הלכות לשון הרע: הלכה יומית

י"ג אדר ב'

תשובת המצורע
לאחר ששב המצורע בתשובה על מעשיו, הקב"ה ברוב חסדיו שולח לו רפואה לצרעתו. והיה הכהן יוצא אל מחוץ למחנה לראות אם נרפא הנגע, כענין שנאמר (שם יד, ג): "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה, וראה הכהן והנה נרפא הנגע וכו'", ולעשות לו ככל הסדר הכתוב שם בפרשה בעניין ההזאה והגילוח, ואח"כ מביא עליו את קורבנותיו.
והנה בבואו אח"כ אל ביתו, בראותו את החסד הגדול שעשה עמו הקב"ה שריפא אותו מצרעתו, בודאי עשה כל מה שקיבל על עצמו כשהיה מחוץ למחנה, ופיס לכל מי שדבר עליו לשון הרע. והנה על ידי כל זה נטהר לגמרי מזה הנגע וגם מזה העוון, כי על העבר נתכפר לו בעונשו וביזיונו, ועל להבא היה נזהר מעצמו בכל כוחותיו שלא לבוא עוד לזה החטא.

י"ד אדר ב'

עוד בענין הצרעת
ואל יפלא בעיניך על זה שאנו רואים לכמה אנשים המדברים לשון הרע ואין להם שום נגע!?! שעל אותם האנשים כתבו חז"ל במדרש ילקוט שמעוני (תחילת פרשת מצורע) על הפסוק במשלי (כא, כג): "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו – שומר מצרעת נפשו".
וביאור הענין, ראיתי מקצתו בספר "נחל קדומים": דידוע שכל מה שהקב"ה מעניש את האדם בעולם הזה הוא לטובתו של האדם, כדי שינקה מעוונותיו, ולפעמים זה כדי לעורר אותו לשוב בתשובה.
והנה כל זה היה בזמן שהיה בית המקדש קיים, מה שאין כן עתה בעוונותינו הרבים, שאין לנו לא מקדש ולא קורבנות ולא כהן המטהר, ואם היה הקב"ה מביא נגעים על גופו של החוטא, היה נשאר בטומאתו לעד, ולא היה יכול להנקות מזה. על כן נשאר טומאת הנגע שבא על ידי חטא זה דבק רק בנפשו, ואין בולטין על גופו מבחוץ.

ט"ו אדר ב'

צרעת הנפש
וזהו כוונת המדרש (הובא בילקוט בפרשת מצורע בשם רבי ינאי): "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו" – מצרעת נפשו, כי הנגע והצרעת דבוקה בנפש".
על כן האדם המורגל בחטא זה ח"ו, צריך להתאונן תמיד על נפשו, כי אף שמחפה עליו הקב"ה בזה העולם ואינו מראה את קלונו לכל, אך לאחר פטירתו כשיצא הנפש מהגוף, יתגלה זוהמת הצרעת לעיני הכל. וכל עוד שיהיה דבוק חלאת הזוהמה הזו בנפש, בודאי לא יבוא מנוגע בהיכל ה' בגן עדן, ויצטרך ליישב בדד למעלה חוץ למחנה ישראל, שהוא מקום הקליפות והחיצוניים, אם לא עשה תשובה כראוי.

ט"ז אדר ב'

מרים הנביאה
וגרסינן בספרי על מה שכתוב (דברים כד, ח): "השמר בנגע הצרעת וגו'", וכתוב אח"כ: "זכור את אשר עשה ה' אלוקיך למרים וגו'". ומה ענין זה לזה? אלא מלמד שלא נענשה אלא על לשון הרע. והלוא דברים קל וחומר: ומה מרים שלא דברה אלא באחיה הקטן ממנה, נענשה… המדבר במי שגדול ממנו אל אחת כמה וכמה.
דבר אחר: ומה מרים שכשדברה לא שמעה אותה בריה, אלא הקב"ה בלבד, שנאמר  "וישמע ה'", נענשה כך, המדבר בגנות חברו ברבים על אחת כמה וכמה.