הלכות לשון הרע הלכה יומית
כ"ג אדר
רכילות , נקיטת אמצעי זהירות
לאור האיסור להאמין לדברי רכילות, יכולה להתעורר השאלה הבאה: איך אפשר בכלל להתייחס לדברים כאלו כדברי תועלת ולהתיר את שמיעתם? איזו מטרה יכולה להיות לשמיעת דברים שאסור להאמין להם?
את התשובה לכך נותנת ההלכה המבדילה בין קבלת דברי רכילות כעובדות – שהיא אסורה בהחלט, לבין נקיטה באמצעי זהירות מחשש שעלולה להיות אמת בדברים – שהיא צעד מותר. להאמין ברכילות הרי זו אווילות ושחיתות. מאידך, להתעלם מהם כליל הרי זו תמימות וחוסר אחריות.
בעוד שאסור שהדברים שנאמרו על פלוני ישפיעו על היחס כלפיו, הרי חייב אדם להגן על עצמו מפני האפשרות של נזק צפוי.
כ"ד אדר
רכילות , "בעירבון מוגבל"
אסור להאמין לדברי רכילות אפילו כשהמספר הוא אדם הקרוב מאוד אל השומע וברור שהוא לא חפץ לגרור אותו למחלוקת שלא לצורך. אף כי ברור שהמספר מתכוון אך ורק לטובתו של השומע, אסור לקבל את הדברים שהוא מספר כאילו היו עובדות.
אם השומע מתקשה לשכנע את עצמו שהדברים הם זיוף גמור, עליו לפחות להניח שפרשנותו של המספר לדברים הללו מוטעית היא ושלמדובר לא הייתה כל כוונה רעה. (כפי שאמרנו לעיל, אם הדברים סופרו לו כדי להצילו מנזק, ברור שהוא חייב להיזהר ולהגן על עצמו בהביאו בחשבון את האפשרות שאולי יש אמת בדברים).
כ"ה אדר
רכילות , פרסום ברבים ושתיקה חשודה
אסור להאמין לדברי רכילות אפילו כשסופרו בריש גלי. העובדה שאדם אינו חושש לספר בפומבי דברים שיש בהם כדי לעורר שנאה ומדנים איננה ראיה לאמיתותם של הדברים ובודאי שלא לדיוקם.
יתרה מזו, אפילו כשמאשימים אדם בפניו, והנאשם איננו מגיב, אסור לפרש את שתיקתו כאילו הוא מודה בדברים ומפליל את עצמו. יתכן שהוא המום ואינו מסוגל להגיב, ויתכן שהוא מעדיף לשתוק מאשר לגרום להחרפת המחלוקת.
כ"ו אדר
רכילות , מהימנות מוחלטת
יש יחידים אנשי מעלה שמהימנותם אינה מוטלת בספק והם כל כך מדייקים, הן בכושר הבחנתם והן באופן שבו הם מספרים את העובדות, ששמיעת דבריהם כמוה כנוכחות מעשית בהתרחשות הדברים. על פי הדין מותר להאמין לדברי רכילות שנשמעו מפיהם, אבל אסור לגלותם לאחרים.
כמובא בהלכות לשון הרע החפץ חיים אומר שכל זה הוא בזמן התלמוד, אבל בימינו אין שום אדם בדרגה כה גבוהה של מהימנות מוחלטת, ועל כן אין להסתמך על דין זה למעשה.