הלכות קריאת שמע – פרק שני

 

א הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא כִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן שֶׁהוּא (דברים ו-ד) 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ [א] וְהַשְּׁאָר אִם לֹא כִּוֵּן לִבּוֹ יָצָא. [ב] אֲפִלּוּ הָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה כְּדַרְכּוֹ אוֹ מַגִּיהַּ אֶת הַפָּרָשִׁיּוֹת הָאֵלּוּ בְּעוֹנַת קְרִיאָה יָצָא וְהוּא שֶׁכִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן:

 

כסף משנה הקורא את שמע וכו'. פ"ב דברכות (דף י"ד:) ת"ר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עד כאן צריך כוונת הלב דר"מ אמר רבא הלכה כר"מ ואף ע"ג דאיכא התם אמוראי אחריני דפסקי כתנאי אחריני רבא הוי בתרא מכלהו והלכתא כוותיה וכן פסק הרי"ף ז"ל. ושם (דף י"ג.) בראש הפרק היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא ובגמ' ש"מ מצות צריכות כוונה מאי אם כיון לבו לקרות לקרות והא קא קרי בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות דאפילו לקריאה לא מכוין. וסובר רבינו דהאי אוקימתא היא לפום מאי דמתמה ש"מ מצות צריכות כוונה וקאמר דא"צ כוונה ומאי אם כיון לבו אם כיון לקרות אבל לדידן דקי"ל שצריך לכוין בפסוק ראשון פירושא דמתני' היינו היה קורא בתורה אפילו להגיה אם כיון לבו בפסוק ראשון יצא ואם לא כיון לבו בפסוק ראשון אפילו היה קורא שלא להגיה לא יצא ואין להקשות הא אפילו למאי דהוה ס"ד למ"ד א"צ כוונה כלל קורא להגיה לא יצא וכל שכן לדידן דמצריכינן כוונה דהיא הנותנת דלמאי דהוה ס"ד כיון שאין שם כוונה אפילו בפסוק ראשון בעינן מיהא כוונה לקרות אבל לדידן דאיכא כוונה גמורה בפסוק ראשון שאר פרשיות אפילו קראן להגיה לית לן בה:

לחם משנה הקורא את שמע. משנה פרק היה קורא (דף י"ג) היה קורא וכו' אם כיון לבו יצא. ובגמרא (שם ע"ב) תנו רבנן שמע ישראל ע"כ צריכה כוונת הלב [דברי ר' מאיר] אמר רבא הלכה כרבי מאיר ע"כ ופסק [רבינו] כן דרבא הוא בתרא:

 

ב כָּל אָדָם קוֹרִין כְּדַרְכָּן בֵּין [ג] עוֹמְדִין בֵּין מְהַלְּכִין בֵּין שׁוֹכְבִין בֵּין רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה. * וְאָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וְהוּא מֻטָּל וּפָנָיו טוּחוֹת בַּקַּרְקַע אוֹ מֻשְׁלָךְ [ד] עַל גַּבּוֹ וּפָנָיו לְמַעְלָה. אֲבָל קוֹרֵא הוּא וְהוּא שׁוֹכֵב עַל צִדּוֹ. וְאִם הָיָה בַּעַל בָּשָׂר הַרְבֵּה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְהַפֵּךְ עַל צִדּוֹ אוֹ שֶׁהָיָה חוֹלֶה נוֹטֶה מְעַט לְצִדּוֹ וְקוֹרֵא:

הראב"ד ואסור לקרות קריאת שמע עד וקורא. כתב הראב"ד ז"ל יותר טוב אם ישכב וצריך לעשות כן אם יוכל עכ"ל:

כסף משנה כל אדם קורא כדרכו וכו'. משנה פ"ק דברכות (דף י'.) ב"ש אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמדו שנאמר בשכבך ובקומך וב"ה אומרים כל אדם קורין כדרכן שנאמר ובלכתך בדרך בשעה שדרך בני אדם שוכבין ובשעה שדרך בנ"א עומדין וידוע דהלכה כב"ה. ובברייתא (שם י"א.) ב"ה אומרים עומדים וקורין יושבין וקורין ומטין וקוראין הולכין בדרך וקורין. ומ"ש בין רוכבין על גבי בהמה וכו'. [פשוט בקידושין (ל"ג:) רכוב כמהלך דמי]: ואסור לקרות קריאת שמע וכו'. ר"פ היה קורא (שם י"ג:) אמר רב יוסף פרקדן לא יקרא קריאת שמע ופירש בגמרא דהיינו אף ע"ג דמצלי כלומר אף ע"פ שהוא מוטה על צדו מעט אבל מוטה לגמרי על צדו מותר ופריך והא ר' יוחנן מצלי וקרי שאני ר"י דבעל בשר היה וכיון דבעל בשר היה כי מצלי שרי מפני שהוא מצטער לשכב על צדו ממילא משמע דה"ה לחולה. ופירש רבינו פרקדן בין שהוא מוטל ופניו טוחות בקרקע בין שהוא מושלך על גבו ופניו למעלה. וכתב ה"ר מנוח דמי שאינו בעל בשר או חולה אסור לקרות אלא מיושב כאדם העומד באימה וביראה: כתב הראב"ד ויותר טוב הוא אם ישכב וצריך לעשות כן אם יוכל עכ"ל. זאת הנוסחא הכתובה בספרי הדפוס טעות סופר היא וא"א ליישבה וצריך להגיה ישב במקום ישכב וכן מצאתי בספר כתיבת יד ואין בזה השגה לרבינו דאיהו ז"ל לא מיירי ביכול לישב:

לחם משנה כל אדם קורין כדרכן וכו'. כבית הלל דקאמרי הכי (דף י':) ודלא כב"ש דאמרי בערב יטה ויקרא וכו': ואסור לקרות ק"ש והוא מוטל וכו'. שם (דף י"ג ע"ב) אמר רב [יוסף] פרקדן לא יקרא ק"ש והקשו מקרא הוא דלא קרי הא מיגנא שפיר דמי והא ר' יהושע בן לוי לייט אמאן דגני אפרקיד אמרי מיגנא כי מצלי שפיר דמי מקרא אע"ג דמצלי נמי אסור והא ר' יוחנן מצלי וקרי שאני רבי יוחנן דבעל בשר הוה ע"כ. ובפרק מי שמתו (דף כ"ד.) גבי הא דתניא ב' שהיו ישנים בטלית אחד זה מחזיר פניו לכאן וקורא וזה מחזיר וכו' הקשה ה"ר יונה בפירוש ההלכות דהיאך יכול לקרות קריאת שמע והוא שוכב מוטה על צדו דהא אמרינן מקרא אע"ג דמצלי אסור ומאי דאמר מטין וקורין זהו במיושב אבל בהטיה בשכיבה לא אמרו והיכי אמרינן הכא דשרי ואיכא דאמרי דאי אמרינן מקרא אע"ג דמצלי אסור זהו בהטיה כמו פרקדן בשוכב על קדקדו ומוטה מעט אבל זה שמוטה על צדו לגמרי מותר. והנכון יותר לתרץ דכיון דחזינן דהיכא דאיכא טירחא שרי כדאמרינן דרבי יוחנן מצלי וקרי משום דהוה בעל בשר והוה ליה טירחא הכי נמי התירו לו בהטיה משום דהוה ליה טירחא כיון שפשט את בגדיו לחזור (ללבשן) ע"כ. ומבוארים דברי רבינו ז"ל כתירוץ הראשון של רבינו יונה וקושיא זו הכריחו לרבינו לחלק בין נוטה מעט לצדו לנוטה על צדו לגמרי. ובהשגות א"א ויותר טוב הוא אם ישכב וצריך לעשות כן אם יוכל ע"כ. לכאורה נראה דכוונתו להשיג על רבינו במה שפירש דפרקדן פירוש האחד מוטל ופניו טוחות בקרקע הב' מושלך על גבו ופניו למעלה והשיג עליו דפניו טוחות בקרקע הוא יותר טוב מעל צדו בשלמא מושלך על גבו ופניו למעלה אסור משום דרך גאוה אבל בפניו טוחות אדרבה נראה דרך הכנעה וזהו שאמר ויותר טוב ר"ל שכיבה ופניו למטה אבל אין זה מספיק לפי ההשגה שלא היה לו לומר יותר טוב הוא אם ישכב דלשון שכיבה מיקרי נמי כשפניו למעלה והכי הו"ל למימר ויותר טוב שיהיו פניו למטה ולמה הזכיר לשון שכיבה דאין מורה כוונתו כלל. והיותר נכון בעיני שיש ט"ס בהשגה וצ"ל ויותר טוב הוא אם ישב וסובר הראב"ד ז"ל כתירוץ אחרון שתירץ רבינו יונה ז"ל דעיקר הקריאה הוא בישיבה אבל בשעת הדחק יהיה מוטה על צדו כמו התם שהוא ערום וכן רבי יוחנן דהוה בעל בשר ולזה השיג על רבינו דאיך כתב אבל קורא הוא והוא שוכב על צדו שזהו בשעת הדחק אבל הנכון יותר והיותר טוב שישב וכתירוץ אחרון דרבינו יונה ז"ל וזה מורה כוונתו ז"ל מפני שתפס במה שאמר רבינו אבל קורא הוא והוא שוכב על צדו וכפי מה שהובאה בספרים. וכפי פי' הראשון היה לו לתפוס על רבינו במה שאמר ופניו טוחות בקרקע וכו':

 

 

קרדיט: “תורת אמת” מאגר תורני חופשי לכבוד השם יתברך.