הלכות ספירת העומר

ממוצאי חג ראשון של פסח ועד לחג השבועות סופרים מידי ערב את 'ספירת העומר', לפי שנאמר בתורה "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום".
וכתב בספר "שיבולי הלקט" שהתורה תלתה את חג השבועות בספירת העומר "לפי שכאשר נתבשרו ישראל בצאתם ממצרים שהם עתידים לקבל את התורה לסוף חמישים יום… מרוב חיבתם לתורה היו מונים בכל יום ואומרים הרי עבר יום אחד, הרי עברו שני ימים… ולכן נקבעה הספירה לדורות".
בזמן שבית המקדש היה קיים היתה ספירת העומר מצוה מן התורה, ובימינו שבעוונותינו עדין לא נבנה בית המקדש, לדעת הספרדים הספירה היא מצוה מדרבנן, ולכן כשאומר את ה"לשם יחוד" לפני הספירה אומר "הנה אנחנו באים לקיים מצוות ספירת העומר". אמנם האשכנזים סוברים שגם בימינו הספירה היא מצוה מהתורה, ולכן אומר "הנני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה של ספירת העומר".

קודם שסופר את העומר מברך: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציונו על ספירת העומר".
הנשים פטורות מלספור ספירת העומר, משום שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא. ואישה שרוצה לספור את העומר, לספרדים תספור ללא ברכה, ולאשכנזים יכולה לברך על הספירה. ועל פי הקבלה טוב שנשים לא תספורנה כלל את העומר גם ללא ברכה.

זמן ספירת העומר הוא בלילה, ולפני שקיעת החמה אסור לספור את העומר בברכה.
המצווה לספור מיד בתחילת הלילה אחר צאת הכוכבים, ובדיעבד יכול לספור כל הלילה.
אדם ששכח לספור ספירת העומר בלילה, וכבר עלה עמוד השחר, יכול לספור במשך כל היום עד לשקיעת החמה ללא ברכה. ומנהג יפה להכריז אחרי תפילת שחרית מנין הימים בכדי להזכיר את מי שלא בירך אתמול.

קודם שיברך, צריך שידע על מה הוא מברך. כלומר, שידע באיזה יום של הספירה הוא נמצא. ובדיעבד אם לא ידע והתחיל לברך על דעת שיספור כמו שישמע מחברו, יצא. וכן אם בירך על דעת לספור ארבעה ימים, ולאחר שבירך נזכר שצריך לספור חמישה, סופר חמישה ואינו צריך לברך שנית.
טעה בספירה, כגון שהיה צריך לומר שישה ימים ואמר חמישה ימים, אם נזכר מיד, סופר כראוי ואין צריך לברך שנית. אבל אם הפסיק קצת (יותר מכדי אמירת שלום), צריך לברך שנית.

'ספירת העומר' צריך לספור בעמידה, וסמכו זאת חז"ל על הפסוק "מהחל חרמש בקמה" – אל תקרי בקמה אלא בקומה. ובדיעבד אם ספר בישיבה, יצא.
זקן או חולה שקשה להם לעמוד, יכולים לספור לכתחילה בישיבה.

בימי ספירת העומר מתו עשרים וארבעה אלף תלמידיו של רבי עקיבא, ולכן נהגו קצת מדיני האבלות בימים אלו: שלא נושאין נשים, לא מסתפרים ומתגלחים, לא שומעים מוזיקה, ולא עושים ריקודים ומחלות.
מנהג הספרדים לקיים את מנהגי האבלות מפסח ועד יום ל"ד לעומר בבוקר, והאשכנזים נהגו עד ליום ל"ג בעומר. ויש שנהגו כמנהג המקובלים לקיים את מנהגי האבלות מפסח ועד ערב חג השבועות, וביום ל"ג בעומר עצמו הקילו, וכל אחד יעשה כמנהג אבותיו.
למנהג רוב קהילות תימן אין אלו ימי אבלות כלל אלא ימי דין בלבד.

נשים ספרדיות יכולות להסתפר ולהתגלח בימי ספירת העומר.
מוהל, סנדק (מי שאוחז בתינוק בשעת ברית המילה) ואבי הבן רשאים להסתפר ולהתגלח ביום המילה.

טוב להחמיר שלא ללבוש בגד חדש ולברך עליו 'שהחיינו' בימי ספירת העומר (עד ל"ג בעומר), וכשיש צורך לחדש את הבגד, מן הנכון לחדש אותו בשבת ואז לברך עליו 'שהחיינו'.
לדעת הגר"ע יוסף אין כל איסור לברך 'שהחיינו' על פרי חדש בימי ספירת העומר בין בחול ובין בשבת, והאשכנזים יש שנהגו להחמיר שלא לברך 'שהחיינו' על פרי חדש בימות החול.

מי שנזדמן לו להיכנס לדירה חדשה בימי ספירת העומר, מותר לו להיכנס ולדור בה. ויכול לעשות 'חנוכת הבית' ויאמרו דברי תורה, ויחשב כסעודת מצווה, אך אין לשמוע שירים ומוזיקה מכלי שיר.
מותר לסייד ולצבוע את הבית בימי ספירת העומר

מנהג האשכנזים שלא לשאת אישה כל ימי ספירת העומר, מלבד ביום ל"ג בעומר עצמו שבו מותר לשאת אישה. אמנם, הספרדים נהגו שלא להתחתן עד יום ל"ד בעומר, ומיום ל"ד בעומר ואילך – מותר.
מותר לעשות סעודת אירוסין (מה שנקרא 'תנאים' שבו מסכמים הצדדים על קשרי הנישואין) בכל ימי ספירת העומר, אך לא ישמיעו מוזיקה בכלי שיר, וללא ריקודים.

יום ל"ג בעומר, יש מסורת שהוא יום פטירתו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, ונהגו לעשות אותו יום שמחה, וללמוד בו משבחי הרשב"י ומתורתו.
לכן, אף הספרדים שהחמירו שלא להסתפר ולא לגלח את הזקן, ולא לשאת אישה עד ל"ד בעומר, הקלו לשמוע שירים מכלי נגינה בליל וביום ל"ג בעומר לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי.