפשוטים, שהיום חסרנו כל אלה. האם הנסיגה בעניין זה היא רק בגלל כהות רגשות הנובעת מירידת הדורות? מעשה מעניין ומאלף במיוחד מצאנו בספר 'להתעדן באהבתך', המגלה זווית נוספת כיצד להסתכל על הדברים.
היה זה באחת השנים, בראש חודש אלול. ראש ישיבת 'אור ישראל' הגה"צ רבי יעקב ניימן זצ"ל ניגש ליהודי אחד מבעלי הבתים של פתח תקוה, ואמר לו: "ר' משה, יודע אתה שהיום ראש חודש אלול, עוד מעט מגיע ראש השנה הוא יום המשפט שבו כל בני אדם עוברים לפניו כבני מרון… הבה ונחזור בתשובה!"
היהודי הישיר מבט מול הגר"י וענה: "יסלח לי כבודו, אך בימי חיי כבר עברתי ששים ושלוש פעמים את חודש אלול, ששים ושלושה ימי ראש השנה, וששים ושלושה ימי כיפור – ומעולם! מעולם לא היה לי על מה לחזור בתשובה! אני – אינני חוטא!!! חוץ מזה אני מוכן קומפלט לר"ה, קניתי את כל סוגי התפוחים: 'יהונתן', 'אלכסנדר' ו'סמט', וגם השנה קניתי ראש של כבש במקום דג…"
ר' יעקב הבין עם מי יש לו עסק… ולא חפץ לדבר על לבו של שוטה זה, כי ידע שלא יצליח עמו, אבל בהיכל הישיבה יכול הוא לזעוק… וכך עשה.
בשיעור הפתיחה עלה אל הבמה בישיבה, ומנהמת לבו זעק: "רבינו נסים גאון בווידויו מתוודה ואומר: רבונו של עולם, אם אעמוד לפרט את חטאיי יכלה הזמן והם לא יכלו. רבנו נסים גאון – קודש הקדשים שאיננו יכולים להבין בקצה קצה השגתו במצוה קלה, והוא אומר שאם ירצה לפרט את חטאיו, יכלה הזמן והם לא יכלו! והוא, ה'בעל בית' הזה, שבקושי תורם שעה ביום לעולמו הרוחני, אומר בבטחון שששים ושלוש שנה לא עשה שום חטא! והוא מתכון ברצינות, היתכן???"
ר' יעקב ענה על כך תשובה פשוטה וברורה, אך נקדימה במעשה שסיפר הרב יחזקאל יונגרייס שליט"א. לפני למעלה מעשרים שנה הופיעה בעיתון כתבה על מבצע שערכה עיריית תל אביב, בו מבקשת היא לפנות גרוטאות ישנות שנאספו בחצרות הבתים. אחת החצרות היתה מרווחת במיוחד ושייכת לזקן מתושבי העיר, שעיסוקו היומיומי במשך עשרות שנים היה 'צבירת גרוטאות'… היהודי היה רוכב על תלת אופן במשך כל שעות היממה, נובר בכל פח אשפה מזדמן, מחטט בערמות פסולת, מחפש ומחפש עד שהיה מוצא את הגרוטאה החביבה עליו, מעלה אותה על עגלתו, ודוהר לחצרו על מנת לשמרה שם. כך במשך שלושים שנות עמל ויגיעה, צבר בחצרו ערמת גרוטאות נכבדה, שגבהה הגיע קרוב לשלוש קומות בנין ברדיוס של שלוש מאות מטרים! לצורך פינוי החצר הזו נזקקה העיריה ליותר ממאה וחמשים משאיות אשפה!
בכתבה בעיתון סופר, שכאשר קיבל הקשיש את המכתב המודיע על הפינוי המיוחל, הכריז בפני כל אוזן קשובה כי הוא לא יתן לגעת אפילו בפריט אחד, ולא ינשלו אותו מרכושו… בתחילה הוא אכן ניסה למנוע את הפינוי בצו בית משפט, אבל הפסיד במשפט. וכשבאו לפנות את השטח, הוא עצר את הפועלים בגופו ממש, רקע בידיו וברגליו וניסה לחסום את כניסת המשאיות, עד שעצרה אותו העיריה בצו בית המשפט, כי לא יכלה לעמוד בפני התנגדותו העזה…
בסופו של דבר הוכתר המבצע בהצלחה והחצר פונתה לחלוטין. היא שינתה את פניה לבלי הכר, שכן תחת האנדרלמוסיה ששררה במקום שלחה העיריה פועלים של מחלקת הנטיעות והם השקיעו רבות כדי להפוך את החצר לפינת חמד: מדשאה ירוקה רחבת ידיים החלה לצמוח, ולצידה פרחי נוי ועצים נאים. מערכת השקיה אוטומטית פעלה אחת ליומיים והפיחה בצמחיה רוח חיים, גם ספסלי ישיבה נוחים הותקנו בחצר לרווחת הקשיש, ולמקום היתה עדנה.
כעבור מספר חודשים החליט אחד מכתבי העיתון לחזור אל אותו זקן ולבדוק מה מעשהו בתנאי החיים החדשים… הוא התקרב אל החצר ומה רואות עיניו? הקשיש יושב בגינתו הנהדרת, ומתענג על יופיה והדרה. הוא ניגש אליו בעדינות וביקש לשמוע ממנו איך הוא מרגיש היום במקום, והזקן עונה לו בחיוך רחב: "מה אומר לך… יש חיים לאחר המוות! אחרי שלושים שנה שמחתי לגלות שהשמש זורחת החל מחמש בבוקר ולא רק מהשעה עשר, עד היום הגרוטאות כסו לי את אור השמש עד השעה עשר… ועוד יותר, במשך שלושים שנה סבלתי מקוצר נשימה, כי כמויות האבק כאן היו נוראיות, נחשים ועכברושים היו אורחי הקבועים… ויתושים ופרעושים מלאו את ביתי לאלפיהם. עכשיו, כבר אינני סובל מקוצר נשימה, ונחשים ועכברים אינם עוד. האויר הצח ממלא את הריאות, והבריאות שלי טובה יותר… בקיצור, ביום אחד הפכתי צעיר בשלושים שנה…"
נשאל נא את עצמנו, איפה היה הזקן הזה שלושים שנה? הוא לא ראה שחצרו רוחשת עכברים ונחשים? הוא לא שם לב שביתו שורץ מעופפים? איך הוא לא הרגיש שהוא חי במזבלה צבורית?! התשובה פשוטה ביותר: "מי שחי באשפה אינו מרגיש!!!". עומד איש תברואה מאחורי משאית מלאה בזבל, נושם עמוק מלא ראותיו אשפה מצחינה, ובטוח שאין עוד אויר צח שכזה… וכולו מתענג בקראו "מי זקוק לבשמים מלאכותיים כשיש ריח טבעי של הבריאה…"
את זאת זעק ר' יעקב נימן וקרא: "כשהיצר הרע חי עם האדם, הוא לא אורח שלו – אלא הופך להיות הוא בעצמו! ולכן האדם לא חש כלל שיש עמו יצר הרע! הוא שקוע כל כולו ביצריו כטובל בהררי זבל מצחין וכבר אינו מרגיש במחנק הנורא! נתאר לעצמנו שתי נשים מסבות יחד באולם לסעודת חתונה. שתיהן לובשות בגדים הדורים ומושקעים. והנה חולף על פניהן המלצר ובידיו מגש מלא בתפודים אפויים טבולים ברוטב שומני כתום… ולפתע, מחליק המגש מידיו ותכולתו נתזת על בגדיהן… האחת מקנחת את הכתמים במפית, ואומרת 'לא נורא'… אבל השניה – חרב עליה עולמה! למה? מה ההבדל ביניהן? הראשונה היא קרובת משפחה רחוקה ומלבושיה בהתאם – נאים אך לא מפוארים במיוחד, והכתם לא כל כך ניכר. ובכלל עוד מעט עוזבת היא את האולם ומי יראה וידע על כך… אבל השניה היא הכלה! הכלה בכבודה ובעצמה! לבושה בשמלה לבנה צחה כשלג, וכל כתם שומני כתום הופך את השמלה למכוערת! והיא מרכז הארוע – הן יום כלולות הוא לה, הכל חגים סביבה, והמראה שלה נורא ואיום!
הסביר רבי יעקב ניימן ואמר: רבנו נסים גאון, הן נשמתו זכה וצחה ביותר! ונגיעה של היצר הרע בנפשו יוצרת אצלו כתם נורא, כי הוא מבין ויודע מהותה של נשמה נקיה, ורוחו מרגשת אף ברפיון קל הזועק עד לשמים, "יכלה הזמן והם לא יכלו". אבל 'בעל בית' כאותו יהודי מפתח תקוה, אינו מרגיש שיש לו על מה לחזור בתשובה… ולמה אינו מרגיש? כי כולו מלא כתמים כתמים, והחטאים אינם ניכרים עליו כבר מרוב שרובו הם, וכבר נהפך הוא והיה לחטא בכבודו ובעצמו!".