הלכות לשון הרע: הלכה יומית

א' אדר ב'

נזקה של מלשינות
מובא בספרי: "וכן אמרו בגמרא בערכין (טו.): עשרה ניסיונות נסו אבותינו, ובכולם לא נחתם גזר דינם, אלא על עוון לשון הרע. שנאמר (במדבר יד, כב): "וינסו אותי זה עשר פעמים, ולא שמעו בקולי". וכתוב במלאכי (ב, יז): "הוגעתם ה' בדבריכם".
וכן מצינו במדרש שוחר טוב (תהילים ז, ז): שבימי אחאב על אף שהיו עובדי עבודה זרה, היו נוצחין במלחמות, מפני שלא היה בהם עון לשון הרע. והראיה: שלא הלשינו על עובדיה, שהחביא מאה נביאים בשתי מערות, ולא גילה אדם בישראל שיש נביא בישראל מבלתי אליהו הנביא, כמו שמובא בנביא מלאכים א' (יח, כב): "אני נותרתי נביא לה' לבדי", ואף שכל העולם ידעו מזה, שהרי היו נותנים לעובדיה לכלכלם בלחם ובמים.
ובסוף ימי שאל שהיה ביניהם דלטורא (מלשינות), כמו דואג והזיפים, אע"פ שלא היה בהם עובדי עבודה זרה כמו בימי אחאב, והיה נמצא בהם תינוקות שהיו יודעין מ"ט פנים בתורה, היו יורדין למלחמה ונופלים.

ב' אדר ב'

המדבר לשון הרע ככופר בעיקר
ומה לי להאריך עוד בגדולת העון המר הזה, אחרי שאמרו עליו שהוא כעובר על חמשה חומשי תורה וככופר בעיקר חס ושלום.
שזה לשון המדרש רבה (ויקרא טז, ו): "אמר רבי יהושע בן לוי, חמש תורות כתובות בפרשה: "זאת תורת נגע הצרעת", "זאת התורה לכל נגע הצרעת", "זאת תהיה תורת המצורע", "זאת תורת אשר בו נגע הצרעת", "זאת תורת הצרעת".
"זאת תהיה תורת המצורע" – המוציא שם רע, ללמדך, שכל האומר לשון הרע, עובר על חמשה חומשי תורה וכו'. ואמרו חכמינו ז"ל בערכין (טו:): אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא, כל המספר לשון הרע כאילו כופר בעיקר, שנאמר (תהילים יב, ה): "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו, מי אדון לנו".
והטעם כמו שכתוב בספר היראים, כי ידוע הוא שמי שרוצה לספר לשון הרע מסתכל לצדדים אולי עומד שם האיש ההוא שעליו רוצה לדבר. ועושה כאילו הקב"ה לא רואה אותו מדבר חס ושלום.
על כן מי שיש מוח בקודקודו יראה תמיד לזרז את עצמו וללחום את מלחמת ה' עם יצרו, שלא ילכד בעון המר הגדול הזה, ואז אשרי חלקו בעולם הזה ובעולם הבא.

ג' אדר ב'

מעלת השומר פיו ולשונו
ועתה נבאר את עוצם הזכות למי ששומר את פיו ולשונו מלדבר דברים האסורים. תחילת כל המעלות, הוא מתקן ומקדש ע"י זה את כלי האומנות המיוחד לאיש הישראלי, שהוא הדיבור, וכל הדיבורים שידבר אח"כ בתורה ובתפילה יעלה למקור שורשו למעלה.
לא לחינם המשילו חכמינו ז"ל את הדיבור לכלי אומנות, כמו שפירש רש"י בבמדבר פרק לא פסוק ח, להורות לנו: כמו שכלי אומנות הוא דבר הכרח לעשיית כלים חדשים ויפים, כי אפילו האומן הגדול בעולם אינו יכול לעשות שום אומנות שבעולם בלי כלי העבודה. וכן אם כליו יהיו פגומים ושבורים, אל אף שיצליח לעשות איזה שהוא דבר אומנות, יהיה ניכר אל החפץ שאיננו גמור כראוי. כך גם תפילותיו ולימוד תורתו של האדם צריכים לצאת מפה טהור וקדוש – כלי האומנות ליצירת התפילה והלימוד.