הלכות לשון הרע: הלכה יומית

כ"ב טבת

לשון הרע: קבלת לשון הרע

שמועות

יש שמועות שההלכה מתירה לחוש להן, אך לעולם אין לקבל אותן כעובדות ואסור להאמין בלב באמיתותן.
חשוב להכיר בהבדלים ההלכתיים שבין שמועות שאולי יש להן מעט אמינות לבין כאלו שאינן אלא רצח אופי. אם ידוע שלמדובר יש אויבים בקרב הציבור, וסביר מאוד שהם הם המקור לשמועות, אסור בהחלט לקבלן. גם אם אין לו אויבים בעיר שאפשר לומר שהם הוציאו עליו את הקול, על הלעז לעבור בעיר לפחות יום ומחצה מבלי לאבד מעוצמתו לפני שאפשר יהיה להתייחס אליו ברצינות.
כששמועה בכל זאת ממשיכה לעבור במלוא תוקפה, מותר על פי הדין להטיל ספק במעמדו של המדובר, כגון כשהשמועה נוגעת למעמדו של אדם ככהן או כבעל יחוס דומה.

המציאות המצערת היא שלעיתים נדירות ביותר יש בשמועה שמץ שיהיה בו יותר מהפצת לשון הרע גרידא. גם כאשר על פי ההלכה יש איזה איסור שעליו עבר המדובר, אסור לקבל את השמועה כאמת ואין להאמין בה.

כ"ג טבת

לשון הרע: קבלת לשון הרע

היוצא מן הכלל
ראינו לעיל שאסור להאמין אפילו לבן או בת הזוג, או לידיד קרוב ביותר, כשהם מספרים לשון הרע על אחרים. לכל היותר מותר להביא בחשבון את האפשרות שהדברים אולי יכולים להיות אמיתיים. הגמרא מביאה יוצא מן הכלל לכלל זה: כאשר המספר נחשב בעיני השומע כאיש מהימן במיוחד השוקל בפלס את כל דבריו. באדם כזה אפשר לתת אמון ולהניח שהוא מספר את המעשה בדיוק כפי שהתרחש, עד כדי כך שהשומע כאילו היה עד למעשה, והוא יכול לקבל את הדברים ולהאמין להם בתור עובדות. עם זאת היות וההחלטה בדבר מהימנותו של המספר היא החלטה אישית של השומע, אסור לו להעביר הלאה את הדברים ולספרם לאחרים כאילו היה עד להם, אפילו כשמכוון לתועלת.
החפץ חיים גורס שבימינו אין איש שיוכל להיחשב מהימן בדרגה כזו שדבריו יוכלו להתקבל בעובדות, ולפיכך אסור לכל אדם לקבל דברי לשון הרע ורכילות על יסוד סיפורו של מישהו אחר.