הלכות שמיטה

אוצר בית דין

בשנת השמיטה השדות הן הפקר וכל אדם יכול לקחת לעצמו מהפירות כפי צורך משפחתו, ויש איסור לסחור בפירות שביעית.
אמנם, בתקופה שלאחר חורבן בית המקדש השני ראו חז"ל אנשים שנצלו את הדבר והיו לוקחים כמויות גדולות מהשדות ומוכרים אותם לאחרים, תיקנו ששלוחי בית הדין היו יושבים בכניסה לערים והעיירות, וכל מי שהיה נכנס לעיר עם פירות שביעית היו לוקחים ממנו את הפירות ומשאירים לו ביד בכדי מזון שלוש סעודות, ואת שאר הפירות היו מכניסים למחסנים של בית הדין, ובערבי שבת היו בית הדין מחלקים את אותם פירות לכל אדם לפי גודל משפחתו. ומכאן הגיע המונח "אוצר (מחסן שמירה של) בית הדין".

להבדיל מאדם רגיל שיש לו איסור לקטוף כמות של יותר מאכילה בשלוש סעודות, ויש לו איסור בעשיית מסחר בפירות שביעית, לשלוחי בית הדין מותר לקטוף את פירות השביעית באופן רגיל, ולא צריכים לשנות לא בצורת הקטיף – שמותר להם לקטוף כדרך שקוטפים כל השנים, ולא בכמות – שמותר להם לקטוף את כל השדה בפעם אחת.
גם בימינו ישנו 'אוצר בית דין' שבמצב זה החקלאי מוסר את שדותיו לפני שנת השמיטה לבית הדין, ובית הדין מפקחים על העבודה הנעשית בשדה במשך שנת השמיטה שהכל יתבצע על פי ההלכה, ובית הדין מוכר את היבול.
כשבית הדין ממלא את שליחותו כראוי, ומוכר את הפירות על פי חישוב ההוצאות ללא הפקעת מחירים, אין בפירות חשש של סחורה בפירות שביעית, והפירות הנמכרים יש בהם קדושת שביעית. אך אם הפירות נמכרים במחירים גבוהים יותר מבכל שנה רגילה, יש חשש לאיסור סחורה בפירות שביעית.

כאמור לעיל, מותר לבית הדין ללקוט את הפירות והירקות משדה שתחת רשותם ולמכור אותם בשוק.
הכסף שבית הדין גובה עבור הפירות והירקות אינו תשלום עבור המוצר, שהרי הם הפקר מהתורה, אלא שבית הדין רשאי לשלם לעובדיו תמורת עבודתם ולגבות את ההוצאות מהציבור.
משום כך, הכסף שניתן עבור פירות וירקות של אוצר בית הדין אין בו איסור סחורה, ואין קדושת הפירות נתפסת בכסף, שהרי הכסף לא תמורת הפירות אלא השתתפות בהוצאות של בית הדין בטיפול בפירות.