הלכות לשון הרע הלכה יומית

כ"ו אלול

רכילות , פרסום ברבים ושתיקה חשודה
אסור להאמין לדברי רכילות אפילו כשסופרו בריש גלי. העבודה שאדם אינו חושש לספר בפומבי דברים שיש בהם כדי לעודד שנאה ומדנים איננה ראיה לאמיתותם של הדברים ובודאי שלא לדיוקם.
יתרה מזו, אפילו כשמאשימים אדם בפניו, והנאשם אינו מגיב, אסור לפרש את שתיקתו כאילו הוא מודה בדברים ומפליל את עצמו. יתכן שהוא המום ואינו מסוגל להגיב, ויתכן שהוא מעדיף לשתוק מאשר לגרום להחרפת המחלוקת.

כ"ז אלול

רכילות , מהימנות מוחלטת
יש יחידים אנשי מעלה שמהימנותם אינה מוטלת בספק והם כל כך מדייקים, הן בכושר הבחנתם והן באופן שבו הם מספרים את העובדות, ששמיעת דבריהם כמוה כנוכחות מעשית בהתרחשות הדברים. על פי הדין מותר להאמין לדברי רכילות שנשמעו מפיהם, אבל אסור לגלותם לאחרים.
כמובא בהלכות לשון הרע החפץ חיים אומר שכל זה הוא בזמן התלמוד, אבל בימינו אין שום אדם בדרגה כה גבוהה של מהימנות מוחלטת, ועל כן אין להסתמך על דין זה למעשה.

כ"ח אלול

רכילות , המסיח לפי תומו
כשאדם אומר דברים בתום לב, מבלי לדעת את התוצאות הצפויות ובלי כל רצון לעורר מדנים,  אנשים נוטים לקבל את הדברים כעובדות. גם ההלכה, במקרים מסוימים, מקבלת דברים כאלו כעבודות. (כמה דוגמאות: בעדות על מותו של פלוני כדי להתיר את אשתו מעגינותה: בעניין קביעת כשרותם של מוצרי מזון: או במצבים שבהם ממילא יתגלו הדברים בסופו של דבר). מכל מקום, אסור לקבל דברי רכילות כעבודות אפילו כשהדברים נאמרו בתום לב.